רע"א 620/07 חסון בסתוני נ. שמעון מאיר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש), בו נדחה ערעור המבקשים על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 31.1.06, במסגרתה נדחו שתי בקשות בטענת "פרעתי" שהגישו המבקשים ואשר הדיון בהן אוחד.

1.

ואלו עיקרי העובדות הדרושות לענייננו: בשנת 1987 השכיר המשיב בשכירות מוגנת חנות בחיפה למבקש 1 ( להלן: המבקש ). המבקש לא עמד בתשלום דמי השכירות על פי החוזה, ועל כן הגיש המשיב תובענה כנגד המבקש. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 26.6.94 ( להלן: הסכם הפשרה ).

הסכם הפשרה קבע הוראות הנוגעות למועדי וסכומי התשלומים בהם צריך היה לעמוד המבקש. סעיף 4 להסכם הפשרה קבע כי נגד המשיב יינתן פסק דין של פינוי, ואולם הוראה נוספת - הוראת סעיף 5 - קבעה כי פסק דין הפינוי לא יצא לפועל ויחשב כבטל ומבוטל כעבור שלוש שנים אם המבקש יעמוד בתנאים המפורטים בסעיף ובהם תשלום דמי השכירות השוטפים במועדם, תשלום חוב השכירות הקודם בסך 28,580 ותשלום פיצוי למשיב בסך של 27,000 ש"ח בגין האיחורים עד אותו יום. עוד נקבע בסעיף כי במקרה של תשלום חלקי או פיגור באחד התשלומים לתקופה של יותר מ-15 יום, "יעמוד עודף החוב לפרעון מיידי ויישא הפרשי הצמדה וריבית מיום ההפרה, ופסק הפינוי ניתן יהיה לביצוע מיידי בהוצאה לפועל, והנתבע מוותר על כל טענה כלפי ביצוע פסק הדין הנ"ל".

על הסכם זה חתם אף המבקש 2, אחיו של המבקש, כמי שערב לכל התשלומים ולביצוע ההסכם.

חרף הסיכום לא שילם המבקש במועדם ובמלואם את תשלומי חוב דמי השכירות ולפיכך הגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל, בקשה לביצוע פסק הדין על שני חלקיו – סעד הפינוי והסעד הכספי. פינויה של החנות נקבע על ידי ראש ההוצאה לפועל ליום 8.1.95, אך לבסוף בוצע הפינוי רק ביום 28.7.97 בשל הליכים שונים בהם נקט המבקש.

ביום 23.9.97 הגדיל ראש ההוצאה לפועל, לבקשת המשיב, את קרן החוב בתיק בסכום של 42,852 ש"ח בגין דמי השכירות של החנות לתקופה שמיום 1.12.94 ועד ליום 28.7.97 – מועד הפינוי בפועל.

בנוסף, ביום 23.11.97 החליט ראש ההוצאה לפועל, לבקשת הזוכה, על צירופו של המבקש 2 להליכים מכֹח ערבותו. על החלטה זו הגיש המבקש 2 ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 4372/98); לאחר מכן הוגשה בעניין זה תובענה של המשיב לבית משפט השלום בחיפה בת"א 13330/01, התובענה נתקבלה ובפסק הדין נקבע כי המבקש 2 אכן ערב לתשלומים המופיעים בסעיף 5 להסכם הפשרה, לרבות לתשלום דמי השכירות, אשר "נבלעים" בהסכם הפשרה. ערעור המבקש 2 על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2326/04) נדחה, ובקשת רשות הערעור שהגיש על כן לבית המשפט העליון (רע"א 10715/04)) נדחתה גם היא.

המשיב הגיש את פסק הדין לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים. בתגובה,

הגישו המבקשים שתי בקשות בטענת "פרעתי", בהן דן ראש ההוצאה לפועל במאוחד. בבקשות שבו המבקשים על טענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות. בין היתר נטען כי אין להוציא לפועל את החיובים הכספיים שמתוקף הסכם הפשרה, מאחר שאינם מהווים פסק דין, כי אין לחייב את המשיבים בדמי שכירות עבור התקופה שלאחר פסק הדין מיום 17.4.95 מאחר שמדובר בפסק דין לפינוי והוראות התשלום שבהסכם הפשרה הינן חלופיות (או פינוי או דמי שכירות). בנוסף נטען כי החנות פונתה בתאריך קודם לזה שנקבע בפסק הדין.

