רע"א 1708/14 אמיל אלטורי , עו"ד נ. מיכאלה זילברמן ,עו"ד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 3.2.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ( כב' השופט הבכיר ג'

גינת ) בתיק ע"א 5036-04-13, בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו מיום 18.2.2013 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' תמיר ) בת"א 7161-10-09, אשר דחה תביעה נזיקית שהגיש המבקש נגד המשיבה.

1.

בין המבקש לבין עיזבון אחיו המנוח ויורשיו מתנהלת לאורך שנים התדיינות משפטית שמקורה בתביעה שהגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (תמ"ש 25910/02). בתביעה זו מייצג המבקש את עצמו והמשיבה מייצגת את מרבית הנתבעים. בבקשה שלפניי נטען כי על רקע התביעה הנ"ל, הטיחה המשיבה במבקש דברים קשים המהווים לשון הרע. המבקש טוען כי ביום 22.6.2009, במהלך הליך מהו"ת אליו הופנו הצדדים לתביעה, אמרה המשיבה למבקש, בנוכחות שני מגשרים, כי הוא "שקרן, דבריך שקר וכזב ואתה זייפת מסמכים שהגשת בתביעה בבימ"ש לענייני משפחה". עוד נטען כי ביום 29.3.2009, במהלך דיון בתביעה בבית המשפט לענייני משפחה, הטיחה המשיבה במבקש "האשמות של רמאות, זיוף, הונאה באופן שיטתי ומסירת גרסה שקרית בהליך משפטי". בגין דברים אלה הגיש המבקש תביעת לשון הרע לבית משפט השלום, בה תבע את המשיבה לתשלום פיצויים בסך כולל של 130,400 ש"ח.

2.

ביום 18.2.2013 דחה בית משפט השלום את תביעת המבקש. בית המשפט פסק כי דין התביעה להידחות משום שהאמירות המיוחסות למשיבה נאמרו, ככל שנאמרו, במסגרת הליכים משפטיים ועל-כן הם חוסים תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). בית המשפט הוסיף, כי אף בבחינת טענות המבקש לגופן עולה כי אין בהן ממש, שכן המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי המשיבה אכן אמרה את הדברים המיוחסים לה. בהתייחס לעילות אחרות שנזכרו בכתב התביעה, וביניהן הפרת חובה חקוקה, עוולת שקר מפגיע ועוולת הרשלנות, קבע בית המשפט כי "התובע לא ביסס ולו לכאורה את תביעותיו האחרות ... ואף לא הוכיח נזק ממון כלשהו". עוד ציין בית המשפט כי בתביעתו העלה המבקש טענות עובדתיות רבות אשר לא היו רלוונטיות כלל ונדמה שמטרת העלאתן הייתה לעשות בהן שימוש בתביעות נוספות שהגיש נגד המשיבה, המתנהלות בבתי משפט מקבילים. לבסוף דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המבקש בתשלום הוצאות המשיבה בסך 35,000 ש"ח. ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה ביום 3.2.2014, כאשר בית משפט קמא קבע כי "אחרי ששמעתי בהרחבה את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, אני סבור שבענייננו מתקיימות הוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומכיוון שכך אני דוחה את הערעור".

3.

המבקש משיג על פסק דינו של בית משפט קמא וטוען כי לא היה מקום לדחות את ערעורו "ללא כל הנמקה משכנעת ... כאשר הרושם הינו כי פסה"ד ניתן ללא קשר עם השגות המבקש על פס"ד בימ"ש השלום". עוד נטען כי פסק הדין של בית משפט קמא הוא "מוזר, תמוה ולא מנומק ... עד שניתן לקבוע כי מדובר גם לגביו 'פס"ד שרירותי' ... שהרי כל מי שיש שכל בראשו יכול להבין כי פס"ד של בימ"ש השלום דינו להתבטל". ביחס לפסק דינו של בית משפט השלום, טוען המבקש כי אמירותיה הפוגעניות של המשיבה לא באות בגדרי ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק, ויש לאבחן את עניינו מההלכה שנקבעה לעניין זה ברע"א 4011/07 חיר נ' גיל , פ"ד סג(2) 511 (2009), (להלן: עניין חיר ), כאשר בנוסף נטען כי ההכרעה ברע"א 4011/07 הנ"ל היא "בלתי נתפשת". לעניין עצם אמירת הדברים המיוחסים למשיבה, טוען המבקש כי בפסק דינו התייחס בית משפט השלום, בשגגה, לפרוטוקול דיון שנערך ביום 23.3.2009, ולא לדיון לגביו טען, מיום 29.3.2009, ועל-כן לא מצא בית המשפט את האמירות של המשיבה עליהן נסבה תביעת המבקש. עוד נטען, כי פסק הדין של בית משפט השלום מביא לפגיעה בזכויות חוקתיות רבות של המבקש, דוגמת זכות הגישה לערכאות, שכן הוא מביא לכך שהפונים לבתי המשפט עלולים להפוך למטרה לעלבונות ולהשמצות מצד באי-כוח הצד שמנגד, בלי שתינתן להם הגנה מצד בית המשפט.

