רע"א 2752/12 ניסן עליזה נ. רימה שוצינו

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת נ' בן אור והשופטים ר' יעקובי ו- ר' וינוגרד ) בע"א 56664-09-11 מיום 14.3.2012, בו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ד' פיינשטיין ) בה"פ 521/09 מיום 26.7.2011, במסגרתו ניתן סעד הצהרתי לפיו המשיבה אינה דיירת מוגנת בדירה שבנדון (להלן: הדירה ).

רקע עובדתי בתמצית

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, דוד וסופיה בכר ז"ל החלו להתגורר בדירה בסוף שנות השלושים של המאה העשרים. סופיה נפטרה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים ודוד ז"ל נותר להתגורר בדירה לבדו עד שהכיר את המשיבה משהחלה לטפל בו במסגרת עבודתה בטיפול בקשישים ונכים. כאשר החלה המשיבה לעבוד אצל דוד ז"ל הוא היה באמצע שנות השמונים לחייו. בחלוף כשנה התחתנו דוד ז"ל והמשיבה והם המשיכו להתגורר בדירה. דוד הלך לעולמו בגיל 95 לאחר כתשע שנות נישואין למשיבה שהמשיכה להתגורר בדירה גם לאחר פטירתו במשך כשמונה שנים נוספות ושילמה דמי שכירות לפי גובהם של דמי שכירות מוגנים וזאת להקדש קרן עזרה ע"ש המנוח יעקב הייטנר (להלן:

ההקדש ). המבקשת שהינה מרותקת לכיסא גלגלים ביקשה לרכוש דירה בקומה הראשונה מטעמי נגישות ולכן רכשה את הדירה שבנדון ביום 10.6.2007 מההקדש. בהסכם הרכישה הצהיר ההקדש כי בדירה ישנה זכות לשכירות מוגנת השייכת לצד ג'. המבקשת ביקשה לעשות שימוש בדירה ולפנות את המשיבה בטענה כי היא אינה דיירת מוגנת.

תמצית ההליכים לפני בית משפט השלום

2.

אחת מבין הטענות שהועלו על ידי המבקשת בבית משפט השלום הייתה כי לא הוכח על ידי המשיבה שדוד ז"ל היה דייר מוגן בדירה ומשכך היא עצמה אינה זכאית למעמד של דיירת מוגנת מכוח נישואיה לו בהתאם לסעיפים 20(א) ו-27(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק ). בין יתר הנימוקים שפורטו בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיה של המשיבה כמי שטענה לזכות דיירות מוגנת בדירה ונטל זה לא הורם על ידה בכל הנוגע להוכחת זכותו של דוד ז"ל בדירה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על קביעתו זו של בית משפט השלום, בין היתר, בהסתמכו על דברי בא כוחה של המבקשת בדיון במהלך קדם המשפט שהתנהל בבית משפט השלום, מהם עלה כי המבקשת אינה חולקת על כך שדוד היה דייר מוגן בדירה. בית המשפט המחוזי קבע כי זוהי הודאה פורמאלית של בעל דין. משכך, ולאור העובדה כי המשיבה נישאה לדוד ז"ל כדין, נקבע כי היא זכאית למעמד של דיירת מוגנת בדירה מכוח הוראות סעיף 20(א) ו-27(1) לחוק כאמור.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

3.

עיקר נימוקי הבקשה מופנה כנגד הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על דברים שנאמרו על ידי בא כוח המבקשת בדיון קדם המשפט. המבקשת טוענת כי אין מדובר בהודאת בעל דין וכי הדברים "נשלפו" על ידי בא כוח המשיבה לראשונה במהלך הדיון לפני בית המשפט המחוזי ומבלי שפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום היה לפניו. לטענתה, דברי בא כוחה הוצאו מהקשרם.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

5.

כידוע,

אם אין מתעוררת שאלת בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)].

6.

לא מצאתי כי נסיבותיה של הבקשה דנן מגלות שאלה משפטית או עקרונית. סלע המחלוקת במקרה דנן הוא בשאלה העובדתית האם דוד ז"ל היה דייר מוגן בדירה אם לאו. מובן הוא כי מחלוקת עובדתית זו היא פרטנית ומתוחמת לדל"ת אמותיהם של הצדדים ומשכך אין היא מצדיקה דיון לפני בית משפט זה ב"גלגול שלישי". בנוסף לכך, איני סבור כי דחיית הבקשה תגרום למבקשת עיוות דין, שכן המבקשת ידעה היטב עת רכשה את הדירה מההקדש כי הדירה כפופה לזכות דיירות מוגנת, כפי שעולה מהסכם הרכישה.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.