בע"מ 1181-23 בע"מ 1181-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 10.1.2023, בעמ"ש 26523-10-22 (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ו-נ' סילמן), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, מיום 7.8.2022, בת"ע 47344-11-18 ובת"ע 13055-02-19 (השופטת ה' גורביץ עובדיה).

2.ביום 8.8.2017, נפטר אחיו של אבי המבקש והמשיבים, בעודו רווק ללא ילדים (להלן: המנוח). מאחר שלמנוח היתה אחות נוספת שהותירה אחריה צאצאים, בהתאם לסעיף 14 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), ובהעדר הוראה אחרת בצוואה תקפה – היו המבקש והמשיבים זכאים במשותף למחצית מעזבון המנוח. לאחר מות המנוח, הגיש המבקש לרשם לענייני ירושה בחיפה בקשה לקיום צוואה בהעתק, שבה נטען כי בהתאם לצוואת המנוח מיום 4.12.2012, המבקש ואחד מבניה של אחות המנוח הם יורשיו הבלעדיים של העזבון. המשיבים הגישו התנגדות לקיום הצוואה, ובעקבות כך, הועבר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.

3.בית המשפט לענייני משפחה דן בטענות הצדדים, ראיות הובאו, מצהירים נחקרו על תצהיריהם, סיכומים הוגשו, ולבסוף התקבלה התנגדות המשיבים לקיום הצוואה; בהתאם לכך, תביעת המבקש לקיום הצוואה – נדחתה. נקבע, כי הצוואה שעליה סמך המבקש את ידיו, בוטלה באופן מפורש בכתב-ידו של המנוח, ואף הושמדה על-ידו. לפיכך נפסק, כי בהתאם לסעיף 36(א) לחוק הירושה, ביטול הצוואה נעשה כדין, ואין מקום להורות על קיומה.

4.המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין. הערעור – נדחה, תוך שנקבע, בהתבסס על תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לענייני משפחה; כי הממצאים שקבע בית המשפט לענייני משפחה, תומכים במסקנה שלפיה אין להורות על קיום הצוואה, וכי לא נפלה בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה טעות שבחוק.

המבקש מסרב להשלים עם הכרעת בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפנַי.

5.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. חרף נסיונות המבקש לעטות על טענותיו אצטלה עקרונית, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אלא תוקפת, רובה ככולה, את ממצאי העובדה שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה, ואושררו על-ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, בקביעות מסוג זה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, קל וחומר ב'גלגול שלישי'; ממילא, אין בטענות התוקפות קביעות עובדתיות הנוגעות למקרה הקונקרטי, כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 6769/22 לוי נ' ימין, פסקה 13 (5.12.2022)).

6.אף לא מצאתי כי עולה חשש שמא נגרם עיוות דין. המבקש טוען, כי "אי הנמקת פסק הדין מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי המעוגנים בבסיס [התקנות] ובזכותו להליך שיפוטי הוגן במערכת שיפוטית שפוסקת באופן מידתי ושוויוני ומנמקת את החלטותיה". דא עקא, שטענות מסוג זה, לגבי פסקי דין של ערכאת הערעור, שניתנו בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שנוסחה זהה לזה של תקנה 148(ב) לתקנות) – נדחו על-ידי בית משפט זה, לא פעם ולא פעמיים (להרחבה, ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 351-346 והאסמכתאות שם (מהדורה שלישית, 2012); רע"א 4824/18 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 והאסמכתאות שם (16.9.2018) (להלן: עניין פלונית)).

7.בהתאם לכך, אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי לנוכח השימוש בתקנה 148(ב) לתקנות, פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו מנומק. אכן, מקום שבו מתמלאים תנאי התקנה, "יכול בית המשפט לדחות את הערעור תוך אימוץ כל המימצאים והמסקנות המשפטיות של הערכאה עליה מערערים. משמעות הדבר היא, כי ההנמקה אשר משמשת את בית המשפט שלערעור היא זו ששימשה את בית המשפט אשר עליו מערערים. אין לראות בכך היעדר הנמקה, כי באמצעות שלושת שלבי הסולם שבתקנה 460(ב) עולה אימוץ ההנמקה של בית-משפט למעמד של הנמקה מלאה. אין, על-כן, כל יסוד לטענה, כי בעלי הדין או ערכאת הערעור יישארו ללא ידיעת נימוקי פסק הדין" (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד(4) 693, 697 (1990); ההדגשה הוּספה – נ' ס'). אם כן, זכותו של המבקש להליך הוגן – לא נפגעה; כך גם כללי הצדק הטבעי. אמנם, "אם נחוץ הדבר, אפשרי והולם, יעשה בית המשפט כמיטב יכולתו לנמק נימוקים משלו"; ואולם, "בעולם של עומס לעייפה, שבוודאי אינו אידאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) [...], אין דופי משפטי בשימוש בתקנה" (רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פסקה יא (21.12.2004); עניין פלונית, פסקה 7).

8.אשר על כן, אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור ב'גלגול שלישי'. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.