רע"א 8599-22 רע"א 8599-22

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' בן-ארי) מיום 1.11.2022 בעחדל"פ 48892-04-22, בו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופט ג' לובינסקי זיו) מיום 20.3.2022 בחדל"פ 54422-10-19.

הרקע לבקשה

1.ביום 6.1.2020 ניתן צו לפתיחת הליכים בעניינו של המבקש לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק) לבקשת נושה, ובהמשך מונה משיב 1 לנאמן ליישום הליכי חדלות הפירעון (להלן: הנאמן).

2.ביום 6.7.2020 הוגשה לבית המשפט בקשה מטעם משיב 2 (להלן: הבנק), שלטובתו נרשם בשנת 1994 משכון על זכויותיהם של המבקש ואשתו בדירת מגוריהם (להלן: הדירה) מכוח הסכם הלוואה שערך עמם. בבקשה צוין כי המבקש ואשתו הפרו את הסכם ההלוואה ובעקבות זאת פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל לצורך מימוש המשכון. במסגרת הליכים אלה ניתנה ביום 25.10.2018 החלטה על ידי רשם ההוצאה לפועל לפיה הבנק רשאי לפנות את המבקש ואשתו מהדירה. הבנק ציין כי זכות הפינוי שלו לא הוכפפה לתנאי של תשלום דמי סידור חלוף לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), וזאת בין היתר בשים לב לעובדה שהסכם המשכון כלל ויתור על זכות זו. הבנק הדגיש כי ויתור המבקש ואשתו על זכאותם נעשה עובר לתיקון שנערך בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל בשנת 2008 (חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008 (להלן: תיקון מס' 29)), אשר ביטל את האפשרות לוותר כליל על זכות החייב לסידור חלוף וקבע תקופת סידור חלוף מינימלית בת 18 חודשים. הבנק הוסיף כי בהמשך להחלטת רשם ההוצאה לפועל ביקשו המבקש ואשתו לעכב את הפינוי וניהלו עם הבנק משא ומתן בניסיון להגיע להסדר, אולם הדבר לא צלח, ובשלב מסוים הוגשה נגד המבקש על ידי אחד מנושיו האחרים, הבקשה לצו לפתיחת הליכים לפי החוק.

3.הבנק טען בבקשתו כי חרף פתיחת הליכי חדלות פירעון בעניינו של המבקש, יש לאפשר לו להמשיך בהליכי מימוש המשכון במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. נטען בין היתר כי בהתאם להוראות סעיף 248(א) לחוק חדלות פירעון, מקום שבו שוויו של הנכס עולה באופן מובהק על גובה החוב המובטח, מימוש הנכס המשועבד יתבצע על ידי הנאמן. ואולם, האפשרות לאכוף על חייב תניה בהסכם משכון או משכנתא בה ויתר על זכאותו לסידור חלוף חלה רק במקרים שבהם הנושה המובטח הוא שמממש את הנכס המשועבד, או שהמימוש נעשה על ידי הנאמן בהסכמת הנושה המובטח. פירוש הדבר הוא שבמקרים שבהם הנכס המשועבד ממומש על ידי הנאמן ללא הסכמת הנושה, לאחר מימוש הנכס יופחתו מיתרת המימוש דמי סידור חלוף עבור החייב הגם שוויתר עליהם, וכפועל יוצא מכך תופקד לקופת הנשייה יתרה קטנה יותר מזו שהייתה מופקדת אילו המימוש היה מתבצע על ידי הנושה המובטח. לכך הוסיף הבנק כי בהיעדר זכאות המבקש לסידור חלוף, מימוש הנכס על ידי הבנק ופירעון החובות לנושים ייעשה באופן מהיר יותר; וכי מאחר שהנשייה המובטחת חלה על הדירה כולה, אולם הליכי חדלות הפירעון נפתחו נגד המבקש בלבד, מימושה בידי הנאמן יחייב אותו לנקוט בהליכי פירוק שיתוף שאינם נדרשים במימוש על ידי הבנק.

