רע"א 902/15 פלוני נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום

8.1.2015 בע"א 42658-10-10 (כב' השופטים י' ענבר (סג"נ), י' שבח

ו -ש' שוחט ) בגדרו נדחו ערעור המבקש והערעורים הנגדיים על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 20.6.2010 בת"א 164513/02 (כב' השופטת י' הניג ) אשר קבעה כי על המשיבות לשלם למבקש כ-370,000 ש"ח בגין נזקיו מתאונות דרכים.

רקע

1.

המבקש, יליד 1975, נפגע בארבע תאונות דרכים שונות בהיותו בין הגילים 22-20. התאונה הראשונה מיום 3.9.1995 כנוסע ברכב; התאונה השנייה מיום 4.2.1996 כנהג קטנוע; התאונה השלישית מיום 26.7.1996 כנוסע ברכב; והתאונה הרביעית מיום 19.5.1997 כנהג רכב. המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בארבע התאונות, והמחלוקת בה נדרש בית המשפט להכריע נגעה לגובה הנזקים בלבד.

התאונה הראשונה אירעה במהלך שירותו הצבאי של המבקש, והוא נחבל בה בראש, בפנים, בחזה, בעמוד שדרה צווארי ומותני ובשתי ברכיו. ועדה רפואית העמידה את נכותו בגין חבלה בברך ימין על אחוז אחד לפי סעיף 35(4)א לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969. גם התאונה השנייה והתאונה השלישית אירעו במהלך שירותו הצבאי של המבקש, והתאונה הרביעית אירעה לאחר שחרורו. בכל התאונות האלו נחבל המבקש בעמוד שדרה מותני ובברכיו. מומחי בית המשפט בתחום א.א.ג. ובתחום האורתופדיה שבדקו את המבקש, לאחר שהתקבלה ברובה בקשתו להבאת ראיות לסתור, קבעו כי הוא סובל מנכויות נוספות, כך שסך כל הנכות האורתופדית שנקבעה עומד על 14 אחוזים, והנכות בגין הפרעת נשימה עומדת על 10 אחוזים.

פסק הדין בבית משפט השלום

2.

בית משפט השלום ציין כי המבקש הגיש את תביעתו בחלוף למעלה משש שנים מהיום בו אירעה התאונה הראשונה, ואף לאחר הגשת התביעה לא מיהר להביא ראיותיו ולקדם את ההליך בעניינו. כפועל יוצא מכך, צוין, בית המשפט נדרש להעריך את נזקי המבקש כשהוא כבר בן למעלה מ-35 שנים, על אף שהתאונות עצמן אירעו כשהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו. בית המשפט הדגיש כי לחלוף הזמן יש משמעות מבחינת אומדן יכולת ההשתכרות של המבקש, וכי הוא יתקשה להסתמך על החזקות המיטיבות החלות בעניינם של צעירים, כאשר פסק הדין צופה פני עתיד. כלומר, אם בדרך כלל בית משפט יניח כי שכרם של צעירים אלמלא פגיעתם, היה מגיע לשכר ממוצע במשק, וכי הנכות הרפואית מלמדת על הנכות התפקודית, הרי שבענייננו הצטברו די נתונים מחייו הבוגרים והתעסוקתיים של המבקש אשר עלולים להפריך חזקות אלה, ולחייב סטייה מהן.

3.

בפני בית המשפט התייצבה שורה של עדים אשר העידו על הצטיינותו של המבקש בענפי ספורט שונים, ובפרט בסקווש. המבקש זכה בפרסים רבים, התבלט בכישרונו ואף הגיע למקומות ראשונים ולאליפויות בקטגוריות גיל העולות על גילו. אלא שכבר לאחר התאונה הראשונה הפסיק המבקש להשתתף בפעילות ספורטיבית ועבר מתפקידו כלוחם בצנחנים לתפקיד ב"קריה", אותו ביצע בעיקר בישיבה.

