רע"א 2453-23 רע"א 2453-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא ר' שפירא, וכב' השופטות ב' טאובר (ס"נ) ו-ע' איטאס), מיום 26.1.2023, ב-ע"א 32189-07-22. בגדרי פסק הדין, נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ע' וינברגר), מיום 16.5.2022, ב-ת"א 10746-09-19.

רקע והליכים קודמים

1.במוקד ההליכים מושא הבקשה, מקרקעין אשר היו ידועים כחלקה 22 בגוש 19288, ולאחר הליכי פרצלציה נכללים כיום בחלקה 15 בגוש 19237 (להלן: המקרקעין).

המבקשים ואביהם המנוח החזיקו בחלקת המקרקעין בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ולטענתם החזיקו בה עוד מלפני קום המדינה. בשנת 1962 הסתיימו הליכי ההסדר והמקרקעין נרשמו על שם המדינה (עובדה זו שנויה במחלוקת – ראו להלן); ובשנת 1964 נכללו המקרקעין בחטיבת קרקע שהופקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. המבקשים ומשפחתם החזיקו במקרקעין באותה העת. בשנת 1965, בעקבות השלמת הליכי ההסדר וההפקעה, פונו המבקשים ומשפחתם מהמקרקעין תמורת פיצוי.

בשנת 2008 הושלמו הליכי חלוקה מחדש (פרצלציה רצונית), כך שהמקרקעין אוחדו עם חלקות אחרות תחת חלקה 15 בגוש 19237, ונרשמו בבעלות משותפת של המדינה והקרן הקיימת לישראל. כמו כן, בשנת 2001 הוחכרו המקרקעין לחברת רפא"ל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ.

במועד כלשהו לאחר פינויים בשנת 1965 חזרו המבקשים להשתמש במקרקעין לצרכי עיבוד חקלאי, ללא הסכמת הבעלים. המבקשים סירבו לסלק ידם מקרקעין, בטענה כי החלקה הייתה בבעלות אביהם והועברה אליהם בירושה, על פי דין, לאחר פטירתו.

2.בשנת 2019 הוגשה תביעה לסילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 10746-09-19). התביעה הוגשה על ידי המדינה, קק"ל, ורשות מקרקעי ישראל (המשיבה בהליך דנן).

3.ביום 16.5.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת ע' וינברגר), אשר קיבל את התביעה. בתמצית, נקבע, על יסוד חומר הראיות בתיק, כדלהלן: המדינה היא בעלת המקרקעין, ונרשמה ככזו עוד בשנת 1962, במסגרת הליכי ההסדר. לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי להם או לאביהם המנוח היו זכויות במקרקעין. המבקשים אכן החזיקו בחלקה 22 בעבר, אך פונו ממנה בשנת 1965. במועד זה אף נהרס המבנה בו התגוררה משפחת המבקשים. בגין הפינוי והריסת המבנה, קיבלה משפחת המבקשים סכום פיצוי ומגרש לבניה בעיר סח'נין.

המבקשים מיקדו חלק ארי מטענותיהם בעובדה כי בשנת 1964, כשנתיים לאחר השלמת הליכי ההסדר, הקרקע הופקעה ע"י המדינה. לעניין זה, קבע בית משפט השלום כי:

"אמנם, לא היה צורך להפקיע את חלקות 21 ו-22 משום שהיו ממילא בבעלות מדינת ישראל. עם [ז]את, אין בעובדה שהופקעו כדי לגרוע מזכויות התובעת. לטענת התובעת, קשה כיום, בחלוף כששים שנה להסביר מדוע נכללה חטיבת קרקע בבעלות המדינה, בהפקעה שנערכה ע"י המדינה, אך נראה שהדבר נעשה בהיסח הדעת נוכח הפקעת חטיבת קרקע גדולה... מכל מקום, אין בדבר כדי לשנות או לפגוע בזכות הבעלות שלה במקרקעין, ואכן נכונה טענתה." (פסקה 12 לפסק הדין).

בית משפט השלום דחה את יתר טענות המבקשים, לגופן: חוסר סמכות עניינית; התיישנות; שיהוי בפעולות אכיפה והגשת התביעה; שיהוי בקיום מטרת ההפקעה; קיומה של רשות בלתי הדירה.

על יסוד האמור, בית משפט השלום הורה למבקשים לפנות את המקרקעין מושא התביעה עד ליום 18.7.2022; וכן ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים, או מי מטעמם, להיכנס אל המקרקעין ולתפוס בהם חזקה החל מיום 18.7.2022.

4.המבקשים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, וביום 17.7.2022 הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 32189-07-22). הערעור נדחה בפסק דין מיום 26.1.2023 (כב' הנשיא ר' שפירא, וכב' השופטות ב' טאובר (ס"נ) ו-ע' אטיאס), לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

לשם שלמות התמונה, יצוין כי המבקשים עתרו לבית משפט זה במסגרת בג"ץ 1920/20 לביטול ההפקעה. נכון למועד מתן החלטה זו, הליך הבג"ץ עודנו תלוי ועומד. עם זאת, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי אין בדיון המתקיים בבג"ץ 1920/20 כדי להשליך על המקרקעין מושא ההליך דנן, ועל כן אין לעכב את הדיון בערעור.

בקשת רשות הערעור

5.בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו מנומק, ומבוסס על קביעות עובדתיות שגויות של בית משפט השלום מבלי שבית המשפט המחוזי בחן את הראיות שהונחו לפניו. לטענת המבקשים, המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת תביעתה בבית משפט השלום; וכלשון הבקשה: "המשיבה לא הציגה ולו ראייה אחת אשר תומכת בטענותיה בנוגע למקור בעלותה בנכס".