4.הנאמן התנגד לבקשת הבנק. נטען בין היתר כי מבדיקה שערך עולה כי שווי הדירה עומד על סך של 2.3 מיליון ש"ח, והוא גבוה באופן מובהק מחובו של המבקש כלפי הבנק, שעל פי תביעת החוב שהגיש עומד על סך של כ-1.5 מיליון ש"ח. על כן בהתאם להוראות סעיף 248(א) לחוק, בנסיבות כאלו, המימוש צריך שיתבצע בידי הנאמן. הנאמן הצביע על שיקולים נוספים המצדיקים לגישתו את הטלת מלאכת מימוש הדירה עליו, ובכלל זה העובדה ששכר טרחתו בגין המימוש יהיה נמוך באופן משמעותי משכר טרחתו של בא-כוח הבנק; קיומם של משכונות נוספים הרובצים על הדירה; ואינטרס שיקום החייב-המבקש. הנאמן הוסיף כי מבקשת הבנק עולה שתיק ההוצאה לפועל למימוש הדירה נפתח כבר בשנת 1998 ואילו הבקשה לפינוי הדירה הוגשה רק בסוף שנת 2018, כאשר לא סופק כל הסבר לשיהוי זה. בכל הנוגע לסידור החלוף הוסיף הנאמן כי אין לקבל את טענת הבנק לפיה תניה בהסכם משכון או משכנתא הנוגעת לסידור חלוף ניתנת לאכיפה רק בידי הנושה המובטח. משילובן של הוראות חוק חדלות פירעון וחוק ההוצאה לפועל העוסקות בהגנת דירת מגורים ובהליכי מימוש נכס משועבד עולה, כי במקום שבו הנאמן פועל למימוש הנכס, הוא נכנס בנעליו של הנושה המובטח וכל טענה שהייתה עומדת לנושה עומדת גם לנאמן.

5.ביום 31.10.2021, התקיים דיון לפני בית משפט השלום אליו לא התייצב המבקש. בתום הדיון נעתר בית משפט השלום לבקשת הבנק למימוש הנכס במסגרת הליך ההוצאה לפועל, וזאת בכפוף לכך שהוא יגיש תביעת חוב לנאמן, בהתאם לדרישות החוק. עוד נקבע כי המימוש יבוצע בפיקוח הנאמן וכי לא תבוצע חלוקת כספים טרם קבלת אישור בית המשפט.

6.ביום 2.11.2021 הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה. הוא טען בין היתר כי קרן החוב לבנק עומדת על סך של 250,000 ש"ח בלבד, בעוד ששווי הדירה עומד על סך של כ-3 מיליון ש"ח. פער מובהק זה מהווה עילה למיצוי הליכי חדלות הפירעון טרם מתן החלטה בדבר מימוש הדירה בהליכי הוצאה לפועל. המבקש הוסיף כי ביטול ההחלטה מוצדק גם נוכח העובדה שהבנק לא נקט פעולות למימושו של החוב במשך שנים רבות, שלמבקש טענות רבות ביחס לגובה החוב ושקיימים נושים נוספים.

7.הנאמן בתגובה הצטרף לעמדת המבקש וטען כי בנסיבות העניין יש הצדקה להורות על ביטול ההחלטה. זאת נוכח נתונים חדשים שהוצגו על ידי המבקש ובהם גובה קרן החוב, הטענות להתרשלות הבנק, הטענות לעניין שכר טרחת בא-כוחו בהליך המימוש; וכן נוכח זכאותו לטעון לדיור חלוף ולהציע הסדר נושים שייתר את מכירת הנכס. על כך הוסיף הנאמן כי הבנק מסר נתונים סותרים בנוגע לשווי הדירה, ומכל מקום מבדיקת הנאמן עולה כי ייתכן שניתן למכור את הדירה בשווי משמעותי הרבה יותר משסבר מלכתחילה. הנאמן הדגיש כי בנסיבות האמורות יש מקום להורות כי מימוש הדירה, ככל שיתבצע, ייעשה במסגרת הליך חדלות הפירעון רק לאחר שימוצו כל ההליכים נגד המבקש, יישקלו כלל השיקולים הצריכים לעניין וייערך דיון ענייני בו יישמעו המבקש והנושים. הנאמן ציין כי תגובתו מוגשת בהסכמתו ועל דעתו של משיב 4 (להלן: הממונה).

8.הבנק מצדו טען כי יש לדחות את הבקשה. נטען בין היתר כי המבקש כלל לא ניסה להתמודד עם העובדה שזכות הפינוי שהוענקה לבנק על ידי רשם ההוצאה לפועל לא הוכפפה לסידור חלוף; כי לא הוגש ערעור על ההחלטה בתיק ההוצאה לפועל המאפשרת את פינוי הדירה על ידי הבנק והיא הפכה חלוטה זה מכבר; כי הפער בין שכר הטרחה שייגבה על ידי בא-כוחו לבין שכר הטרחה שהיה משולם לנאמן נופל מהיתרון שצומח ממימוש כזה ומהיעדר הצורך בתשלום סידור חלוף; כי אין כל חשיבות לקרן החוב; כי בשום נקודת זמן שקדמה לתחילת הליך חדלות הפירעון המבקש לא היה מוכן לפנות את הדירה; וכי חלוף הזמן מאז פתיחת תיק ההוצאה לפועל היטיב עם שווי הדירה.

