רע"א 2205/15ג'ראיסי נביל נ. מרואן זיבק

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (כב' סגן הנשיא ב' ארבל , השופט הבכיר ז' הווארי והשופט ש' אטרש ) מיום 1.3.2015 בע"א 42000-06-14.

2.

המבקשים 1 ו-2 הם בעלי משרד מדידות מקרקעין (המבקש 3) המתחרה במשרדם של המשיבים 1 ו-2. בהליכים קודמים קבעו בתי הדין האזורי והארצי לעבודה כי בין השנים 1995 ו-2001 ביצעו שניים מעובדיהם של המשיבים עבודות פרטיות בהיקף נרחב עבור המבקשים, תוך שימוש בתוכנות ובציוד של המשיבים, ומבלי ליידע את מעסיקיהם או לקבל את אישורם. בתי הדין פסקו שהעובדים הרוויחו 1,000 ₪ בחודש כל אחד בעקבות העבודה הפרטית הזו. העובדים חויבו לשלם למשיבים את סכום הרווח הכולל כפיצוי על הנזק הממוני שנגרם לאחרונים כתוצאה מחוסר תום הלב של העובדים ומהעובדה שהפרו את חובת המשמעת ואת האיסור על תחרות במעביד. כן נפסק שעל העובדים לפצות את המשיבים בגין עוגמת נפש שגרמו להם (ע"ע 612/09 זיבק – פראנש (30.5.2011)).

בשנת 2008 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בנצרת תביעה אזרחית נגד המבקשים, בעילות של עשיית עושר ולא במשפט והפרת חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. תביעתם התקבלה, לאחר שבית המשפט קבע שהמבקשים ניצלו את משאביהם של המשיבים בדרך של קבלת שירותים מעובדיהם ועל-ידי שימוש חינם בתכנות המחשב שלהם, והפיקו מכך רווחים נכבדים. על כן נקבע שהוכחו כל יסודות עילת עשיית העושר, וכי עילה זו שונה במהותה מהתביעה נגד העובדים, שהתמקדה בהחזרת השכר ששולם ובעוגמת נפש שנגרמה למעבידים. על סמך חוות דעת בנוגע לשווי העבודות שביצעו העובדים עבור המבקשים העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי הראוי על סך של 739,750 ₪, אך הגבילו ל-500,000 ₪, כגובה הסכום שתבעו המשיבים משיקולי תשלום אגרה (ת"א (נצ') 5212-02-08 מיום 1.5.2014). תוצאה זו אושרה על-ידי בית המשפט המחוזי, שדחה פה אחד את ערעורם של המבקשים.

3.

עתה עותרים המבקשים לרשות ערעור, ב"גלגול שלישי", על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשתם הם חוזרים על הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט השלום, ונדחו על ידם. לטענתם, תביעת המשיבים נגדם הוגשה בשיהוי ניכר וביום האחרון של תקופת ההתיישנות ללא הצדקה. כמו כן, הם סבורים שבעקבות ההליכים בבתי הדין לעבודה קם מעשה בית דין, המונע מהמשיבים להעלות טענות נוספות בעקבות העבודות הפרטיות שביצעו העובדים במחשביהם. לגוף הדברים טוענים המבקשים שלא הוכחו יסודותיה של עילת עשיית העושר שלא במשפט, שעה שהם שכרו את שירותיהם של העובדים כדין ושילמו תמורת השירות שניתן להם. עוד נטען שבעקבות ההליך בבית הדין לעבודה קיבלו המשיבים פיצוי מצד העובדים, ופסיקה של פיצוי נוסף תביא לכפל פיצוי. בהמשך לכך נטען שההשבה לא מוצדקת בנסיבות הענין, כיוון שלא נגרם למשיבים כל חסרון כיס בעקבות פעילותם של העובדים. לבסוף, המבקשים מציינים את התשלומים ששילמו הם לעובדים בעבור העבודות, עובדה בה הכירו בתי הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי דחה את הדרישה לקיזוז תשלומים אלה, בטעם שזו לא נטענה לפני כן. למרות זאת, המבקשים סבורים שיש לקבל את הטענה, ולקזז את התשלום לעובדים מסכום הפיצויים שנתבע ונפסק בפועל – 500,000 ₪, ולא מהסכום שבית המשפט מצא כראוי, אך לא נתבע מטעמי אגרה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות. טענותיהם של המבקשים לא מגלות כל שאלה חוקתית או ציבורית החורגת מענינם הפרטני של הצדדים להליך, ולא נוכחתי שנגרם להם עיוות דין המצדיק התערבות (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). נדבך מרכזי אחד של הבקשה נוגע לטענות "סף" לגבי שיהוי, התיישנות או השתק פלוגתא. כאמור לעיל, טענות אלה נדונו ונדחו באופן מפורש על-ידי שתי שתי הערכאות הקודמות. לא מצאתי טעם המצדיק הידרשות להן פעם נוספת. יודגש שגם כאשר ערכאת הערעור מנמקת את הכרעתה באופן מצומצם, הדבר לא מהווה עילה למתן רשות ערעור (רע"א 10715/04 בסטוני נ' מאיר (29.11.2004), חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (2012) ).

גם באשר לפן השני עליו מבוססת הבקשה, והוא הטענות לגבי עילת עשיית עושר ולא במשפט, לא מצאתי כי נפל פגם מהותי ביישום הדין על-ידי הערכאות דלמטה המצדיק מתן רשות ערעור. על עקרונות החלת הפטור מחובת השבה לפי ס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, ראו ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון (15.7.2010) ולאחרונה: דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015).

5.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.