רע"א 3126-23 רע"א 3126-23

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי) מיום 21.2.2023 ברחד"פ 18716-02-23, בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ר' אילן) מיום 12.12.2022 בחדל"פ 24067-02-20 וחדל"פ 24116-02-20.

1.בתמצית שבתמצית, עניינה של הבקשה בניסיונו של המבקש להביא להחרגת חובם של המשיבים כלפיו מהפטר שניתן להם בהליך חדלות פירעון שנפתח בעניינם. המבקש – אשר שימש סוכן ביטוח של המשיבים והלווה להם סכומי כסף בסך כולל של כ-300,000 ש"ח (כאשר שליש מתוך סך זה הוחזר למבקש) – טען כי נפל קורבן למעשה מרמה חמור מצד המשיבים, אשר הציגו לפניו מצגי שווא שונים בחוסר תום לב. לפיכך, טען כי מדובר בחוב אשר יש להחריגו מתחולת ההפטר שניתן למשיבים בהתאם להוראת סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק) המחריגה מגדרי ההפטר חוב שנוצר במרמה.

2.בית משפט השלום קבע בהחלטתו, לאחר שנדרש בהרחבה לראיות השונות ולחקירות המצהירים, כי לא עלה בידו של המבקש להוכיח כי נפל קורבן למעשי מרמה והונאה מצד המשיבים כנטען על ידו. ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחה בהתאם להוראות תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) לאחר שנמצא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות וכי אין במסקנות אלו טעות שבחוק. בנוסף צוין כי שעה שמדובר בנושה אשר הגיש תביעת חוב בהליך חדלות הפירעון של המשיבים (ואף אושרה לו תוספת דיבידנד בשל היותו "נושה פעיל") ספק אם ניתן היה לאפשר לו להעלות את הטענה כי מדובר בחוב שאינו בר הפטר.

3.מכאן לבקשה שלפנַי, בה טוען המבקש כי דחיית טענותיו על הסף בבית המשפט המחוזי ללא הנמקה, מהווה כשלעצמה עיוות דין מהותי. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי נושה שהגיש תביעת חוב אינו רשאי לבקש להחריג את חובו מההפטר לפי סעיף 175(א) לחוק, וכי מדובר בקביעה בעלת השלכות רוחב משמעותיות ביותר החורגות מעניינם של הצדדים להליך. בנוסף נטען כי לא היה מקום להותיר על כנה את קביעת בית משפט השלום כי לא הוכח שהמשיבים הציגו מצגי שווא לפני המבקש או כי פעלו בחוסר תום לב. כמו כן נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מותיר ללא התערבות קביעות משפטיות שגויות בעלות השלכות רוחב בנוגע לאופן שבו יש לבחון האם מעשי חייבים עולים לכדי חוסר תום לב.

4.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. הנטען בבקשה אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאור ההלכה המצמצמת לעניין מתן רשות כאמור (וראו למשל לאחרונה: בע"מ 3291/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (8.5.2023); רע"א 1481/23 עמותת חינוך ומסורה נ' עמותת דגל ראובן, פסקה 14 (30.4.2023)). כפי שציינתי בעבר, אף קיים יסוד לסברה כי בהליכי חדלות פירעון של יחיד הנדונים בבית משפט השלום המחוקק כלל לא חפץ להעניק רשות ערעור נוספת לבית משפט זה במסגרת גלגול שלישי (רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר, פסקאות 11-6 (22.10.2020); וכן ראו למשל: רע"א 8599/22 כהן נ' עו"ד גיל אפרתי נאמן, פסקה 18 (15.1.2023); רע"א 7283/22 חדד נ' יעקב כשדי השקעות בע"מ, פסקה 9 (1.1.2023); רע"א 5874/22 רוזנפלד נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי, פסקה 9 (24.10.2022)), ועל פני הדברים דין הבקשה להידחות אף מטעם זה לבדו.

