רע"א 6769-22 רע"א 6769-22

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן), מיום 11.7.2022, בע"א 30401-03-22. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט א' שוורץ), מיום 1.2.2022, בת"א 337-02-16 ובת"א 32325-02-16, במסגרתו נדחו תביעות כספיות שהגיש המבקש נגד המשיבים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) ולפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות).

רקע הדברים

1.בין המבקש לבין המשיבים התנהלו לאורך השנים הליכים משפטיים רבים, שמקורם בסכסוך שכנים הניטש ביניהם (יצוין כי אף היותם שכנים היא עובדה המצויה במחלוקת בין הצדדים).

2.אחד מאותם הליכים הינו הליך פלילי שהתנהל נגד המבקש, בעקבות תלונה שהגיש המשיב 2 למשטרה, בטענה כי המבקש תקף אותו ופגע באופנועו. הליך זה הסתיים בפסק דינו של בית משפט השלום (השופט ש' בקר), מיום 27.1.2015, בת"פ 16835-08-14, במסגרתו זוכה הנאשם. בפסק הדין הנ"ל קבע בית המשפט כי ישנו בסיס, ולו מסוים, לטענת המבקש כי התלונה נגדו נבדתה מלבו של המבקש 2 וכי התקיפה הנטענת לא אירעה מעולם. זאת, לאחר שנמצא כי לא ניתן לבסס הרשעה על בסיס ארבע העדויות שנשמעו במשפט, אשר כל אחת מהן סותרת את רעותה. יחד עם זאת, בית המשפט מצא לציין כי: "אינני יודע, ואינני יכול לקבוע אם אכן מדובר בעלילת דם כאמור" (להלן: פסק הדין בהליך הפלילי).

3.על רקע פסק הדין בהליך הפלילי, הגיש המבקש, ביום 15.2.2016, תביעה כספית לפי חוק איסור לשון הרע נגד המשיב 2, בה נטען כי התלונה שהוגש על ידו למשטרה נבדתה מלבו ונעשתה במטרה לפגוע בו. עוד נטעם כי המשיב 2 הוא העומד מאחורי כתבה שפורסמה בעיתון על אודות ההליך הפלילי הנזכר לעיל, בה נחשפו פרטים על זהות המבקש אשר גרמו לו למבוכה ופגעו בשמו הטוב, שכן לא צוין בה שהמבקש זוכה בסיום ההליך.

4.נוסף לאמור לעיל, ביום 11.2.2016 הגיש המבקש, נגד המשיב 1 (אביו של המשיב 2), תביעה כספית לפי חוק הגנת הפרטיות. בתביעה זו נטען כי בעקבות תלונה שהגיש המבקש נגד המשיב 1 על עבירות בנייה שבוצעו על ידו, החל המשיב 1 להתנכל למבקש בכך שהציב מצלמות המכוונת אל עבר חלון ביתו של המבקש; כי עקר עצים מחצר ביתו של המבקש; כי יחד עם אחד מחבריו, השליך המשיב 1 אבנים לעבר חלונו של המבקש; וכי המשיב 1 פינה חפצים שהיו בבעלות המבקש מחצר ביתו של המבקש.

5.הדיון בשתי התביעות שהגיש המבקש נגד המשיבים אוחד, וביום 1.2.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט א' שוורץ), בת"א 337-02-16 ובת"א 32325-02-16, במסגרתו נדחו תביעות המבקש נגד המשיבים.

אשר לתביעה נגד המשיב 2, בדחותו תביעה זו קבע בית המשפט כי עומדת למשיב 2 הגנת תום הלב על פי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, המקנה הגנה לנתבע אשר הגיש בתום לב תלונה לרשות מוסמכת. נקבע כי לנוכח הסכסוך הממושך שהתנהל בין הצדדים, הרי שתלונתו של המשיב 2 על המבקש למשטרה הייתה לגיטימית, ובפרט כך שעה שהמשטרה בחנה את התלונה ומצאה להגיש כתב אישום בגינה. בית המשפט הוסיף כי בכתבה שפורסמה על אודות ההליך הפלילי לא נזכר שמו של המבקש, וכי ממילא לא ניתן לייחס את פרסומה למשיב 2. עוד נקבע כי המבקש אישר בחקירתו כי הוא עצמו העביר את הכתבה לחבריו, בצירוף אמירה שזוכה בהליך הפלילי המתואר בה.