9.בהמשך לכך הורה בית המשפט על קיום דיון בסוגיית ביטול ההחלטה, וכן התבקש הנאמן להגיש הודעת עדכון מטעמו. בהודעה שהגיש הנאמן ביום 15.3.2022 הוא עמד על כך שחוב המבקש כלפי הבנק מקורו בהלוואה שנטלו המבקש ואשתו בשנת 1993 בסך של 230,000 ש"ח שלהבטחתה נרשם המשכון כאמור. עוד ציין כי כבר בשנת 2001 ניתנה החלטה המאשרת לפנות את המבקש ואשתו מהדירה. מאז ועד לשנת 2018 לא בוצעה כל פעולה בתיק ההוצאה לפועל, למעט בקשה לצו פינוי שהוגשה בשנת 2005 אולם ביצועה עוכב לתקופה קצרה ומאז לא נעשה דבר בנושא. בעקבות שיהוי זה "תפח" חובם של המבקש ואשתו לממדים עצומים. בכל הנוגע לשווי הדירה, ציין הנאמן כי ההערכות השמאיות שהציג הבנק אינן משקפות את השווי העדכני, וכי מבדיקה שערך עולה כי ייתכן ששווי הדירה גבוה מהן באופן משמעותי. הנאמן ציין כי לעמדתו, נוכח התנהלות הבנק יש להפחית מהחוב הנטען את סך ריביות הפיגורים שהצטברו, כך שיתרת החוב תחושב נכון לחודש ינואר 2006 ותעמוד על סך של כ-560,000 ש"ח בלבד. נוכח האמור נטען כי אין מקום ליתן בידו של הבנק את מלאכת מימוש הדירה.

10.ביום 20.3.2022, בתום דיון שהתקיים בנוכחות הצדדים, קבע בית המשפט כי אין מקום לשנות מהחלטתו כי מימוש הדירה ייעשה על ידי הבנק. צוין כי הליך המימוש על ידי הבנק החל עובר לפתיחת הליך חדלות הפירעון של המבקש, וכי אף אם תתקבל הטענה שבשלבים מסוימים הבנק לא פעל בשקידה ראויה, ברור כי החל משנת 2018 הבנק פעל כדבעי לשם קידום ההליך ואף ניתנה החלטה של רשם ההוצאה לפועל בדבר פינוי הדירה. עוד ציין בית המשפט כי התרשם שהבנק נכון וצפוי לממש את הדירה באופן מקצועי וללא עיכובים מיותרים, וכי קביעה לפיה המימוש יבוצע על ידי הנאמן צפויה לעורר סוגיות רבות ובכך לעכב אף יותר את מימוש הדירה. כך למשל, בעוד שהשעבוד על ידי הבנק חל על הדירה כולה, הנאמן לא יוכל לממש את הדירה מבלי לנקוט תחילה בהליך של פירוק שיתוף בין המבקש לרעייתו. כמו כן, מימוש הנכס על ידי הנאמן עשוי להוביל לאי-בהירות בנוגע לסוגיית סידור החלוף וגם עניין זה עלול לעכב את המימוש. נוכח האמור נקבע כי מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות לאפשר לבנק לממש את הדירה, וזאת חרף הפער בין שווי הנכס לשווי החוב. הודגש כי הדבר אינו צפוי לפגוע ביתר הנושים אלא דווקא להיטיב עמם ולמנוע התארכות נוספת של הליך המימוש, וכי יש בתפקיד הפיקוח שהוטל על הנאמן ובכפיפות הסכם המכר לאישור בית המשפט כדי להבטיח את מקסום תמורת הדירה. עוד הודגש כי בהתאם לתחשיב שהציג הבנק, דומה כי שכר הטרחה שישולם לבא-כוחו אינו עולה באופן משמעותי על שכר הטרחה שישולם לנאמן, ומכל מקום היתרונות הנובעים ממימוש הדירה על ידי הבנק עולים על החיסרון המסוים הנובע מהפער הצפוי בשכר הטרחה שישולם. לבסוף הבהיר בית המשפט כי אינו מוצא שיש בהחלטה לאפשר לבנק להמשיך בהליך מימוש השעבוד משום פגיעה בזכויות מוקנות כלשהן של המבקש, שכן למבקש אין זכות לקבוע מיהו הגורם שיממש את הדירה.

11.על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בו טען כי שגה בית המשפט עת חרג מהוראת סעיף 248(א)(1) לחוק, המורה באופן ברור כי במקרים שבהם אומדן שווי הנכס המשועבד גבוה באופן מובהק מהחוב המובטח, ברירת המחדל היא מימוש דירת המגורים של החייב על ידי הנאמן. עוד נטען כי שגה בית המשפט בקבעו כי אין בהחלטתו משום פגיעה בזכויותיו המוקנות של המבקש. קיומם של שני הליכים מקבילים יפגע ביכולתו לממש את זכויותיו מכוח חוק ההוצאה לפועל ובכלל זה אפשרותו לפדות את הדירה בשל היותו מצוי בהליך חדלות פירעון; בד בבד המימוש על ידי הבנק גם יפגע בזכויות המוקנות לו בהליכי חדלות פירעון ובכלל זה הזכות לסידור חלוף.