התאונות הנוספות הרעו עוד את מצבו של המבקש, ולאחר שחרורו מהצבא הועסק כשכיר בעבודות זמניות שונות, אך לא הצליח להתמיד במי מהן, לטענתו בשל מגבלותיו הפיזיות שנבעו מהתאונות. בשלב מסוים החליט להיות עצמאי בתחום של שיווק לבני נשים, אך העסק כשל, והותיר את המבקש חשוף לדרישות חוב של שותפו. כמו כן, המבקש השתתף בקורס מאמני סקווש, אך לא הצליח בסופו של דבר לקבל תעודת מאמן. הסיבות לכך לא הובהרו בהליך קמא. למרות זאת, הציעו לו חבריו לאמן נוער בסקווש במועדונים שונים, ולאחר ניסיונות קצרים הפסיק המבקש גם עבודות אלו בטענה כי הוא סובל מכאבים. צוין כי קרוביו ומכריו של המבקש הציעו לו עבודות שונות, אך גם בהן לא הצליח בשל מגבלותיו בהרמת משאות, בעמידה ובישיבה ממושכת וכיוצ"ב.

4.

בית משפט השלום התרשם כי המבקש תולה את חוסר הרצון להתמודד עם קשיים בתאונות עצמן, אך אין לכך אחיזה מלאה בנכויות כפי שהודגמו על ידי מומחה בית המשפט. נוסף על בעיית הקשר הסיבתי בין קשיי ההשתכרות של המבקש לבין התאונות עצמן, התקשה המבקש גם להוכיח כי פוטנציאל ההשתכרות שלו טרם התאונות היה בגובה השכר הממוצע במשק. כך למשל, לא הוכחה כלל רמת השתכרותם של שחקני סקווש מצטיינים בארץ ובעולם או רמת השתכרותם של מאמני סקווש. בית המשפט ציין בהקשר זה כי די בכך שרבים משחקני הסקווש הצעירים פונים בבגרותם לעיסוקים אחרים כדי להעיד כי רמת ההשתכרות של שחקנים מצטיינים נמוכה מהמקובל במשק. עוד צוין כי כמו בכל ענף ספורט, אין בהצטיינות בגיל צעיר כדי להעיר על המשך מגמה זו בגיל מתקדם יותר.

5.

משכך נדחתה טענתו של המבקש כי אלמלא פגיעותיו היה משתכר שכר ממוצע במשק. בית המשפט אמנם קיבל את טענתו שלולא התאונות היה הופך לשחקן סקווש מקצועי, אך, כאמור, המבקש לא הוכיח כי שכרו של שחקן מצטיין בענף ספורט זה מגיע כדי השכר הממוצע במשק. עוד נקבע כי המבקש לא הוכיח כי הוא עצמו מסוגל לעסוק באימון או בניהול, ולמעשה מהלך חייו בשנים האחרונות הוכיח את ההיפך. המבקש נרתע מאימון, וגם לא הצליח לקבל תעודת מאמן, מבלי שהבהיר את הסיבה לכך. נוכח כל האמור לעיל, מצא בית המשפט כי כושר השתכרותו של המבקש אלמלא פגיעותיו היה עומד על 5,000 ש"ח (בין שכר ממוצע לשכר מינימום). עוד נקבע כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על 14 אחוזים (כשיעור הנכות האורתופדית).

משכך, גובה הראשי הנזק השונים נקבעו באופן הבא:

א.

הפסדי השתכרות לעבר – 163 חודשים X 5,000 X 14% = 114,108 ש"ח.

ב.

עזרת הזולת לעבר – לא נפסק סכום בראש נזק זה משלא הוכחה עזרה בשכר או צורך בעזרת הזולת.

ג.

הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים בעבר – לא הוכחו הוצאות בראש נזק זה.

ד.

הפסדי השתכרות לעתיד (בהיוון עד גיל 67) – 172,662 ש"ח.

ה.

הוצאות ועזרה לעתיד – אין לשלול צרכים בעתיד החורגים ממסגרת הזכויות הסוציאליות הכלולות ב"סל הבריאות" – נפסק סך של 100,000 ש"ח.

ו.

נזק לא ממוני – בגין התאונה הראשונה: לפי 19.3% נכות + 17 ימי אשפוז לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ו-1976. בגין יתר התאונות: לפי 5% נכות – בהתאם לתקנות.

