רע"א 453/14 עו"ד תמיר מדר נ. שלום אורן

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 13.1.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה ( ע"א 61008-10-13 , כב' השופטת ד' סלע ) , אשר דחה, על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), את ערעור המבקש על פסק דינו מיום 20.10.2013 של בית משפט השלום בחיפה ( ת"א 11531-03-11, כב' השופטת א' הוך-טל ) בגדרו התקבלה בעיקרה תביעת לשון הרע שהוגשה נגד המבקש.

רקע

2.

המבקש ייצג את הגב' מירב נחשון (להלן: המשיבה ) במספר הליכים משפטיים שהתנהלו בינה לבין מר שלום אורן (להלן: המשיב ). עניינם של אותם ההליכים בסכסוכים כספיים שהתגלעו בין שני המשיבים על רקע סגירתה של מסעדה אותה הם ניהלו במשותף (ת"א 1707-09-08; ת"א 6294-04-09; ע"א 24855-08-11; ת"א 1572-09-08; ת"א 690-01-09). במסגרת זו, שלח המבקש מכתבים שונים למספר נמענים, ביניהם משרד התמ"ת, הרשות לעסקים קטנים ובינוניים וגורמים עמם היה המשיב מצוי בקשרים עסקיים, ואף הועסק על-ידי חלקם כיועץ עסקי. במכתבים נכללו טענות עובדתיות שונות אודות המשיב, ובכללן כי הוא רימה את המשיבה, נטל כספים מהעסק המשותף לצרכים אישיים ורוקן מרכוש חברה שבבעלותו בזמן שהיו לה חובות לנושים. כך לדוגמה, במכתבים ששלח המבקש בימים 25.8.2009 ו-2.9.2009 נכתב כי המשיב " נטל כספים לעצמו ולבני ביתו" ו "השתדל למוטט את החברה" של המשיבה,

ובמכתבים מימים 5.1.2011 ו-13.1.2011 נכתב כי המשיב " השתלט על הנהלת החשבונות והתחיל להעביר כספים לצרכים שלו ". בנוסף, בחלק מן המכתבים התבקשו הנמענים להעביר מידע למבקש בנוגע לפעולותיו העסקיות של המשיב. בשל המפורט לעיל הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) נגד המבקש והמשיבה.

3.

בית משפט השלום קיבל את מרבית תביעת המשיב נגד המבקש. התביעה נגד המשיבה נדחתה, נוכח הקביעה כי המבקש הוא שניסח את המכתבים ושלח אותם ובמסגרת ההליך אף נטל על עצמו אחריות לגבי תוכנם. בית משפט השלום קבע כי האמור במכתבים מהתאריכים 25.8.2009 ; 2.9.2009; 30.11.2010; 13.1.2011; ו-24.12.2010 הוא בגדר פרסום המהווה לשון הרע באופן מובהק. צוין, כי באותם מכתבים הואשם המשיב במרמה, בהתחמקות מתשלום חובות ובהברחת נכסים – וזאת אף על פי שלא היה כל ביסוס לאמירות אלה, וחלקן אף סתרו קביעות שניתנו על-ידי בתי משפט בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים. בתוך כך, דחה בית משפט השלום את טענות המבקש לפיהן עומדות לו הגנות שונות ביחס לאמור במכתבים השונים, בכללן "הגנת אמת הפרסום" לפי סעיף 14 ל חוק ו"הגנת תום הלב" לפי סעיף 15(8) לחוק. כמו כן, נדחתה טענת המבקש כי האמור במכתבים מהווה "פרסום בהליך שיפוטי" החוסה תחת ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(5) ל חוק כ"פרסום מותר" . בעניין זה הודגש, כי הגנת סעיף 13(5) לא חלה היות ש המכתבים נשלחו לגופים חיצוניים "שאין להם דבר או חצי דבר עם מהות הסכסוך", ואף צוין כי שליחת המכתבים לגורמים אלו מעידה על חוסר תום לבו של המבקש וניסיונו להפעיל לחץ "לא כשר" על המשיב. בסיכומם של דברים נפסק כי המבקש יפצה את המשיב בסך 40,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וסמך את פסק דינו על הוראת תקנה 460(ב) לתקנות. במאמר מוסגר יוער, כי לאחר שנשלמה שמיעת טיעוני הצדדים בערעור נענה המבקש להמלצת בית המשפט וביקש למחוק את ערעורו מבלי שיחויב בהוצאות, אך לאחר שהמשיב התנה את הסכמתו למחיקת הערעור גם בסיום הליך אחר ביניהם, חזר בו המבקש ועמד על ערעורו. נוכח האמור נותר סכום הפיצוי אותו קבע בית משפט השלום על כנו. בנוסף, פסק בית המשפט המחוזי כי על המבקש לשאת בהוצאות המשיב בערעור בסך 10,000 ש"ח.

הבקשה דנא

5.