כמו כן, המבקשים שבים על טענותיהם כפי שנטענו בערכאות קמא, ובכללן: חוסר סמכות עניינית; בעלות אביהם המנוח במקרקעין ערב ההפקעה; היעדר פלישה מצד המבקשים; התיישנות; שיהוי.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פינוי המקרקעין.

6.בהתאם להחלטתי מיום 1.6.2023, המשיבה הגישה תשובתה לבקשת רשות הערעור, כמו גם לבקשה לעיכוב ביצוע. לעמדת המשיבה, יש לדחות את בקשת רשות הערעור, משזו אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" לפי תקנה 148א לתקנות.

לעניין היעדר ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשיבה טוענת כי פסק הדין ניתן לפי תקנה 148(ב) לתקנות, המסמיכה את בית המשפט, בהתקיים התנאים המנויים בה, לכלול בנימוקי פסק הדין בערעור "רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור". לטענת המשיבה, טענות המבקשים לעניין זה סותרות את תכלית התקנה ואת הפסיקה.

לגופם של דברים, סומכת המשיבה את ידה על קביעות בית משפט השלום (ואשרורן בבית המשפט המחוזי).

דיון והכרעה

7.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, משלא מצאתי כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, או כי קבלתה דרושה למניעת עיוות דין.

8.בקשת רשות הערעור דנן כוללת, למעשה, שני אדנים עיקריים: טענת המבקשים כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי איננו מנומק; וטענות המבקשים נגד קביעות בית משפט השלום. כפי שיבואר להלן, לא מצאתי בטענות הנ"ל כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

9.ראשית, הטענה בדבר היעדר הנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – דינה דחייה. פסק הדין ניתן בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי תקנה 148(ב) לתקנות, הקובעת כי:

"על אף האמור בתקנת משנה (א), בית משפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בנימוקיו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שנוכח כי מתקיימים התנאים האלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

(2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

(3) אין בה טעות שבחוק."

בית המשפט המחוזי קיים דיון בערעור ביום 26.1.2023, שמע את טענות הצדדים, ומצא כי מתקיימים שלושת התנאים המנויים בתקנה 148(ב) דלעיל. בפרט, נקבע כי: "בית משפט קמא בחן את כל הטענות והראיות שהובאו בפניו ובפסק דינו התייחס לכל הסוגיות הטעונות בירור, ביסס את ממצאיו העובדתיים אשר תומכים במסקנה המשפטית ולא מצאנו כי נפלה טעות שבחוק". אשר על כן, בית המשפט נהג כדין שעה שכלל בפסק דינו הנמקה קצרה בלבד.

כמו כן, בבית משפט זה נדחו זה מכבר טענות לפיהן היעדר הנמקה בפסק דין שניתן על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות מהווה "עיוות דין". זאת, מהטעם שדחיית ערעור על יסוד התקנה האמורה מהווה למעשה אימוץ מלא של ההנמקה אשר שימשה את הכרעת בית המשפט דלמטה, עליה הוגש הערעור (רע"א 3126/23 רובין נ' בן טובים, פסקה 5 וההפניות שם (11.5.2023)).

10.יוער, כי אין בשימוש בתקנה 148(ב) בבית המשפט המחוזי כדי לחסום, כשלעצמו, את האפשרות להיעתר לבקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". ככל שהטענות המופנות נגד פסק הדין של בית משפט השלום עומדות באמות המידה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (כקבוע בתקנה 148א לתקנות), ובית המשפט המחוזי אישר את פסק הדין האמור על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות, הרי שיש ליתן רשות ערעור כאמור. לא כך בנסיבות דנן שעה שהמבקשים אינם מצביעים על שאלה עקרונית המתעוררת מפסק דינו של בית משפט השלום, ולמעשה כל טענותיהם מופנות נגד ממצאי עובדה.

11.שנית, יש לדחות גם את יתר טיעוני המבקשים בבקשת רשות הערעור, אשר מהווים למעשה חזרה על טיעוניהם בערכאות קמא.

המבקשים תולים את יהבם בעובדה שהמדינה כללה את חלקת המקרקעין בהליך הפקעה לאחר שהושלמו הליכי ההסדר זה מכבר ומבקשים להסיק מכך שהמדינה לא היתה בעלת המקרקעין קודם להפקעה. ברם, בית משפט השלום התייחס לטענה זו בפסק הדין וקבע, כממצא עובדתי, שבעלות המדינה במקרקעין התגבשה עם סיום הליכי ההסדר שקדמו להליך ההפקעה (וכראיה הוגש נסח הטאבו הרלוונטי); וכי אין בהליך ההפקעה כדי לשנות ממסקנה זו. מדובר בקביעה עובדתית מובהקת. ניסיון המבקשים לתארה כמוטעית אינו מתאים ל-"גלגול שלישי" (רע"א 8138/22 פרץ נ' עמידר החברה הלאומית לישראל בע"מ, פסקה 9 (4.12.2022)). מעבר לצורך אציין כי טענתם של המבקשים בהקשר זה אף חסרת שחר לגופה: המדינה עמדה בנטל ההוכחה להראות כי נקבעה כבעלת המקרקעין בסיומם של הליכי ההסדר.

קביעת בית משפט השלום לעניין בעלות המדינה במקרקעין, כמו גם הקביעה העובדתית כי המבקשים פונו מהמקרקעין בשנת 1965 (ואף קיבלו פיצוי בעבור כך), שומטות את הקרקע תחת יתר טענות המבקשים לגופן. זאת, מעבר להיותן בלתי מתאימות לבירור ב-"סיבוב שלישי", כאמור לעיל.

12.אשר על כן – בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה על סך 5,000 ש"ח.