רע"א 3625-23 רע"א 3625-23

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' כהן-לקח, ד' גדעוני ו-ע' אבמן-מולר), מיום 29.3.2023, בע"א 42662-12-22. בפסק הדין נושא הבקשה דנן דחה בית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' הירשפלד), מיום 12.10.2022, בת"א 11134-08-19, במסגרתו דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשת להורות על ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין נוכח טענתה כי ההסכם נחתם תחת איומים ותרמית.

רקע הדברים

1.ביום 31.5.2016 הגישה המבקשת, עמותת אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף ירושלים (להלן: האגודה), תביעה לבית משפט השלום בירושלים נגד המשיב, מר משה אחיעם (להלן: אחיעם). בתביעתה טענה האגודה כי בראשית שנת 2014 פלש אחיעם לדירת מגורים שבבעלותה, ועתרה לפינויו מהנכס ולקבלת דמי שימוש עבור התקופה בה החזיק בנכס שלא כדין.

2.ביום 6.6.2019 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ק' אזולאי), בת"א 61839-05-16, במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה הוסכם, בעיקרו של דבר, כי יינתן צו פינוי נגד אחיעם עד ליום 15.8.2019, בכפוף לכך שהאגודה תשלם לאחיעם דמי פינוי בסך של 400,000 ש"ח.

3.ביום 6.8.2019 הגישה האגודה לבית משפט השלום בירושלים תביעה לביטול פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. בכתב התביעה מטעמה טענה האגודה כי הסכמתה להסכם הפשרה היא תוצאה ישירה של סחיטה ואיומים שהופעלו על מנהלי האגודה ועובדיה על ידי אחיעם ואחרים מטעמו: מר אלי אסולין ומר שמואל עובדיה (להלן, בהתאמה: אסולין ו-עובדיה). האגודה טענה כי אסולין ועובדיה תיארו את אחיעם כאדם אלים, אשר יש לו עבר פלילי "עשיר", ומוטב שלא להכעיסו. כמו כן, האגודה ציינה כי אסולין ועובדיה ניסו, כל אחד מהם בנפרד, לשכנע את האגודה למכור להם את הדירה "בנזיד עדשים", תוך שטענו כי מוטב לסגור את התיק בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, שכן אחיעם הוא אדם מסוכן אשר אין לדעת מה יעולל באם יינתן צו אשר יורה לפנותו מביתו.

עוד טענה האגודה כי יש בידה הקלטה, שנערכה לאחר שהצדדים הגיעו להסכם פשרה וניתן פסק הדין, בה נשמע אחיעם אומר: "אני לא יודע, כשזורקים בן אדם לרחוב איך הוא אמור להגיב". האגודה טענה כי יש לראות בהקלטה זו משום אישור של אחיעם, בדיעבד, לכך שבאיומים שהושמעו בהקשרו היה ממש.

לחלופין, האגודה טענה כי אם תדחה טענתה כי הסכם הפשרה נחתם בעושק ובכפייה בעקבות האיומים, כי אז יש לקבוע כי הוא נחתם בעקבות טעות והטעיה: נטען כי מי מטעמו של אחיעם הטעה את האגודה לסבור כי יתייצב לצידו של אחיעם ויעיד כי אחיעם זכאי להחזיק בדירה מכח הסכם בינו לבין האגודה, שהנכס נמסר לה כהקדש למגורים עבור מעוטי יכולת כגון אחיעם.

4.יצוין כי בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה האגודה בקשה לסעד זמני לפיו יופקדו הכספים שהתחייבה לשלמם לאחיעם במסגרת הסכם הפשרה, בנאמנות אצל בא כוחה או בקופת בית המשפט. בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה האגודה תפקיד בקופת בית המשפט סך של 280,000 ש"ח, ואת היתרה תפקיד בנאמנות בידי בא כוחה, כאשר היתרה תשולם לנתבע ביום הפינוי, בכפוף לפינוי בפועל ולהמצאת ערבות של שני ערבים להשבת הסכום, אם תתקבל תביעת האגודה לביטול הסכם הפשרה.

5.ביום 12.10.2022 ניתן פסק דינו של משפט השלום בירושלים (השופטת מ' הירשפלד), בת"א 11134-08-19, במסגרתו נדחתה תביעת האגודה. בית משפט השלום עמד על ההלכה שלפיה רק טעמים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, וקבע כי בדנן לא הוכח כי התקיימו טעמים מהסוג האמור. בית משפט השלום קבע כי לא הוכחה טענת האגודה כי הסכם הפשרה נכפה עליה. זאת, שכן מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עלה כי ככל שגורמים כאלו ואחרים ניסו "להפחיד" את האגודה על מנת שתמכור להם את הנכס על בסיס "אופיו" של אחיעם, הדבר נעשה מטעמים אישיים של אותם גורמים, ומכל מקום לא הוכח כי הדבר נעשה בשליחותו או מטעמו של אחיעם.