הבקשה מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובגדרה טוען המבקש שלל טענות המצדיקות לשיטתו עיון בעניינו ב"גלגול שלישי". זאת עשה המבקש באריכות רבה ובניגוד מוחלט למצוות תקנה 403 לתקנות, לפיה על בקשת רשות ערעור לפרט " בצורה תמציתית " את נימוקי הבקשה. בתמצית, המבקש סבור כי פסקי הדין בשתי הערכאות הקודמות אינם מנומקים כנדרש, קיימות בהם טעויות עובדתיות, וניכרת בהם התעלמות מאינדיקציות רבות המעידות על יושרו. המבקש מוסיף, כי המקרה דנא מעורר סוגיות חשובות באשר לפרשנותו של חוק איסור לשון הרע. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי שאלה עקרונית מתעוררת ביחס לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – "פרסום בהליך שיפוטי" – מקום בו המכתבים נשלחים לעדים "פוטנציאליים " אף אם בשלב הראשוני הם אינם צד למשפט. בנוסף סבור המבקש, כי נגרם לו "עיוות דין" המצדיק אף הוא היעתרות לבקשתו, וזאת כיוון שנפגע קשות מהעובדה שיוחסו לו בפסק הדין מעשים שאינם ראויים.

דיון

והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות, וזאת אף ללא קבלת תגובה מהמשיבים. העניין שבפנינו תחום במובהק למחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים, ולא מתעוררת בו כל שאלה עקרונית או ציבורית. משכך, אין הוא נמנה בגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו (3) 123, 128 (1982 )).

7.

דינה של טענת המבקש לפיה נפלו פגמים בהנמקות פסקי הדין של הערכאות הקודמות, להידחות. פסק דינו של בית משפט השלום מפורט ומנומק היטב, וגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להכריע בערעור על פי תקנה 460(ב) לתקנות אין יסוד להתערב. בהקשר זה יובהר, כי העובדה שפסק הדין נשוא בקשת רשות ערעור ניתן במסגרת תקנה 460(ב) לתקנות (אפשרות לגיטימית לחלוטין שהניסיון לתקוף אותה בשם חובת ההנמקה נדחה בבית משפט זה – ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ פ"ד מד(4) 693 (1990)), אינה מייתרת את הצורך לעמוד באמות המידה אשר נקבעו בהלכת " חניון חיפה ", ואינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (השוו: רע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679, 681 (1988); רע"א 10715/04 בסטוני נ' מאיר (29.11.2004); חמי בן-נון וטל חבקין

הערעור האזרחי 216 (מהדורה שלישית, 2012)) .

8.

אין ממש גם בטענת המבקש כי בענייננו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית בנוגע לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק. גבולותיה של הגנה זו נדונו זה מכבר בפסיקה (ראו: ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל , פ"ד כח(2) 620, 624 (להלן: עניין זיידמן ); רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (19.8.2009); רע"א 43/11 הרם נ' זקס (28.8.2011)) – ומכאן ש טענות המבקש מופנות אך ורק כלפי יישומו של הדין על נסיבות המקרה הפרטני, מצב עניינים אשר כידוע אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

אעיר, כי אף לגופו של עניין דומה כי לא נפל כל פגם בקביעת בית משפט השלום לפיה ההגנה לא חלה בענייננו. ודוק: הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי והמכוון כלפי מי שהוא צד למשפט כאשר "תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט" ( עניין זיידמן ; אורי שנהר, דיני לשון הרע 199 (1997)) . בענייננו המבקש שלח מכתבים לנמענים שאין להם קשר לסכסוך, ועל-כן אין הוא זכאי לחסות בצלה של ההגנה האמורה. טענת המבקש כי הנמענים היו "עדים פוטנציאליים" ולכן "צד למשפט", לא יכולה להתקבל. אף מבלי להידרש לשאלת תחולת ההגנה על פרסום שנשלח לעדים , ברי כי עדים פוטנציאליים אינם צד למשפט, ולו מהטעם כי בדרך זו ניתן יהיה לפרסם לשון הרע בפני מגוון רחב של נמענים חיצוניים להליך, בטענה כי הם עשויים להיות, בשלב עתידי כלשהו, עדים פוטנציאליים.

9.

בשולי הדברים אציין כי לא ראיתי מקום להידרש לטענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין. עיון בפסקי הדין אינו מגלה כל פגם, לא כל שכן פגם העולה כדי "עיוות דין", מה גם שטענה זו נטענה באופן כללי וסתמי. מכל מקום, ככל שהמבקש נפגע מממצאי פסק הדין, אין לו להלין אלא על עצמו. יש להצר על כך שהמבקש נכשל, בפועלו כפרקליט, בהוצאת דיבתו של אחר ולדאבון הלב נמצא כי לא חדל מדרכו זו גם בגדרו של ההליך המשפטי עצמו, עד שבית משפט השלום מצא לנכון לעמוד על כך בפסק דינו.

10.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.