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת אף בלי קבלת תשובה. הבקשה שלפניי עוסקת באופן מובהק בעניינם הפרטני של הצדדים ולא מעלה כל שאלה עקרונית או ציבורית כלשהי. לעניין זה, טוען המבקש כי הותרת פסק דינו של בית משפט השלום על כנו עלולה להתפרש כ"מהפך בכללים והוראות הדין החלים על ניהול הליך משפטי בפני ערכאה מוסמכת", ועל-כן יש לבקשה חשיבות רבה החורגת מעניינו-שלו בלבד. ואולם, לא מצאתי כי יש בטענה זו דבר.

טענות המבקש המופנות כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נעשה שימוש בתקנה 460(ב), אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, וכפי שציינתי בעניין אחר:

"העובדה שפסק הדין נשוא בקשת רשות ערעור ניתן במסגרת תקנה 460(ב) לתקנות (אפשרות לגיטימית לחלוטין שהניסיון לתקוף אותה בשם חובת ההנמקה נדחה בבית משפט זה – ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ ,

פ"ד מד(4) 693 (1990)), אינה מייתרת את הצורך לעמוד באמות המידה אשר נקבעו בהלכת " חניון חיפה ", ואינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (השווה: רע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679, 681 (1988); רע"א 10715/04 בסטוני נ' מאיר (29.11.2004); חמי בנן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 216 (מהדורה שלישית, 2012)" (רע"א 453/14 מדר נ' אורן , פס' 7

(1.6.2014)).

5.

טענות המבקש ביחס לפסק דינו של בית משפט השלום מתמקדות בהתעלמות בית משפט השלום מטענותיו ביחס ליישום ההלכה שנקבעה בעניין חיר על עניינו. ואולם, נקבע לא אחת כי "יישומה של ההלכה במקרה קונקרטי, גם אם לא נעשה כראוי, אינו מצדיק מתן רשות ערעור" (רע"א 8279/13 שפטל נ' הולצמן , פס' 7 (20.3.2014). וראו גם: בע"מ 6276/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 15 (8.7.2014)). עוד יש לציין כי אף אם התייחס בית משפט השלום בפסק דינו לפרוטוקול של דיון לא נכון, ואיני קובע לעניין זה דבר, הנמקתו של בית המשפט לעניין תחולת ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק ממילא תביא לדחיית תביעתו של המבקש ועל-כן אין בטעותו הלכאורית של בית משפט השלום לגרום לחוסר צדק מובהק המצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

על-כן, הבקשה אינה נמנית על המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ודינה להידחות.

מצער כי המבקש, המלין על התבטאויות שהושמעו כלפיו, לא נזהר בלשונו, ובקשת רשות הערעור כוללת ניסוחים שמקומם לא יכירם בכתבי טענות, ובכלל. בין היתר מציג המבקש את פסק דינו של בית משפט השלום ככזה "שכל מי שיש שכל בראשו" מבין שדינו להתבטל. בכך מבזה המבקש הן את בית משפט השלום והן את בית המשפט המחוזי שלא ראה לנכון לקבל את ערעור המבקש, מה גם שלטענתו פסקי הדין הם "שרירותיים". המבקש מכנה את פסק דינו של בית משפט קמא "מוזר ותמוה" ומציין כי פסק דינו של בית משפט זה בעניין חיר מהווה "הכרעה בלתי נתפשת". המבקש אף מטיח האשמות קשות במשיבה. בנסיבות אלה, ומשלא היה כל בסיס להגשת הבקשה לקיים דיון ב"גלגול שלישי", היה מקום לחיוב המבקש בהוצאות לטובת המדינה. נוכח סכום ההוצאות בו חויב המבקש בבית משפט השלום, ולפנים משורת הדין, אמנע מחיוב המבקש בהוצאות נוספות.