12.הנאמן הצטרף לעמדת המבקש וטען כי יש לקבל את הערעור. בכל הנוגע לסוגיית סידור החלוף הוא טען כי אמנם בהליך לפני בית משפט השלום הוא סבר כי לעניין זה אין נפקות לשאלת זהות הגורם המממש. ברם, לאחר מחשבה נוספת, מצא כי במקרה זה, שאלת זהותו של בעל התפקיד עליו תוטל מלאכת המימוש תשפיע ישירות על היקף זכאותו של המבקש לדיור חלוף. שכן אם מימוש הנכס המשועבד ייעשה על ידו כחלק ממימוש כלל נכסי הנשייה, יחולו הוראות סעיף 229 לחוק חדלות פירעון הקובעות תקופת סידור חלוף בת 4 שנים. לעומת זאת, אם המימוש ייעשה על ידי הנושה המובטח, יחולו הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל הקובעות תקופת סידור חלוף בת 18 חודשים והמאפשרות ויתור על זכות זו, טרם כניסת תיקון מס' 29 לתוקף. משכך, סבר הנאמן, כי משמעותה של החלטת בית משפט השלום היא כי המבקש לא יזכה לדיור חלוף כלל בשל הוויתור שנכלל בהסכם המשכון, דבר המעורר קושי. לפיכך סבר הנאמן כי יש לקבל את הערעור ולהורות לו לממש את הדירה.

13.הבנק טען מנגד כי דין הערעור להידחות תוך שחזר על הטענות שהועלו על ידו בבית משפט השלום. הממונה אף הוא סבר כי יש לדחות את הערעור, תוך שסמך את ידו על נימוקי בית משפט השלום. הממונה הוסיף והדגיש כי על מימוש משכנתא או משכון לגבי זכויות החייב במקרקעין המשמשים למגוריו חלות הוראות סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל ולא הוראות חוק חדלות פירעון, וכי לעניין זה אין כל נפקות לזהות הגורם המממש.

14.בפסק דינו מיום 1.11.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע כי בית משפט השלום הביא בחשבון בהחלטתו את מכלול הנתונים והשיקולים הרלוונטיים, התרשם מטענות הצדדים וקבע בצדק כי הליך המימוש יבוצע על ידי הבנק בפיקוח הנאמן כאשר חלוקת הכספים שיתקבלו כתוצאה מהמימוש תתאפשר רק באישורו. נקבע כי בית המשפט לא החיל כלאחר יד את החריג המאפשר להורות כי מימוש נכס ייעשה על ידי נושה בנסיבות שבהן שוויו עולה באופן מובהק על גובה החוב. הוא עשה כן לאחר ששם לנגד עיניו את הנתונים והשיקולים הרלוונטיים לעניין, התרשם מבעלי הדין ומהחומר שהונח לפניו, ומסקנתו מבוססת ואינה מגלה עילה להתערבות.

15.בית המשפט הוסיף כי סוגיית הסידור החלוף עמדה בשולי הדיון בבית משפט השלום והעלאתה בערעור אינה מתיישבת עם עקרונות דיוניים נאותים, אולם חרף זאת מצא לנכון להתייחס אליה. צוין כי המבקש כלל לא העלה בבקשתו לביטול החלטת בית משפט השלום טענה כי מימוש הדירה על ידי הבנק יפגע בזכותו לסידור חלוף, ומי שהעלה זאת לראשונה היה דווקא הבנק. כמו כן, הנאמן והממונה עמדו על כך שהגורם המממש רלוונטי אך ורק לאינטרס הנושים הנוספים, ולא לסוגיית סידור החלוף. ומשאלו היו העמדות שהונחו לפניו, לא בכדי קבע בית משפט השלום כי אין בהחלטה לאפשר לבנק לממש את הדירה משום פגיעה בזכויות מוקנות כלשהן של המבקש. ברי כי הזכויות המוקנות אליהן התכוון בית המשפט הן בראש ובראשונה זכותו של המבקש לסידור חלוף, ומשמעות החלטתו כי זהות הגורם המממש כלל לא הייתה אמורה להשפיע על זכאותו או אי-זכאותו של המבקש לסידור חלופי. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין בסיס דיוני לניסיונם של המבקש והנאמן להעלות בערעור טענה שהמבקש כלל לא טען לפני בית משפט השלום והנאמן אף טען ההיפך ממנה. עוד נקבע כי גם לא נמצא שיש מקום להשיב את הדיון בערעור לבית משפט השלום על מנת לדון בטענות שהועלו רק בערעור, וזאת הן בשל המשוכה הדיונית; הן משום שחלפה שנה ממועד החלטת המימוש, שעד כה לא יושמה בשל התנהלות המבקש; והן משום שבית משפט השלום קבע כאמור כי אין בהחלטה בדבר אופן המימוש כדי לפגוע בזכויות מוקנות של היחיד, ומשעה שאיש לא ערער עליה להוציא המבקש, היא מחייבת. לגופו של עניין הוסיף בית המשפט כי על פני הדברים, אין בלשון החוק תמיכה לכך שהחלטה בקשר לזהות הגורם המממש היא זו שתקבע את הזכאות המהותית בקשר לסידור חלוף.

