רע"א 4129-23 רע"א 4129-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ע' רביד, נ' שילה ו-ס' רסלר-זכאי), מיום 23.3.2023, ב-ע"א 61174-02-22; בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ע' יריב), מיום 23.12.2022, ב-ת"א 66187-05-19.

רקע הדברים

1.אמו של המבקש, גב' נורית ונטורה גזית ז"ל (להלן: המנוחה), הייתה בעלת מעמד של דיירת מוגנת בשני נכסים בתל אביב-יפו: בית מגורים (להלן: הנכס המרכזי) ונכס עסקי. ביום 2.8.2015 הלכה המנוחה לעולמה. ביום 28.5.2019 הגיש המשיב לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה כנגד המבקש וכנגד עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (המנהלת את הנכסים הרלוונטיים עבור בעלת הנכסים – מדינת ישראל). בתביעה התבקש מתן סעד הצהרתי לפיו המשיב הוא בעל מעמד של דייר מוגן בשני הנכסים, בהיותו ידוע בציבור של המנוחה. בצד האמור, התבקש סילוק יד המבקש מנכסים אלו.

2.בכתב התביעה נטען, בתמצית, כי המשיב והמנוחה חיו יחד בנכס המרכזי החל משנת 1992 ועד למועד פטירתה, ובתקופה זו היו ידועים בציבור. כמו כן, טען המשיב כי השניים ניהלו יחד את הנכס העסקי במשך 19 שנים. מנגד, המבקש טען כי התגורר יחד עם אמו המנוחה בנכס החל משנת 1996 ועד לפטירתה. אשר למערכת היחסים של המנוחה עם המשיב, טען המבקש כי מדובר היה ברומן קצר, אשר הגיע לקיצו בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת; וכי המנוחה אפשרה למשיב להתגורר בחלק נפרד מהנכס המרכזי, כבר-רשות בלבד.

3.תביעתו של המשיב התקבלה במלואה. בפסק דין מיום 23.12.2022, בית משפט השלום (השופט ע' יריב) קבע כי המשיב עומד בתנאים המצטברים הקבועים בסעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). זאת, משמצא כי המשיב והמנוחה חיו כידועים בציבור והתגוררו יחד בנכס המרכזי בששת החודשים שקדמו לפטירתה, כדרישת סעיפים אלו.

4.בית משפט השלום ביסס את מסקנותיו האמורות על מספר עדויות, ובהן עדותה של חברתה הקרובה של המנוחה, שהעידה כי השניים חיו "כמו זוג נשוי" במשך שנים רבות עד לפטירת המנוחה. מלבד זאת, נסמך בית משפט השלום, בין השאר, על הסכם חלוקת רכוש שנכרת בין השניים; תמונות זוגיות של השניים מטיולים לאורך השנים; תמונות מהנכס העסקי; ומספר דו"חות "ביקורי מעגל" מהשנים 2009-2002, שנערכו על ידי המשיבה 2 (להלן: דוחות מעגל). בית משפט השלום קבע כי דו"חות אלו מלמדים על קביעוּת ורציפוּת מגוריו של המשיב עם המנוחה תחת קורת גג אחת, בהיותו בן זוגה, כך "שיש להניח מהם כי [המשיב] התגורר עם המנוחה שישה חודשים טרם פטירתה". לצד זאת, התרשם בית משפט השלום כי עדות המבקש מעלה סתירות וקשיים שונים, וכי לא הוצגה "ולו אינדיקציה ראייתית אחת" מצדו למגוריו המשותפים עם המנוחה.

5.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בגדרי הערעור טען המבקש, בין היתר, כי לא ניתן להסיק מהחומר הראייתי בתיק כי המשיב התגורר עם המנוחה שישה חודשים עובר לפטירתה, כדרישת סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר. זאת, מכיוון שלא נערך "ביקור מעגל" בתקופת ששת החודשים שטרם פטירתה, ואין ביתר הראיות עליהם נסמך בית משפט השלום כל ראיה פוזיטיבית המעידה כי המשיב התגורר עם המנוחה בששת החודשים כאמור.

בית המשפט המחוזי (השופטים ע' רביד, נ' שילה ו-ס' רסלר-זכאי) דחה את הערעור, בפסק דין מיום 23.3.2023. בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), בקבעו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום; כי ממצאים אלו תומכים במסקנותיו המשפטיות; וכי לא נפלה כל טעות שבדין. למעלה מן הצורך, הודגש כי הערעור נסב, רובו ככולו, על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, בהן אין ערכאת הערעור נוטה להתערב – ובפרט הקביעה כי המשיב התגורר יחד עם המנוחה בנכס המרכזי שישה חודשים עובר לפטירתה. לעניין זה צוין, בנוסף, כי טענת המבקש באשר להיעדר ראיות פוזיטיביות למגורי המשיב כאמור, הועלתה לראשונה בשלב הערעור ועל כן אין להידרש לה.

6.מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

המבקש טוען כי טענתו בדבר הוכחת המגורים המשותפים בששת החודשים עובר לפטירת המונחה היא טענה משפטית, ועל כן לא היה מקום לדחותה אך מהטעם שהועלתה לראשונה בשלב הערעור. טענה זו מהווה את עיקר בקשת רשות הערעור. לעמדת המבקש, דחיית טענתו זו עולה כדי עיוות דין, אשר מצדיק היעתרות לבקשתו ב-"גלגול שלישי".

