רע"א 8138-22 רע"א 8138-22

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים מ' נד"ב, ח' קיציס ו-י' רוטנברג), מיום 28.9.2022, בע"א 2830-04-22. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערער המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט ר' ארניה), מיום 1.2.2022, בת"א 34853-05-18 ובת"א 50097-08-20, במסגרתו קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה והורה על פינויו של המבקש מדירתו. כמו כן, בית משפט השלום קיבל בחלקה תביעה כספית שהגישה המשיבה, והורה למבקש לשלם למשיבה סך של 66,963 ש"ח בגין דמי השכירות לתקופה הנתבעת.

2.ביום 24.3.1982 השכירה המשיבה, עמידר החברה הלאומית לישראל בע"מ (להלן: עמידר), דירה ברחוב הרב זינגר 9/2 בראשון לציון (להלן: הדירה), לבני הזוג פרץ ועליזה ניסים. ברבות השנים נפטר מר ניסים, וביום 8.8.2017 הלכה לעולמה גם הגב' ניסים (להלן: המנוחה). המבקש הוא בנם של בני הזוג ניסים, ומאז פטירת אמו המנוחה, עברה הדירה לחזקתו.

3.ביום 16.5.2018 הגישה עמידר נגד המבקש תביעה בה עתרה לפינויו מהדירה, נוכח טענתה כי הוא מתגורר בה שלא כדין (ת"א 34853-05-18); וביום 24.8.2020 הגישה עמידר נגד המבקש גם תביעה כספית, במסגרתה עתרה לדמי שכירות ראויים בעבור התקופה שבה נעשה על ידי המבקש שימוש בדירה (ת"א 50097-08-20) (להלן, בהתאמה: תביעת הפינוי ו-התביעה הכספית). מנגד, בתשובה לתביעות עמידר, טען המבקש שהשימוש שנעשה על ידו בדירה הינו כדין, שכן הוא זכאי למעמד של "דייר ממשיך" בדירה הן מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן: חוק זכויות הדייר), והן מכוח נהלי משרד הבינוי והשיכון.

4.ביום 1.2.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט ר' ארניה), במסגרתו התקבלה תביעת הפינוי וכן התקבלה בחלקה התביעה הכספית. בפסק דינו ציין בית משפט השלום כי בשנת 2009 תוקן סעיף 3 לחוק זכויות הדייר במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן: חוק ההתייעלות הכלכלית), כך שבוטל מעמד הדייר הממשיך שעוגן בסעיף האמור קודם לכן. עם זאת, בסעיף 70 חוק ההתייעלות הכלכלית נקבעה הוראת מעבר לתחולת תיקון זה, אשר קובעת כי:

"הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה 'דייר ממשיך' במהלך התקופה האמורה".

על רקע זה, נקבע כי ככל שהמבקש היה מעוניין לקבל הכרה כדייר ממשיך בדירה, היה עליו להוכיח את עמידתו בתנאי הוראת המעבר שלעיל.

ואולם, בית המשפט קבע כי על בסיס בחינת הראיות והעדויות שבתיק, התרשמותו הינה כי המבקש לא עמד בנטל האמור:

ראשית, צוין כי מהמסמכים שצירף המבקש לכתב ההגנה מטעמו, עולה כי אין בידיו כל ראיה, פרט לעדותו שלו עצמו, כי הוא התגורר בדירה בין שנת 2000 לבין שנת 2011.

שנית, צוין כי לתיק צורפה עדות שנתן המבקש במשטרה בשנת 2010, בה ציין המבקש כי במהלך שנה זו הוא התגורר, בין היתר, בדירה ברחוב חזקיהו המלך בתל אביב-יפו, ולא בדירה נשוא ההליך.

שלישית, צוין כי עמידר הגישה תעודה ציבורית שהינה מסמך שערך המוסד לביטוח לאומי, בעניין הערכת תלות המנוחה, וכי ממסמך זה עולה כי המבקש לא התגורר בדירה בשנת 2011 ובשנת 2013.

רביעית, צוין כי עמידר צרפה לתיק שורה של דוחות מעגל שנערכו על ידה לגבי זהות הדיירים המתגוררים בדירה בכל שנה, ורק בדוחות המעגל משנת 2015 צוין כי המבקש מתגורר בדירה.

חמישית, צוין כי המבקש לא הביא כל עדים לתמיכה בגרסתו, כך שקבלתה הצריכה הנמקה מיוחדת של בית המשפט. עם זאת, משלא הוגש אף מסמך התומך בגרסת המבקש; ומאידך גיסא, הוגשו מסמכים התומכים בטענת עמידר, לא נמצא לקבל את גרסתו.

על רקע האמור לעיל קבע בית משפט השלום כי: "[המבקש] לא הוכיח רצף מגורים בדירה מיום 1.8.2009 ואילך ועל כן אינו זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה מכוח סטטוס דייר ממשיך, ועל כן יש לקבל את התביעה ולהורות לו לפנותה".