16.מכאן הבקשה שלפנַי, בה נטען כי מקרה זה מעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית רחבה הנוגעת לסוגיית סידור החלוף בחוק חדלות פירעון המצריכה התייחסות של בית משפט זה. המבקש טען כי שאלת זהותו של בעל התפקיד עליו תוטל מלאכת המימוש בנסיבות העניין משפיעה באופן ישיר על היקף זכאותו לדיור חלוף, שהיא זכות מוקנית. זאת משום שמימוש הדירה על ידי הנושה המובטח מהווה "מימוש משכנתא או משכון" שעליו חלות הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, ומשכך המבקש כלל לא זכאי לסידור חלוף נוכח ויתורו על כך במסגרת הסכם המשכון. לעומת זאת, מימוש הדירה על ידי הנאמן מהווה "מימוש נכסי קופת הנשייה" שעליו חלות הוראות סעיף 229 לחוק חדלות פירעון הקובעות תקופת סידור חלוף בת 4 שנים. המבקש הוסיף כי לא היה מקום לאפשר לבנק לממש את הדירה בשים לב לפער בין שווי הדירה לבין גובה חובו כלפי הבנק כפי שהוכרע על ידי הנאמן בתביעת החוב; לשיהוי הבלתי סביר בהליכי המימוש על ידי הבנק; ולשכר הטרחה שישולם בגין הליך המימוש המייקר את ההליך באופן משמעותי, הגורע מקופת הנשייה והמביא לפגיעה גם במבקש עצמו. ולבסוף נטען כי צו הפינוי שניתן בשנת 2018 אינו בר ביצוע והוא אף הושהה בהחלטות מאוחרות של רשם ההוצאה לפועל.

דיון והכרעה

17.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

18.כפי שהזדמן לי לומר בעבר, קיים יסוד לסברה על פיה המחוקק כלל לא חפץ להעניק רשות ערעור נוספת לבית משפט זה במסגרת "גלגול שלישי" לפי חוק חדלות פירעון (ראו: רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר, פסקאות 11-6 (22.10.2020)), ועל פני הדברים דין הבקשה להידחות מטעם זה לבדו. מכל מקום, דין הבקשה להידחות לגופו של עניין.

19.אפתח בסוגיה המרכזית הניצבת במוקד בקשתו של המבקש, והיא סוגיית סידור החלוף בהליכי מימוש נשייה מובטחת.

מימוש נשייה מובטחת לפי הדין שקדם לחוק

20.בהתאם לדין שקדם לחוק חדלות פירעון, נושה מובטח אשר ביקש לממש את בטוחתו הוחרג מהאיסור על ניהול הליכים נגד חייב שניתן לגביו צו פשיטת רגל. נושה שכזה רשאי היה לפעול למימוש הבטוחה שבידו באופן עצמאי וללא תלות בנושים אחרים ובהליכים אחרים שהתנהלו נגדו, לרבות הליכי הוצאה לפועל והליכי פשיטת רגל (סעיפים 20(ב) ו-22(ד)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980; רע"א 102/00 קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, פ"ד נד(4) 761, 766 (2000); רע"א 8122/08 ישראלי נ' עו"ד פביאן סלמן – המנהל המיוחד, פסקה 5 (17.10.2008); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 268 (מהדורה שלישית, 2010)). במקרים שבהם ביקש נושה לממש את בטוחתו לגבי חייב שנפתח בעניינו הליך פשיטת רגל, הוא לא נדרש להגיש תביעת חוב וכל שהיה עליו לעשות היה להודיע לנאמן על כוונותיו בצירוף פרטי הבטוחה, תאריך נתינתה ושוויה לפי שומתו (תקנה 85 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: התקנות); רע"א 5156/18 פבליקוב נ' עו"ד שרון טויס – מנהל מיוחד, פסקה 2 לחוות דעתי (6.11.2018) (להלן: עניין פבליקוב); ע"א 6553/20 עיריית תל אביב יפו נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 23 (29.7.2021); לאחר משלוח הודעה כאמור הנאמן היה רשאי לפדות את הערובה בתשלום שוויה לנושה (תקנה 86(א) לתקנות). תביעת חוב תוגש על ידי הנושה המובטח רק כאשר הבטוחה לא כיסתה את גובה החוב, או כאשר ויתר על ערובתו לטובת כלל הנושים (תקנות 84-83 לתקנות).