בית משפט השלום הוסיף וקבע כי הראיות שהוצגו בפניו מגלות מספר אינדיקציות השוללות את טענת הכפייה של האגודה: העובדה שהתקיימו בין נציגי האגודה לאחיעם חילופי דברים על סכום הפשרה; העובדה שאיש לא כפה על האגודה להוסיף ולהמשיך בתביעת הפינוי נגד אחיעם, כך שאין המדובר במצב בו בפני האגודה עמדה חלופה אחת בלבד; העובדה שאחרי שהסכם הפשרה קיבלת תוקף של פסק דין, האגודה עמדה על קיומו (והתנתה את התשלום החלקי לאחיעם בכך שיפנה את דירת המגורים); וכן העובדה שלאחר כריתת הסכם הפשרה דחתה האגודה את הצעת אחיעם לבטלו, וכעת, לאחר שאחיעם מילא את חלקו ופינה את דירת המגורים, האגודה מבקשת להתנער מחלקה בהסכם הפשרה, תוך הותרת הפינוי על כנו.

עוד פסק בית משפט השלום כי גם יסודות עילת העושק אינם מתקיימים בנסיבות דנן. בית המשפט הטעים כי לא הוכח ניצול על ידי אחיעם של מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון של האגודה ונציגיה, וכן לא הוכח התנאי לפיו תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. זאת, בהינתן שאחיעם העלה טענות הגנה ביחס לתביעת הפינוי של האגודה נגדו, אשר נמצא על ידי בית משפט השלום שיש להן בסיס לכאורי המצדיק תשלום בתמורה לפינוי מהדירה. בדומה, בית משפט השלום דחה את טענת האגודה כי הוטעתה על ידי אחיעם, תוך שציין כי טענת האגודה בהקשר זה איננה ברורה שכן האגודה אמורה לדעת אם חתמה או לא חתמה על הסכם כזה או אחר עם אחיעם.

6.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה האגודה ערעור (ע"א 42662-12-22). ביום 29.3.2023 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' כהן-לקח, ד' גדעוני ו-ע' אבמן-מולר), את ערעור האגודה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום, או במסקנות המשפטיות שהסיק מהן, ועל כן דחה את הערעור בהסתמך על תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התעש"ט-2018 (להלן: התקנות). למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות אשר אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי בחינת העדויות והראיות עצמן תומכת בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום. הודגש כי אמנם טוב שהאמירות בעלות הגוון המאיים שכוונו כלפי עובדי האגודה לא היו נאמרות, אך כי מעדויותיהם של אסולין ועובדיה עולה בבירור כי האחרונים פעלו מתוך אינטרס אישי שלהם, ולא בשליחותו של אחיעם. כמו כן, נקבע כי בדין קבע בית משפט השלום כי לא התקיימו יסודותיהן של עילות הכפייה, העושק, הטעות או ההטעיה. בתוך כך נדחה הערעור, ונקבע כי כספי התמורה שהופקדו בקופת בית משפט השלום יועברו לאחיעם.

7.האגודה מיאנה להשלים עם דחיית ערעורה, והגישה את הבקשה דנן, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתה טוענת האגודה כי במקרה דנן מתעוררות מספר שאלות בעלות השלכות רוחב: "האם הליך משפטי שזוהם, באמצעות הפחדה ואיומים, גם אם לא הוכח כי אלה נעשו בשליחות ישירה של הצד שכנגד, תוצאתו הינה הסכם ו/או פסק דין שריר וקיים, המחייב את הצד המאוים? האם הצד שכנגד, אף אם לא הוכחה מעורבת ישירה מטעמו באיומים, זכאי להינות (כך במקור – י' כ') מפירותיהם הבאושים? האם ראיות חדשות שהתגלו לאחר תום ההליך, בקשר להיותו נגוע באיומים (או במרמה), מובילות לביטולו של ההליך ומאפשרות קיום 'משפט חוזר'?". האגודה הוסיפה וטענה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לעיוות דין, הן בהתעלמותו מטענתה בדבר הראיות על כוונתו של אסולין להעיד לטובת אחיעם על קיומו הנטען של הסכם שהקנה לאחיעם את הזכויות בנכס; והן בקביעת בית המשפט המחוזי כי תנאי ההסכם אינם גרועים מן המקובל. מעבר לכך, שבה האגודה על טענותיה הערעוריות אשר נטענו בפני בית המשפט המחוזי.

8.בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הוגשה במקביל להגשת הבקשה למתן רשות ערעור, שבה האגודה על טענותיה דלעיל וטענה כי בגין טענותיה אלו סיכויי ערעורה טובים. אשר למאזן הנוחות, האגודה טענה כי אחיעם מצוי בקשיים כלכליים כך שאם תועבר לו מלוא תמורת הסכם הפשרה, יקשה עליו להחזירה באם יתקבל ערעור האגודה.

9.בהחלטתי מיום 11.5.2023 הוריתי לאחיעם להשיב לבקשה למתן רשות ערעור ולבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והוצאתי צו ארעי עד למתן החלטה אחרת.