5.למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין אין לקבל את טענת המבקש כי ההיעדר הנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן לפי תקנה 148(ב) לתקנות מהווה "עיוות דין מהותי". טענות מסוג זה לגבי פסק דין שניתן על ידי ערכאת הערעור בהסתמך על תקנה 148(ב) לתקנות (או בעבר, בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) נדחו על ידי בית משפט זה בעבר לא פעם ולא פעמיים (ראו למשל: רע"א 4824/18 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 (16.9.2018); בג"ץ 5233/22 וילק נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 6 (9.8.2022); ע"מ 1181/23 פלוני נ' פלוני, פסקאות 7-6 (16.2.2023); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 351-346 (מהדורה שלישית, 2012)). זאת מהטעם שדחיית ערעור תוך אימוץ הממצאים והמסקנות המשפטיות של הערכאה עליה מערערים, משמעותה אימוץ במלואה של ההנמקה אשר שימשה את הכרעת בית המשפט עליה הוגש הערעור (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד(4) 693, 697-696 (1990)). במקרה זה גם אין המדובר אפוא במצב של היעדר הנמקה או של עיוות דין. כמו כן, טענות המבקש כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום לגופן, או טענותיו באשר לאופן שבו נבחן תום לבם של המשיבים, גם הן אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור. טענות אלה מכוונות כלפי קביעות עובדתיות שבפסק דינו של בית משפט השלום, שאין זו דרכה של ערכאת ערעור "רגילה" להתערב בהן, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 8138/22 פרץ נ' עמידר החברה הלאומית לישראל בע"מ, פסקה 9 (4.12.2022)).

6.ובאשר להערת בית המשפט המחוזי בשולי פסק דינו כי קיים ספק אם המבקש, אשר הגיש תביעת חוב בהליך, היה רשאי לבקש להחריג את חובו מההפטר לפי סעיף 175(א) לחוק. ראשית ייאמר כי מדובר בהערה שניתנה "להשלמת התמונה" ובמנותק מדחיית הערעור לפי תקנה 148(ב) לתקנות. במקרה שכזה הלכה היא כי אין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי כאשר הערכאה הדיונית הגיעה לתוצאה בדרך שאינה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, גם אם הועלו בפסק הדין כבדרך אגב סוגיות המגלות היבט עקרוני (רע"א 2487/12 European Sports Merchandising B.V נ' Upocming TM S.A, פסקה 6 (19.7.2012)). אשר על כן, אין מקום למתן רשות ערעור אף בנוגע לסוגיה זו. אציין רק, כי כשלעצמי אינני סבור כי הגשת תביעת חוב לגבי חוב שנטען לגביו כי נוצר במרמה, אינה עולה בקנה אחד עם הגשת בקשה להחרגת חוב מהפטר לפי סעיף 175(א) לחוק. על פני הדברים גם חוב מסוג זה מוגדר כ"חוב עבר" (לפי הגדרת מונח זה בסעיף 4 לחוק) אשר נושה רשאי להגיש לגביו תביעת חוב לנאמן (סעיף 210 לחוק). הלכה למעשה, חוק חדלות פירעון כלל אינו מחריג סוגים מסוימים של "חובות עבר" מגדרי החובות שניתן להגיש לגביהם תביעת חוב, לרבות חוב מובטח (סעיף 210(ד) לחוק). זאת בניגוד לדין הקודם שקבע למשל, שחבות נזיקית אינה בת תביעה בהליך פשיטת הרגל (סעיף 72 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980) או כי נושה מובטח אינו נדרש להגיש תביעת חוב (סעיף 20(ב) לפקודה האמורה)). על פניו החוק אינו מונע מנושה גם להגיש תביעת חוב וגם לטעון כי מדובר בחוב שאינו בא בגדרי ההפטר. זאת בוודאי שעה שמדובר בחוב שנטען לגביו כי "נוצר בדרך מרמה" כלשון סעיף 175(א)(2) לחוק. אדרבה, יתכן שהחוק אף מחייב את הנושה לפעול בשתי הדרכים במקביל. קשה לצפות מנושה כאמור לשבת בחיבוק ידיים ולא להגיש תביעת חוב, שכן מי ערב לו שבסופו של יום אכן תתקבל טענתו כי מדובר בחוב שנוצר במרמה. אם תדחה טענתו, יצא קרח מכאן ומכאן. מן העבר האחד – תביעת חוב לא הגיש; ומן העבר השני – מדובר בחוב אשר הופטר כלפי החייב. מסקנה זו קשה לקבל. בכל מקרה, כאמור, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואשר על כן, הבקשה נדחית.