רע"א 3855/16 מיקו פטריסיה נ. דוד מזור

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ר' לבהר-שרון ) מיום 5.5.16 בתיקים ע"א 40164-03-15 וע"א 21846-04-15, בו נדחה ערעורה של המבקשת והתקבל בחלקו ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ש' גלר ) מיום 12.3.15 בת"א 18483-12-11. עניינו של ההליך שכר טרחת עורך דין.

רקע והליכים קודמים

ב.

המשיב ייצג את המבקשת בהליכים הנוגעים לפרידתה מבן זוגה ואבי ילדיה (להלן בן הזוג ). הליכים אלה כללו תביעת מזונות, משמורת, תביעות כספיות שונות והליכי גביה בלשכת ההוצאה לפועל. בכתב התביעה לבית המשפט לענייני משפחה, דרשה המבקשת קיומו של הסכם ממון שנחתם בין בני הזוג. הסכם זה כלל, בין היתר, הבטחה של בן הזוג לרכוש "דירה מרווחת" למבקשת ולילדיהם במקרה של פרידה. במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה הגישו המבקשת ובן הזוג הצעות לדירות בעבור המבקשת על פי הסכם הממון. בסופו של יום, חזרה המבקשת להתגורר עם בן זוגה, וביקשה מן המשיב להפסיק את ההליכים המשפטיים כנגדו.

ג.

בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה, בו נקבע כי "שכר הטרחה בתביעות הכספיות בגין רכוש ע"פ הסכם הממון וכן תביעות כספיות נוספות שתוגשנה ... יעמוד על 20% בצירוף מע"מ מכל סכום שתקבל הלקוחה (המבקשת – א"ר) כתוצאה מהליכים ותביעות אשר תוגשנה בשמה". גדר המחלוקת נסובה על פרשנות סעיף 5 להסכם שכר הטרחה (על פי המספור שניתן בפסק דינו של בית משפט השלום – א"ר), בו נכתב: "הלקוח מתחייב לשלם את שכה"ט הנ"ל אף במקרה של פשרה שלא על דעת עורך הדין. או אז יתייחס סכום השכ"ט באחוזים לאחוזים מסכום התביעה שהוגשה, ולא מסכום הפשרה בפועל".

ד.

המשיב פנה אל המבקשת ביום 8.11.11 בדרישה, כי תעביר לו סכום של 130,000 ₪ - קירוב של הסכום שנמצא בתיק ההוצאה לפועל באותה העת. לאחר שהמבקשת לא נענתה לדרישה זו, הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום לתשלום שכר טרחה בסך 241,747 ₪ - 20% משווי ההצעה הנמוכה ביותר אשר הוגשה על ידי בן הזוג לבית המשפט לענייני משפחה ביחס לשווי הדירה (227,360 ₪), 26,495 ₪ שהם 20% מסכום תיקי ההוצאה לפועל שניהל המשיב, וכן 13,817 ₪ בגין אגרות ששילם בעבור המבקשת בהליכים השונים. המשיב אישר, כי גבה סכום של 25,925 ₪ בגין הליך ההוצאה לפועל שניהל בשם המבקשת וכי סכום זה הועבר לו על חשבון שכר הטרחה המגיע לו. משכך עמדה יתרת שכר הטרחה על 241,747 ₪ - סכום התביעה. המשיבה טענה, כי יש לבחון את סכום התביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה – סכום של 155,741 ₪ בלבד, ולא לכלול בסכום התביעה את הדירה, שכן לא ביקשה במסגרת התביעה לקבל את שוויה הכספי.

ה.

בית משפט השלום פסק, כי במסגרת התביעה לבית המשפט לענייני משפחה פעל המשיב למימוש זכויותיה של המבקשת מול בן זוגה מכוח הסכם הממון, לרבות בכל הקשור לסוגיית הדירה. בית משפט השלום התרשם גם, כי עדותה של המבקשת בסוגיה אינה עקבית. מטעמים אלה פסק בית המשפט, כי לפי הסכם שכר הטרחה שנחתם זכאי המשיב לסכום השוה ל-20% מסכום התביעה, לרבות מימוש הזכות לדירה. עם זאת, ממכתבו של המשיב מיום 8.11.11 ומהתנהלות הצדדים למד בית משפט השלום, כי הצדדים הסכימו לכך, ששכר הטרחה המגיע למשיב יעמוד על 130,000 ₪. נוכח קביעה זו נפסק, כי המשיב זכאי לשכר טרחה נוסף של 130,000 ₪ בקיזוז 25,925 ₪, אשר לגביהם לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי המשיב קיבלם.