10.בתשובתו לבקשה למתן רשות ערעור, כפר אחיעם בטענת האגודה כי הוא, או מי מטעמו, איימו או הונו את האגודה במטרה לגרום לה לחתום על הסכם הפשרה. אחיעם טען כי הסכם הפשרה הינו פרי של משא ומתן שהתקיים בין הצדדים, וכי ניסיון האגודה להתנער ממנו נובעת מחרטתה בדיעבד באשר לכדאיות העסקה בלבד. מעבר לכך אחיעם סומך ידיו על פסקי הדין של הערכאות קמא, וטוען כי פסקי הדין הנ"ל מבוססים על קביעות עובדתיות, כך שלא מתעוררת בדנן כל שאלת רוחב המצדיקה מתן רשות לערער ב-גלגול שלישי". יוער כי אחיעם לא השיב לבקשה לעיכוב ביצוע, אך מתשובתו לבקשת רשות הערעור ניתן להסיק, מטבע הדברים, כי הוא מתנגד גם לה.

11.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וממילא נדחית אפוא גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

12.השאלה העקרונית שלטענת האגודה מתעוררת בנסיבות העניין – האם ניתן לבטל פסק דין המאשר הסדר פשרה מחמת כפייה או עושק, אף אם אלו לא נעשו על ידי הצד השני או אחר מטעמו? – איננה מצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", מהטעמים שאפרט להלן:

13.ראשית, שאלה זו לא הייתה חיונית להכרעה במחלוקת בין הצדדים. בפסק דינו קבע בית משפט השלום, על בסיס הראיות שהוצגו בפניו, כי: "בעניננו לא הוכח כי נפל פגם מן הפגמים ברצון בהסכמת [האגודה] להסכם הפשרה", וכי: "התרשמתי כי [האגודה] מתחרטת, פשוטו כמשמעו, על ההסכם אליו הגיעה עם [אחיעם], לאחר ששקלה בשנית את צעדיה ובאה למסקנה, בדיעבד, כי עשתה מקח טעות, או בלשון המשפטית עשתה 'טעות בכדאיות העסקה'". העולה מקביעות אלו, אשר אושררו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נושא הבקשה דנן, הינו כי אף אם התשובה לשאלה העקרונית שמציגה האגודה הייתה נענית בחיוב, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. זאת, שכן נקבע, כממצא עובדתי, במנותק משאלת זהות הגורם לו ייחסה האגודה אמירת אמירות מאיימות, כי לאמירות הנ"ל לא הייתה השפעה על גמירות דעתם של נציגי האגודה, מהסוג המקנה זכות לביטול הסכם (וממילא לא הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין).

14.שנית, לשאלה הנ"ל ישנה תשובה ברורה בשיטתנו המשפטית. סעיפים 15, 17 ו-18 לחוק החוזים חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), המעגנים, בהתאמה, את עילות ההטעיה, הכפייה והעושק, קובעים ב-"רחל בתך הקטנה" כי תנאי להתגבשות העילות על פיהן, הוא כי ההטעיה, הכפייה או העושק בוצעו על ידי "הצד השני או אחר מטעמו". כלומר, בשיטתנו המשפטית, מקום בו פלוני כרת הסכם עקב הטעיה, כפייה או עושק, אשר בוצעו על ידי צד ג', שלא מטעמו של הצד השני להסכם, לא מוקנית לפלוני הזכות לבטלו (ביחס לעילת ההטעיה ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 234 (כרך ב', מהדורה שנייה, 2020) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 386-385 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח); ביחס לעילת הכפייה ראו: ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 75-74 (1983); פרידמן וכהן, בעמ' 370-369; וביחס לעילת העושק ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 394-393; לביקורת על גישה זו במישור הדין הרצוי ראו: איל זמיר "רצון חופשי, יעילות כלכלית ושיקולי התמורות" משפטים כט 783, 789-788 (תשנ"ט); כמו כן, ראו סעיף 114 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 595, 755, בגדרו מוצע לחרוג מכלל זה).

אם כך הוא לגבי ביטולו של כל הסכם, ודאי שכך הוא ביחס לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אשר הלכה היא כי: "אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול" (ע"א 11750/05 שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת א' חיות (15.11.2007)).

15.גם עיוות דין לא נגרם בנסיבות דנן: כאמור לעיל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן על בסיס תקנה 148(ב) לתקנות. בתוך כך, יש לראות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמאמץ את נימוקיו של בית משפט השלום (ראו: רע"א 2453/23 חיאדרה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 10 (2.7.2023)). על רקע זה, אין בסיס לטענת האגודה כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענתם בדבר כוונתו של אסולין להעיד לטובת אחיעם על קיומו הנטען של הסכם שהקנה לאחיעם את הזכויות בנכס ועל היות תנאי ההסכם "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל".

16.יתר טענות האגודה הן טענות המבקשות להתערב בממצאים עובדתיים, אשר אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ודאי לא ב-"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 3825/23 עמר נ' מגן, פסקה 13 (12.7.2023)).

סיכומו של דבר: מן הטעמים המפורטים לעיל דין הבקשה להידחות, ועמה ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע ומבוטל הצו הארעי אשר ניתן בהחלטתי מיום 11.5.2023. האגודה תישא בהוצאותיו של אחיעם בסך 5,000 ש"ח.