21.ביסוד האפשרות שהוענקה לנושה המובטח לנקוט בהליכים עצמאיים עמדה התפישה כי הבטוחה של הנושה המובטח, עד לגובה החוב המובטח, אינה חלק מקופת הכינוס, וממילא מימושה לא יביא לגריעה לא שוויונית מהקופה (עניין פבליקוב, פסקה 20). לצד זאת, במקרים שבהם שווי הנכס המשועבד עלה על גובה החוב לנושה המובטח, נוכח האינטרס של קופת הכינוס בנכס המשועבד, כמו גם נוכח החשש שהנושה המובטח יעדיף מימוש מהיר של הנכס במחיר נמוך על פני מימוש שישיא את התמורה בגינו וישקף את שוויו האמיתי, נקבע כי המימוש ייעשה בפיקוח בית המשפט באמצעות בעל התפקיד (ע"א 8044/13 לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן השקעות בע"מ, פסקה 40 (13.2.2014) (להלן: עניין לוי); רע"א 1753/20 אייזנר נ' עו"ד אורן הראל, פסקאות 15-14 (29.9.2020); רע"א 6905/19 לוגבינסקי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 16 (18.5.2020)).

22.מקום בו מדובר בחוב המובטח במשכון או במשכנתא, דרך המלך למימושו על ידי הנושה המובטח הייתה באמצעות הליכי הוצאה לפועל (עניין לוי, פסקאות 26 ו-39; רע"א 8122/08 ישראלי נ' עו"ד פביאן סלמן – המנהל המיוחד, פסקה 5 (17.10.2008); ראו לעניין זה: סעיפים 18-17 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, סעיף 90 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וסעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל). בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל החלות על הליכים מעין אלו, מימוש משכון או משכנתה לגבי נכס מקרקעין המשמש למגורי החייב כפוף להגנת דירת המגורים המוקנית לחייב. הגנה זו מעוגנת בסעיף 38 לחוק האמור, הקובע כך:

(א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, דירת מגורים לחייב, לא יהיה רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, אלא לאחר שהוכח, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר או שיש לו ולבני משפחתו הגרים עמו יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

[...]

(ג) (1) הוראות סעיף זה יחולו גם על ביצועה של משכנתה, או מימוש של משכון;

(2) [...].

תכליתה של ההגנה הקבועה בסעיף זה היא לאזן בין הרצון להבטיח שהחייב ובני משפחתו לא יימצאו ללא קורת גג לראשם, לבין האינטרס של הנושה להיפרע באמצעות מכירת המקרקעין (רע"א 1132/94 פי. אף. איי. אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215, 218 (1995); ע"א 3295/94 הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל נ' מור, פ"ד נ(5) 111, 117 ו-126 (1996)).

23.עד לשנת 2008 נוסחו של סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל היה שונה מנוסחו הנוכחי, ונקבע בו כי הצדדים להסכם משכנתא או משכון רשאים להסכים כי מימושם לא יהיה מותנה בסידור חלוף לחייב. ובלשון הסעיף: "הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם נרשמה המשכנתה לפני תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה". בפועל, הסכמה מעין זו נכללה בהסכמי הלוואה עם בנקים כדבר שבשגרה, וכתוצאה מכך הם היו רשאים לממש את דירת המגורים המשועבדת במשכנתא או במשכון ולפנות חייבים מדירות מגוריהם מבלי שהיה להם ולבני משפחתם מקום מגורים סביר או סידור חלוף. מצב זה עורר את רצונו של המחוקק להגביל את יכולתו של חייב לוותר על זכותו לדיור חליפי, תוך איזון בין הגנה על זכותו לקורת גג ולקיום מינימלי לכבוד לבין האינטרס הציבורי בהגנה על שוק ההלוואות והבטחונות (ראו: הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז-2006, ה"ח הממשלה 260, עמ' 99). על רקע זה נחקק תיקון מס' 29, אשר הביא למצב שבו הגנת בית המגורים המוענקת לחייב בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל אינה ניתנת לוויתור מלא אלא להגבלה בלבד. וכך מורה סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל בנוסחו המתוקן:

(ג) (1) הוראות סעיף זה יחולו גם על ביצועה של משכנתה, או מימוש של משכון;

(2) על אף האמור בפסקה (1), פורש בשטר המשכנתה או בהסכם המשכון שהסידור החלוף שיועמד לרשות החייב יהיה בהתאם להוראות סעיף קטן זה ולא בהתאם להוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), והוסברה לחייב משמעות הדבר בשפה ברורה המובנת לו, יחולו לעניין העמדת הסידור החלוף הוראות אלה:

(א) שווי הסידור החלוף יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באזור מגוריו התואמת את צורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים; ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי להעמיד לרשות החייב ובני משפחתו הגרים עמו סידור חלוף לתקופה ארוכה מהתקופה האמורה אם סבר שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת;

(ב) [...]