אשר לתביעה הכספית, צוין כי מחקירת השמאי שערך את השומה שעליה התבססה תביעת עמידר, עלה כי השמאי לא ביקר בדירה ואינו יודע מה מצבה, כך שהערכתו התבססה על תצפית חיצונית בלבד. עם זאת, נוכח העובדה שהמבקש לא הביא כל ראיה המלמדת מה שווי דמי השכירות הראויים של הדירה, מצא בית משפט השלום לקבל בחלקה את התביעה הכספית, תוך שהופחתו, על דרך האומדנא, 30% מדמי השכירות שתבעה עמידר (בסך 95,661 ש"ח), ונקבע כי על המבקש לשלם לעמידר דמי שכירות על סך של 66,963 ש"ח.

5.ערעור שהגיש המערער על פסק דינו של בית משפט השלום, נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים מ' נד"ב, ח' קיציס ו-י' רוטנברג), מיום 28.9.2022, בע"א 2830-04-22. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית משפט השלום התבסס על ממצאים עובדתיים שנקבעו על בסיס התרשמותו מהראיות שבתיק, ומהעדים ומהימנותם. לכן, ומשום שהממצאים העובדתיים תומכים במסקנתו המשפטית של בית משפט השלום, נקבע כי יש לדחות את הערעור על בסיס תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

בית המשפט המחוזי מצא להוסיף, מעבר לצורך, כי בדין נתן בית משפט השלום משקל משמעותי לכך שעדות המבקש הייתה עדות יחידה, וכי בניגוד לטענת המבקש בערעור, לא נמצא בתיק בית המשפט השלום כי הוגשו על ידי המבקש תצהירים או כי המבקש הגיש בקשה להזמנת עדים.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, בהתייחסו לטענת המבקש כי בית משפט השלום התעלם מחלק מהראיות שהגיש המבקש במטרה להוכיח את מגוריו בדירה, כי לא היה בראיות אלו כדי להועיל לו, שכן הן אינן מתייחסות לתקופה שבין שנת 2000 לבין שנת 2011 – היא התקופה בה לא הוכח כי המבקש התגורר בדירה.

לבסוף, צוין כי לא נפל כל פגם בהתייחסות בית משפט השלום להערכות התלות של המוסד לביטוח לאומי המוזכרות לעיל, וכן כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט משפט השלום ביחס למגורי המבקש בדירה ברחוב חזקיהו המלך בתל אביב-יפו בשנת 2010.

על רקע האמור לעיל נדחה ערעור המבקש, ונקבע כי עליו לפנות את הדירה עד ליום 30.11.2022.

6.חרף העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 28.9.2022, רק ביום 30.11.2022 הוגשה בקשת הרשות לערער שבפניי, ובצידה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נוכח המועד שבו הוגשה הבקשה, הוריתי כי יינתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק דינן של בית המשפט המחוזי, עד למתן החלטה אחרת לגבי המשך הטיפול בבקשת רשות הערעור של המבקש.

עתה העת להכריע בבקשת הרשות לערער.

7.בבקשתו משיג המבקש אחר הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, ואשר אושררו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך, נטען כי בית משפט השלום שגה עת שייחס משקל לדוחות ביקורי המעגל שבוצעה על ידי עמידר, שכן אלו לא הוגשו באמצעות עדים; כי העד היחידי שהעיד מטעם עמידר בפני בית המשפט המחוזי לא הכיר את המבקש או את אמו המנוחה, ולכן חלה בנסיבות העניין ההלכה שלפיה בעל דין הנמנע מהבאת עד שביכולתו להביא, הדבר פועל כנגד גרסתו; וכי שגה בית משפט השלום בקביעתו כי בשנת 2010 התגורר המבקש בדירה ברחוב חזקיהו המלך בתל אביב-יפו.

8.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

9.כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" לבית משפט זה תינתן בצמצום, מקום שבו מתעוררת שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (רע"א 7233/22 גנאיים נ' גנאיים, פסקה 11 (20.11.2022)). בקשתו של המבקש אינה עומדת באמות מידת מחמירות אלו, ואף לא נעשה על ידו כל ניסיון לטעון אחרת. כאמור לעיל, טענותיו של המבקש מכוונות כלפי הקביעות העובדתיות שבפסק דינו של בית משפט השלום, ובאשרורן על ידי בית המשפט המחוזי. המדובר בקביעות אשר אין זו דרכה אף של ערכאת ערעור "רגילה" להתערב בהן, לא כל שכן ערכאת ערעור ב-"גלגול שלישי" (רע"א 6876/22 סאלח נ' שקור, פסקה 4 (2.11.2022); רע"א 2436/22 גאנם נ' גאנם, פסקה 7 13.11.2022)).

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא נדחית עמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע ומבוטל הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 30.11.2022.

משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.