כלפי פסק הדין הגיש המבקש ערעור והמשיבים הגישו ערעורים נגדיים.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי שמע את טענות הצדדים, וביום 8.4.2015 קבע כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית משפט השלום. עוד נקבע כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות, שלא התגלתה בהן טעות שבחוק. משכך, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין, בהתאם לסמכותו הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ודחה את הערעורים.

כלפי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מופנית בקשה זו.

הבקשה דנא

7.

בבקשתו טוען המבקש כי על-פי חוות דעת המומחה צפויה החמרה במצבו, כך שהוא יתקשה לעסוק במקצוע הדורש הליכה או עמידה ממושכת, הרמת משאות או כיפוף ממושך של הגב התחתון. קביעות אלה, שהתקבלו על-ידי בית משפט השלום, כך נטען, לא הובאו בחשבון בהערכת הנכות העתידית. עוד נטען כי בית משפט השלום לא פסק למבקש פיצוי בשל הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים וכי היה עליו לעשות כן, וכי שגה בית משפט השלום כשלא פסק למבקש פיצוי בגין עזרת הזולת, שכן בת זוגו של המבקש ביצעה את כל עבודות הבית ללא כל עזרה מצד המבקש בשל נכותו. נטען כי נפגע הסובל מנכות אורתופדית בשיעור 14 אחוזים ומבעיות נשימה יתקשה גם בביצוע עבודות בית פיזיות קשות, בפרט כשבני-הזוג מצויים בהליכי גירושין.

עוד טען המבקש כי שגה בית משפט השלום כשלא הפעיל את חזקת השכר הממוצע במשק בעניינו, והעמיד את גובה שכרו הפוטנציאלי, אלמלא נפגע, על 5,000 ש"ח. לטענת המבקש, בית המשפט לא הביא בחשבון כי בעיות התעסוקה ושכרו הנמוך בשנים שחלפו מאז התאונות נבעו מנכותו, וכי לולא נפגע בתאונות מצבו התעסוקתי היה טוב יותר ושכרו היה גבוה יותר.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם, או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). העניין שבפנינו תחום במובהק למחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים, ולא מתעוררת בו כל שאלה עקרונית או ציבורית. משכך, אין הוא נמנה בגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

9.

דינה של טענת המבקש לפיה נפלו פגמים בהנמקות פסקי הדין של הערכאות הקודמות, להידחות. פסק דינו של בית משפט השלום מפורט ומנומק היטב, וגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להכריע בערעור על פי תקנה 460(ב) לתקנות

אין יסוד להתערב. בהקשר זה כבר צוין בעבר, כי העובדה שפסק הדין נושא בקשת רשות ערעור ניתן במתווה המעוגן בתקנה 460(ב) לתקנות, אינה מייתרת את הצורך לעמוד באמות המידה אשר נקבעו בהלכת " חניון חיפה ", ואינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 453/14 מדר נ' אורן (1.6.2014) וההפניות שם).

10.

מעבר לדרוש אעיר כי טענותיו העיקריות של המבקש מופנות נגד הקביעה בדבר כושר השתכרותו אלמלא פגיעותיו. אלא שקביעותיו של בית משפט השלום נסמכו בעיקרן על ממצאים עובדתיים, לפיהם לא הוכח הקשר הסיבתי בין נכותו של המבקש לבין חוסר יכולתו להתמיד בעבודה אחת לאורך זמן. בית משפט השלום התרשם כי מצבו התעסוקתי של המבקש קשור בגורמים עמוקים יותר, שלא התבררו עד תומם, אשר אינם נובעים באופן ישיר מנכותו או מפגיעותיו הפיזיות. יתר על כן, נקבע כי המבקש לא הוכיח כי שכרו של שחקן סקווש מקצועי או של מאמן סקווש עולה כדי השכר הממוצע במשק. המדובר בקביעות עובדתיות, אשר נסמכו על התרשמות ישירה מהראיות ומהעדים, ואשר גם ערכאת הערעור הדנה בערעור המוגש בזכות אינה נוטה להתערב בהן, קל וחומר שאין מקום להתערבות כאמור ב"גלגול שלישי". ועוד יודגש, כי גם אם נפלה שגגה בפסיקת הערכאות הקודמות, אין בעניין זה, כשלעצמו, להצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.