סעיף זה מאפשר אפוא להתנות על הגנת בית המגורים המוקנית לחייב לפי סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, אך זאת באופן מצומצם. על פי הסעיף, הוויתור על הזכות לסידור חלוף יתאפשר רק במקרים שבהם הוסברה לחייב משמעות הוויתור בשפה המובנת לו, ובכל מקרה יועמד לחייב סכום המאפשר לו לשכור דירת מגורים התואמת את צרכיו ואת צרכי בני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים (ראו לעניין זה: רע"א 2770/21 פלוני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 13 (27.4.2021); יהושע ויסמן דיני קניין: זכויות קדימה ופרקי משכון 205-204 ו-220-217 (2014) (להלן: ויסמן)). בהיעדר התנאה כאמור על זכותו של החייב, תחול ההגנה המלאה הקבועה בסעיף 38(א) לחוק (סעיף 38(ג)(1) לחוק; להרחבה ראו: ויסמן, עמ' 220-217).

24.בהקשר זה יצוין כי בהתאם להוראת סעיף 56(ד) לתיקון מס' 29, נוסחו המתוקן של סעיף 38(ג) יחול רק על הסכמי משכנתא ומשכון שנכרתו לאחר יום תחילתו של התיקון (1.7.2009). לגבי הסכמים שנחתמו לפני יום התחילה נקבעה הוראה מרוככת, לפיה יש לקרוא את סעיף 38(ג) כנוסחו ערב יום התחילה כאילו בסופו נאמר כי "לעניין סעיף זה, לא יראו כאילו פורש בשטר המשכנתה או בהסכם המשכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה אם הוכח לרשם ההוצאה לפועל, כי לא הובהרה לחייב זכותו לדיור חלוף ומשמעות הוויתור עליה".

25.עד כאן סקירת הדין שקדם לחוק חדלות פירעון, ומכאן נפנה להוראות החוק.

מימוש נשייה מובטחת לפי חוק חדלות פירעון

26.במסגרת חוק חדלות פירעון ביקש המחוקק לערוך שינוי בהליכי מימושם של נכסים משועבדים על ידי נושה מובטח, במובן זה שגם הליכים אלו יתנהלו בגדרי הליך חדלות הפירעון. כפועל יוצא מכך מורה החוק, למשל, בניגוד לדין שקדם לו, כי נושה מובטח נדרש להגיש תביעת חוב לנאמן (סעיפים 210(א) ו-(ד) לחוק). הבדל נוסף בין הדין שקדם לחוק לבין הוראות החוק נוגע גם לאופן מימוש הנכס המשועבד. סעיף 247 לחוק קובע, בדומה לדין שקדם לחוק, כי נושה מובטח המבקש לממש נכס המשועבד לטובתו נדרש להודיע לנאמן על כוונתו לעשות כן, וכי הנאמן רשאי לפדות את הנכס המשועבד. ואולם מקום בו לא פדה הנאמן את הנכס המשועבד בתוך התקופה הנקובה לכך בחוק, המימוש לא ייעשה באופן אוטומטי על ידי הנושה, אלא יחולו הוראות סעיף 248 לחוק הקובעות כדלקמן:

(א) לא פדה הנאמן את הנכס המשועבד בתוך התקופה האמורה בסעיף 247(ב), יחולו לעניין מימוש הנכס המשועבד הוראות אלה:

(1) היה אומדן שווי הנכס המשועבד שהגיש הנושה המובטח לפי סעיף 210(ד) (בסעיף קטן זה – אומדן שווי הנכס המשועבד) גבוה באופן מובהק מהחוב המובטח – ימומש הנכס בידי הנאמן;

(2) לא היה אומדן שווי הנכס המשועבד גבוה באופן מובהק מהחוב המובטח – ימומש הנכס בידי הנושה המובטח;

(3) מצא בית המשפט כי אומדן שווי הנכס המשועבד שהגיש הנושה אינו סביר או שהנושה המובטח לא הגיש אומדן כאמור, רשאי בית המשפט לקבוע בעצמו את האומדן, ויחולו על המימוש הוראות פסקאות (1) או (2) בהתאם לאומדן שקבע.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), בית המשפט רשאי, לבקשת נושה מובטח, להורות כי מימוש הנכס המשועבד ייעשה בידי הנושה המובטח אם מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין וכי אין בכך כדי לפגוע בעניינם של שאר הנושים.

(ג) במימוש נכס משועבד בידי הנאמן לפי סעיף קטן (א) יפעל הנאמן בהתאם להנחיות הנושה המובטח, ואולם אם סבר הנאמן כי יש בהנחיות הנושה המובטח כדי לפגוע בעניינם של שאר הנושים, רשאי הוא לבקש מבית המשפט הנחיות לעניין דרך פעולתו.