ו.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד. המשיב טען בערעורו, כי שגה בית משפט השלום כאשר פסק לטובתו 130,000 ₪ בלבד ולא את סכום התביעה המלא. כן טען המשיב, כי שגה בית משפט השלום כאשר קיזז סכום של 25,925 ₪ מן הסכום שנפסק לטובתו. נטען, כי סכום זה כלל החזר הוצאות שהוציא בעבור המבקשת ולכן אינו חלק משכר הטרחה, וכן כי סכום זה נגבה לפני הצעתו לתשלום שכר טרחה מופחת בסך 130,000 ₪ בלבד. המבקשת שבה בערעורה על טענותיה בפני בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת מנימוקיו של בית משפט השלום, מכוח תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ערעורו של המשיב התקבל בחלקו ונפסק, כי אין לקזז את הסכום של 25,925 ₪ מן הסכום שנפסק לטובתו, מהטעמים שבערעורו.

בקשת רשות הערעור

ז.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את הבקשה דנא. בבקשה חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה בפני הערכאות הקודמות. לטענתה שכר הטרחה צריך היה להיות מחושב בהתאם לסכום התביעה שהוגשה, ולא לכלול את ערך הדירה שהובטחה בהסכם הממון. עוד נטען, כי המשיב הוא שניסח את החוזה בין הצדדים, ועל כן חל כלל הפרשנות כנגד המנסח; כלומר, כיון שהחוזה שותק לענין שכר הטרחה בנוגע לדירה, אין לראותו ככולל גם סכום זה. המבקשת טוענת גם כנגד העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהיעדר הנמקה.

דיון הכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה לא ראיתי להיעתר לה. הלכה היא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. לא כך – ובמובהק – במקרה שבפנינו.

ט.

הבקשה נסבה על פרשנות חוזה בגין שכר טרחת עורך דין. כדברי המלומד ש' לוין ( תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד

(מהדורה 2, תשס"ח-2008), 212) "אין בית המשפט נוטה ליתן רשות לערעור בגלגול שלישי לגבי פרשנות מסמך פרטיקולרי", אלא אם כן עסקינן בטופס מקובל בציבור "ואשר שאלת אופן פרשנותו מעסיקה חדשות לבקרים את בתי המשפט". במקרה דנא מדובר בשאלת פרשנית המוגבלת לחוזה שנחתם בין הצדדים, ואינה בעלת חשיבות עקרונית; מה גם שפרשנות בית משפט השלום בהקשר הדירה נראית סבירה בנסיבות, שכן קשה להלום, על פני הדברים, כי הצדדים הסכימו שהמשיב יטפל ללא כל תמורה בסוגיית הדירה.

י.

לא אוכל להלום גם את טענת המבקשת בנוגע להיעדר ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המקרה דנא אינו מעורר שאלה באשר לאופן השימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, נפסק כבר כי ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, בהפניה לערכאה משפטית אחרת אשר את דבריה ראה בית המשפט לאמץ (רע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679 (1988); רע"א 8996/04 עודד שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נט(5) 17 (2004); ראו גם חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי (מהדורה 3, התשע"ג-2012), 346-348). בית המשפט המחוזי סבר, כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק כדבעי, ולכן לא ראה מקום להוסיף עליו, באשר לערעור המבקשת. אין מקום להתערבות בהחלטה זו על ידי מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אזכיר, כי בקשת רשות ערעור על פסק דין בערעור שניתן לפי תקנה 460(ב) נדונה לפי אמות המידה הרגילות לבחינת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 10715/04 בסטוני נ' מאיר

(2004)).

יא.

אין בידי אפוא להיעתר לבקשה.