מלבד זאת, שב המבקש על טענתו שלפיה לא התקיימו, בנסיבות דנן, התנאים הקבועים בסעיפים 20(א) ו-23(א) לחוק הגנת הדייר. בין היתר, טוען המבקש כי דו"חות המעגל מעידים על כך שהמשיב התגורר בקומה העליונה, בנפרד מהמנוחה, שהתגוררה בקומת הקרקע – באופן המחזק את גרסתו, לפיה השניים לא ניהלו משק בית משותף.

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, משלא מתעוררת בנסיבות דנן שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וגם לא מתעורר חשש לעיוות דין.

8.המבקש ממקד את החלק הארי של טענותיו בבקשת רשות הערעור בכך שבית המשפט המחוזי לא נדרש לטענותיו לעניין הוכחת מגורי המשיב עם המנוחה בששת החודשים עובר למותה, בקבעו כי מדובר בטענה חדשה שנטענה לראשונה בערעור.

אין מקום לקבל טענה זו. קביעת בית המשפט המחוזי לעניין הטענות החדשות של המבקש אינה הבסיס העיקרי להכרעה בפסק דינו. הבסיס העיקרי, שנובע בין היתר מהשימוש בתקנה 148(ב) לתקנות, הוא שגרסתו של המבקש נדחתה בבית משפט השלום בהיותה חסרת בסיס במישור העובדתי. התייחסותו של בית המשפט המחוזי לטענתו החדשה של המבקש נעשתה בבחינת "זאת ועוד", ורק לאחר שנקבע כי יש לדחות את הערעור על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות, בהתקיים שלושת התנאים המנויים בה.

9.בית משפט השלום בחן את כלל החומר הראייתי שהונח לפניו, והסיק כי עלה בידי המשיב להוכיח את מעמדו כדייר מוגן מכוח התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר, לרבות מגוריו עם המנוחה בתקופת ששת החודשים עובר למותה. פסק דינו של בית משפט השלום מפורט כדבעי, ונכללה בו אף התייחסות מפורשת לחומר הראייתי בדבר מגורי המשיב עם המנוחה בתקופה הרלוונטית (והיעדר דוחות מעגל בתקופה זו):

"טענה נוספת שהעלה ה[מבקש] היא [כי] לא הוגשו דוחות מעגל בתקופה של שישה חודשים טרם פטירתה של המנוחה. ודוק: עובדה זו אינה צריכה לפגוע בעמדתו של ה[משיב] (שהוא עצמו לא הכיר את תוכנם בהגשת ההליך). בכל דוחות המעגל שהוגשו, מצויינת נוכחותו של ה[משיב] והוא מוגדר 'בן זוג' של המנוחה. לא הוכח, כי מערכת היחסים בין ה[משיב] ובין המנוחה השתנתה בששת החודשים שקדמו לפטירתה, ולא הוכח כי ה[מבקש] התגורר בנכס המרכזי באותם שישה חודשים. על כן, יש להניח שאילו היו מוגשים דוחות מעגל סמוכים לפטירתה – הרי שהם היו ממשיכים באותו קו של הדוחות שקדמו לפטירתה ושל אלו שנערכו לאחר פטירתה, לפיהן התובע הוא בן זוגה של המנוחה ומתגורר בנכס המרכזי." (פסקה 90 לפסק דינו של בית משפט השלום).

אשר על כן, דומה כי טענתו האמתית של המבקש אינה נגד הקביעה כי הוא מעלה טענות חדשות בערעור לבית המשפט המחוזי, אלא בכך שלהשקפתו אין בסיס ראייתי פוזיטיבי לקביעת בית משפט השלום כמובא לעיל. ברם, אין זו דרכה אף של ערכאת ערעור "רגילה" להתערב בקביעות מעין אלו, לא כל שכן ערכאת ערעור ב-"גלגול שלישי" (רע"א 8138/22 פרץ נ' עמידר החברה הלאומית לישראל בע"מ, פסקה 9 (4.12.2022); רע"א 2752/12 עליזה נ' שוצינו, פסקה 6 (18.4.2012)). בקשתו של המבקש אינה מגלה טעם לחרוג מכלל זה במקרה שבפניי.

10.החלוקה שהמבקש מבקש לעשות בין ראיות פוזיטיביות לראיות לא פוזיטיביות כביכול, לעניין מגורי המשיב עם המנוחה בתקופת ששת החודשים עובר לפטירתה, וההקשר של הבחנה כזו לנסיבות דנן, אינם ברורים: בפני בית משפט השלום עמדו מספר ראיות, מהן הגיע לקביעה העובדתית שלפיה תנאי המגורים מתקיים. הניסיון לערער למעשה על קביעה עובדתית זו, על סמך הבחנה בין ראיות פוזיטיביות לראיות לא פוזיטיביות, אינו מעורר כל שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", ואף לא מעורר חשש לעיוות דין. גם משום כך דין הבקשה להידחות.

11.אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.