ראש ההוצאה לפועל דחה את טענת המבקש כי לא ניתן להוציא לפועל את חיוביו הכספיים מכוח הסכם הפשרה מבלי שיינתן פסק דין המורה לעשות כך. זאת, מאחר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, וככל פסק דין אין מניעה לאכוף את החיובים האמורים בו. עוד נקבע כי החלטת הרשם מיום 17.4.95 אינה פסק דין לפינוי, אלא הכרעה בטענת "פרעתי" שטען המבקש ושנועדה למנוע את פינוי החנות. בנוסף קבע ראש ההוצאה לפועל כי על פי לשונו של הסכם הפשרה, יש לקבוע שהמבקש חייב בדמי השכירות בגין החנות עד לפינויה - ביום 28.7.97.

המבקשים ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (כב' השופט א' פרקש) דחה את ערעורם על הסף בקובעו כי ערעורם הוגש באיחור בלא שהוגשה בקשה להארכת מועד.

ערעור המבקשים נדחה גם לגופו. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי אין הם חייבים בתשלום דמי השכירות מאחר שהחיובים אינם חופפים, בקובעו כי בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים על המשך חוזה השכירות לשלוש שנים לפחות ולכן תקפים חיובי דמי השכירות מכוח הסכם הפשרה, אשר קיבל כאמור תוקף של פסק דין. בית המשפט הבהיר כי פרשנותו של המבקש תביא לכך שהחזקתו בחנות עד לסיום הליכי ההוצאה לפועל – משך כשלוש שנים – תהא ללא כל תשלום באופן שאינו מתיישב עם לשון הסכם הפשרה ועם ההיגיון. בית המשפט קבע עוד כי החלטת הרשם מיום 17.4.95 אינה פסק דין לפינוי אלא הכרעה בטענת "פרעתי" שהועלתה לפניו ונדחתה, כאשר פסק הפינוי מקורו בהסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. אשר למועד פינוי החנות נקבע כי המועד הקובע הוא המועד בו קיבל המשיב לידיו את החזקה בחנות בהתאם למתואר בדו"ח המוציא לפועל מיום 28.7.97.

2.

המבקשים לא אמרו נואש ובבקשה זו שבפני עותרים הם לרשות לערער לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים נדרשת הכרעת בית משפט זה בשאלת פרשנותו של הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. לטענתם, אותה העלו שוב ושוב בפני הערכאות הקודמות, לא ניתן לחייבם מכוח הסכם הפשרה בתשלום דמי השכירות. עוד נטען כי בית משפט זה צריך לבחון את אמות המידה הדרושות לבחינתה של טענת פרעתי. שאלה זו משקפת למעשה את טענת המבקשים כי ראש ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי לא דנו בשאלת גובה החוב והאם נפרע. עוד נטען על ידי המבקשים כי יש לבחון את סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לקבוע חיובי דמי שכירות.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים על נספחיהן, לא מצאתי נימוק, סיבה או טעם, שיצדיקו העתרות לבקשה.

הלכה היא משכבר, כי לא תינתן רשות לערער לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" של ההליכים אלא אם מעלה הבקשה שאלה ציבורית או משפטית, החורגת מנתוני הסכסוך הנקודתי שבין הצדדים, (ראו לדוגמא: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

הבקשה דנן אינה אלא הליך נוסף בסאגת הליכים ארוכה ומייגעת שאיננו מעלה שאלה כלשהי החורגת מד' אמותיו של הסכסוך דנן. ניסיונם של המבקשים ליתן לטענותיהם כסות של שאלות עקרוניות, אין בו כל ממש שכן אין הבקשה מעלה כל שאלה או סוגיה שכזו.

גם לגופן, דין טענות המבקשים להידחות. מרבית טענותיהם של המבקשים הינן טענות עובדתיות גרידא – כך לעניין פרשנות הסכם הפשרה, קביעת מועד הפינוי בפועל, דחייתה של חוות הדעת מטעמם וכן הלאה. טענות אלו, כידוע, אין ערכאת הערעור ובפרט לא ערכאה ערעור שניה נוהגת להתערב בהן, אלא אם עולה מפסקי הדין טעות גלויה. טעות שכזו לא נמצאה לי בהחלטות ראש ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי.

לאור כל זאת, הבקשה נדחית

המבקשים ישלמו למשיב הוצאות הבקשה בסכום של 15,000 ש"ח.