רע"א 184/10 שלמה גרפי נ. מינהל מקרקעי ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא אלון, סגנית הנשיא דברת והשופט ואגו) מיום 2.12.09 בע"א 1192/07, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (השופט חסדאי) מיום 23.9.07 בא' 136/04.

ב.

אלה העובדות הצריכות לענייננו כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום בדינו בתביעה שהגיש המשיב נגד המבקש לסילוק יד: המקרקעין נשוא הבקשה נרכשו על ידי פלונית הגב' גרינשפן מחברת המושבים בדרום בע"מ (להלן חברת המושבים), בכפוף להסכמת המשיב. גב' גרינשפן התחייבה לחתום על חוזה חכירה מול המשיב ולשלם לו דמי חכירה, והמקרקעין עברו תהליך של הכשרה ופיתוח על ידי חברת המושבים, מכוח הסכמים שבין המשיב לחברה. ביום 21.8.70 נחתם הסכם בין הגב' גרינשפן לבין אביו המנוח של המבקש, לפיו מכרה לואת זכויותיה במקרקעין. בשנת 1976 קיבל המבקש הודעה, לפיה באפשרותו לחתום על חוזה חכירה עם המשיב. לטענת המבקש, אותה עת שהה בחו"ל בפעילות הומניטרית ולא יכול היה לטפל בענייניו. בסופו של יום, בעקבות התכתבויות מרובות, שולם ב- 15.7.88 על ידי המבקש סכום של 15,106.78 על חשבון דמי ההיוון, ואולם, ביני לביני הגיש המשיב כנגד המבקש תובענה לסילוק יד וביום 21.5.86 ניתן פסק דין, המורה על פינוי. ביום 1.8.93 פנה המשיב אל המבקש בדרישה להסדרת יתרת התשלום שהיתה בסך 38,201.66 ₪. אולם המבקש לא עשה זאת. בשנת 1995 החליט המשיב לאשר את השלמת העסקה עם המבקש להחכרת הזכויות בנכס, אולם גם הפעם לא עמד המבקש בתנאים שנקבעו. בפברואר 1999

הודיע המשיב למבקש על ביטול העסקה. כל אותן שנים החזיק המבקש במקרקעין,

הקים בהם מבנים ונהג בהם מנהג בעלים.

ג.

בית משפט השלום קבע – בפסק דין מפורט ומנומק – כי המבקש היה לכל היותר בר רשות, אך לא רשות בלתי הדירה, להחזיק בנכס עד להודעה על ביטול העסקה בשנת 1999 - אולם ממועד זה ואילך אין הוא בר רשות עוד; ועל כן הורה

על פינוי המערער וסילוק ידו מן המקרקעין, תוך השבת מה ששולם, ושמירת זכויות תביעה לענין השקעות בנכס.

ד.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה; נקבע כי אין מקום להתערבות בממצאי העובדה או במסקנות המשפטיות של בית משפט השלום. לפנים משורת הדין, נוכח ההחזקה רבת השנים שהחזיקו המבקש ואביו בנכס, שב בית המשפט וקרא למשיב לבחון אפשרות לעריכת עסקה חדשה עם המבקש ביחס למקרקעין.

ה.

בבקשה למתן רשות ערעור נטען, כי בנדון דידן עולה שאלה ציבורית רחבה שעניינה האם רשאית רשות ציבורית לתבוע סילוק יד של

מחזיק במקרקעין, תוך שהיא מסתירה מבית המשפט כי המחזיק, המבקש זכויות במקרקעין, שילם כ- 70% מערך הקרקע. כן נטען, כי היה מקום לאפשר למערער לחזור בו מן ההסכמה הדיונית שהוגשה לבית משפט השלום לעניין גדר המחלוקת, ולשנות מהחלטת בית המשפט שלא להתיר למערער להגיש ראיות חדשות. לבסוף צוין, כי בית המשפט המחוזי אימץ את פסק דינו של בית משפט השלום ככתבו וכלשונו, וגם בכך פגם.

ו.

לאחר העיון איני רואה מקום למתן רשות ערעור, על פי הכללים הנוהגים ברשות ערעור בגלגול שלישי, קרי, מקום שעולה שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת ממחלוקת הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר)) . מקרה זה תחום במובהק למחלוקת בעלי הדין, ועל כן אינו בא בגדרי אלה. לגופם של דברים, ברי כי התנהלותו של המבקש אל מול המינהל, במיוחד בין 1993 ל- 1998, היתה בעוכריו; וגם אם עסוק היה בנושאים חשובים בעלי אופי הומניטרי יהודי, עדיין לא גיבש הדבר זכויות של הרשאה בלתי הדירה (ע"א 469/82 רוזן נ' סלונים פ"ד לט(2) 337; נ' זלצמן "רשיון במקרקעין", הפרקליט מב(1) 1995, 24, 59). רשאית הרשות הציבורית, אחר שגילתה אורך רוח רב שנים כלפי פלוני, להחליט כי בא קץ להימשכותם של דברים. אדרבה, בכגון דא – והדברים נאמרים מעבר לתיק זה – יפה שעה אחת קודם, שכן במקרקעי ציבור עסקינן.

ז.

אשר להנמקת בית המשפט המחוזי, הוא רשאי היה לאמץ את הנמקתו של בית משפט השלום, אם כדרך שעשה ואם לפי תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נט(5)17).

ח.

ואחר כל אלה, בית המשפט המחוזי ראה, נוכח תולדות החזקתו של הנכס, לקרוא למינהל לבחון אפשרות לעיסקה חדשה עם המערער בהתאם לכללים הקבועים לעניין זה בהוראות כל דין, וחזקה על המינהל שיתן דעתו לכך, בלא שאטע כל מסמרות. בנתון להערה זו איני נעתר לבקשה.