אשר לתביעה נגד המשיב 1, בדחותו תביעה זו ציין בית המשפט כי לא עלה בידיי המבקש להוכיח כי האירועים המתוארים בכתב תביעתו התרחשו ובוצעו על ידי המשיב 1, כך שלא עומדת לו כל עילה לפי חוק הגנת הפרטיות.

על רקע זה נדחו תביעות המבקש, ונפסקו לחובתו הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.

6.המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, וביום 14.3.2022 הוגש על ידו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 11.7.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן), בע"א 30401-03-22, ובגדרו נדחה ערעור המבקש.

בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן היה לדחות את הערעור מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), משלא נמצא כי נפל פגם בקביעת הממצאים העובדתיים שבפסק דינו של בית משפט השלום ובמסקנות המשפטיות שנתקבלו על בסיסם. בית המשפט הוסיף כי קביעת בית משפט השלום בעניין התקיימות תנאי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע הינה קביעה עובדתית, וכי העובדה שכתב אישום הסתיים בזיכוי אין בה כשלעצמה כדי להעיד שהגשת התלונה נעשתה שלא בתום לב. עוד הוסף כי הדבר עולה אף מנוסחו של פסק הדין בהליך הפלילי, בו צוין כי לא ניתן לקבוע כי מדובר ב-"עלילת דם".

ביחס לתביעה נגד המשיב 1, צוין כי כל הקביעות בפסק הדין מבוססות על חומר הראיות שהונח בפני בית משפט השלום, וכי אין המדובר במקרה חריג שבו ערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות אליהן הגיע הערכאה הדיונית.

מכאן נדחה הערעור ונפסקו לחובת המבקש הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

בקשת הרשות לערער

7.בבקשתו טוען המבקש כי פסקי הדין של הערכאות קמא מעוררים שאלה עקרונית לעניין היחס בין פסק דין בהליך פלילי שהסתיים בזיכוי, לבין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. המבקש הפנה לפסק דינו של בית משפט זה ב ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981) (להלן: עניין ריימר), בו נקבע כי את המונח "תום הלב" בסעיף 18(5) לחוק איסור לשון הרע יש לפרש כ-"מתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום" וכי: "אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו". על רקע דברים אלו טוען המבקש כי מפסק הדין בהליך הפלילי מתבקשת המסקנה כי המשיב 2 בדה את האירוע בגינו הוגשה התלונה למשטרה מלבו, כך שההגנה האמורה אינה חלה בעניינו.

המבקש הוסיף וטען כי בית המשפט קמא טעה בקביעותיו ביחס לתביעתו נגד המבקש 1 לפי חוק הגנת הפרטיות. בעניין זה לא נטען על ידי המבקש כי הדבר מעורר סוגיה בעלת השלכות רוחב או כי נגרם לו עיוות דין בהקשר זה.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

9.כאמור לעיל, טענתו המרכזית של המבקש היא כי מתעוררת בנסיבות העניין שאלה עקרונית בדבר היחס בין פסק דין פלילי מזכה, לבין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. בתוך כך, המבקש טוען כי עניינו מעורר את השאלה: האם הכרעת דין מזכה בהליך הפלילי, שנפתח אגב הגשת תלונה, שוללת מניה וביה את תחולת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בתביעה אזרחית שהוגשה נגד מגיש התלונה.

התשובה לשאלה שמציג המבקש הינה שלילית, והדין בעניין זה ברור וידוע. לפיכך, אין המדובר בשאלה המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", והכל כפי שיובהר להלן.

10.מסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, היא "על פניה" לשון הרע כמובנה בחוק איסור לשון הרע (ראו ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, פסקה 34 לחוות דעת של השופטת ד' ברק-ארז (14.3.2016) (להלן: עניין עו"ד אורי דניאל)). עם זאת, נוכח האינטרס הציבורי בעידוד זרימת מידע אל רשויות האכיפה, נקבעה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע הגנה לנתבע אשר הגיש בתום לב תלונה לרשות מוסמכת.

בפסיקת בית משפט זה ניתנה פרשנות נדיבה לדרישת תום הלב שבסעיף האמור, תוך שהודגש כי ההגנה תחול גם מקום שבו אדם מאמין כי הנילון ביצע עבירה, אף אם אמונתו מוטעית היא, ואף אם הוכח כי התלונה הוגשה בכוונה לפגוע בנילון (עניין רימר, בעמ' 149). למעשה, כפי שהמבקש ציין בבקשתו, נקבע כי הגנה זו לא תחול, רק מקום בו: "המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת" (שם וראו גם עניין עו"ד אורי דניאל, בפסקה 69 לפסק דינו של השופט י' עמית), והנטל להוכיח זאת מוטל על שכמו של התובע (ראו סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע).

11.האם יש בכוחו של פסק הדין המזכה בהליך פלילי כדי להוכיח כי תלונת המשיב 2 למשטרה היוותה תלונת שווא? כאמור לעיל, התשובה לכך הינה שלילית:

ראשית, בעוד שהכרעת דין פלילית מרשיעה וחלוטה יכולה לשמש כראיה לכאורה במשפט אזרחי (ראו סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), ככלל, פסק דין מזכה במשפט פלילי אינו יכול לשמש כראייה במשפט אזרחי (ראו, מיני רבים, ע"א 680/66 מרציאנו נ' בדעאן, פ"ד כא(2) 285, 289 (1967); (ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס ומע"מ, פ"ד נו(6) 392, 403 (2002); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, פסקה 31 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (2.4.2012); כן ראו יעקב קדמי על הראיות 1551, 1555 (2009)).

שנית, בנסיבות דנן קבע מותב בית המשפט אשר נתן את פסק הדין המזכה בהליך הפלילי מפורשות כי: "אינני יודע, ואינני יכול לקבוע אם אכן מדובר בעלילת דם", כך שדומה כי ממילא לא היה בפסק הדין המזכה בהליך הפלילי כדי לסייע למבקש.

אשר על כן, כדי להוכיח שתלונת הנתבע לרשויות האכיפה היוותה תלונת שווא, אין התובע יכול להיבנות מזיכויו בהליך הפלילי, ועליו להוכיח את טענתו בראיות אחרות.

12.על רקע האמור לעיל, ברי שקיומו של הכרעת דין מזכה בהליך הפלילי שנפתח אגב הגשת תלונה, אינה שוללת מניה וביה את תחולת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בתביעה אזרחית שהוגשה נגד מגיש התלונה. לפיכך, השאלה העקרונית שהמבקש מבקש לעורר בבקשתו – לאו שאלה היא, כך שאין ליתן בגינה רשות לערער ב-"גלגול שלישי" (והשוו לרע"א 2030/22 אליאסי נ' דרוקר, פסקה 17 (31.8.2022)).

13.אשר ליתר טענות המבקש המכוונות כלפי קביעות הערכאות קמא בעניין תביעתו לפי חוק הגנת הפרטיות – טענותיו בעניין זה, אשר ממילא לא עמדו במוקד בקשתו, הינן טענות ערעוריות המבקשות להשיג על ממצאים עובדתיים, אשר אין ליתן בגינן רשות לערער ב-"גלגול שלישי" רע"א 8138/22 פרץ נ' עמידר החברה הלאומית לישראל בע"מ, פסקה 9 (4.12.2022)).

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.