(ד) מצא בית המשפט כי יש נסיבות המצדיקות זאת, רשאי הוא להורות שמימוש הנכס המשועבד בידי הנושה המובטח לפי סעיף קטן (א)(2) או (ב) ייעשה בפיקוח הנאמן ובתנאים שיקבע בית המשפט.

כפי שעולה מלשון הסעיף, ברירת המחדל היא, בשונה מהדין שקדם לחוק, כי מלאכת המימוש תוטל על הנאמן. המחוקק ביקש להפקיד את מימוש הנכס המשועבד בידי הנושה המובטח בשני סוגי המצבים המפורטים בסעיף: כאשר אומדן שוויו הנכס אינו גבוה באופן מובהק מהחוב המובטח; או כאשר מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין ושאין בכך כדי לפגוע בעניינם של שאר הנושים.

27.בהקשר זה יצוין כי עיון בדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה, 1027 (להלן: הצעת החוק)) מעלה כי הטעם לשינוי הדין ביחס לגורם המממש במקרים שבהם שווי הנכס עולה במובהק על שווי החוב המובטח, דומה לטעם שבעטיו נקבע על פי הדין הקודם כי נדרש פיקוח של בית המשפט על הליך המימוש במקרים אלו:

"נושה המובטח ביתר הוא נושה ששווי הבטוחה שלו עולה על גובה החוב. במקרה זה יש לנושה המובטח ולנושים הכלליים אינטרסים שונים. לנושים הכלליים יש אינטרס שהנכס המובטח יימכר במחיר גבוה ככל האפשר, שכן ההפרש בין התמורה שהתקבלה בעבור הנכס ובין החוב שהנכס נועד להבטיח את פירעונו, ייכלל בנכסי קופת הנשייה. מנגד, לנושה המובטח אין כל תמריץ להשיא את ערך הבטוחה מעבר לגובה החוב. מבחינתו, כל עוד המחיר שיושג בעד הנכס מכסה את החוב שהחייב חב לו, יש למכור את הנכס מהר ככל האפשר. השונות בין האינטרסים של הנושים המובטחים לאלה של הנושים הכלליים מחייבת שגם הנושים הכלליים יהיו מעורבים בהליך מימוש הבטוחה" (דברי ההסבר, עמ' 725).

28.ההסדר האמור חל גם לגבי מימוש נשייה מובטחת במשכון או משכנתא לגבי דירת מגורים. אלא שלצד זאת, קיים עניין נוסף במימוש דירת מגורים והוא הענקת דיור חלופי לחייב במסגרת המימוש.

29.סעיף 229 לחוק חדלות פירעון קובע כי מכירת מקרקעין המשמשים למגורי החייב תיעשה באישור בית המשפט, וזאת בין היתר לאחר שמצא כי ליחיד ולבני משפחתו הגרים עמו יהיה מקום מגורים סביר באזור מגוריהם התואם את צורכיהם, או שהועמד לרשותם סידור חלופי לתקופה שיקבע (סעיפים קטנים (א) ו-(ג)(3) לחוק). הסעיף מוסיף וקובע הוראות בנוגע לתקופת הסידור החלוף שייקבע בית המשפט, הנסובות על השאלה האם נחה דעתו של בית המשפט כי תהיה ליחיד יכולת לממן מקום מגורים סביר לעצמו ולבני משפחתו הגרים עמו לאחר תום הליכי חדלות פירעון. ככל שהתשובה לכך חיובית, תיקבע תקופה של 4 שנים, כאשר בית המשפט רשאי לקצר תקופה זו או להאריכה אם מצא כי יש הצדקה לכך (סעיף קטן (ד)(1)); וככל שהתשובה לכך שלילית, תקופת סידור החלוף תיקבע על ידי בית המשפט, והוא רשאי לקבוע כי היא תהיה לכל ימי חייו (סעיף קטן (ד)(2)).

30.אלא שבצד האמור, לגבי הגנת בית המגורים בהליכי מימוש משכנתא או משכון, מורה סעיף 229(ז) לחוק כך:

הוראות סעיף זה לא יחולו לעניין מימוש של משכנתה או משכון של זכות במקרקעין של היחיד המשמשים, כולם או חלקם, למגוריו, ויחולו לגבי הזכות כאמור הוראות סימן א': נושה מובטח, לפרק ו', ולעניין מתן סידור חלופי – יחולו הוראות סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל, בשינויים המחויבים.

כלומר, על הליכי מימוש דירת מגורים שנרשם לגביה משכון או משכנתא יחולו הוראות הגנת דירת המגורים הקבועות בחוק ההוצאה לפועל (ובכלל זה גם הוראת המעבר שנקבעה בסעיף 56(ד) לתיקון מס' 29; וראו לעניין זה בדברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 716). לפיכך, במקרים שבהם נכללה בהסכם המשכון או המשכנתא התנאה על הגנת בית המגורים המוקנית לחייב, יחולו כאמור הוראות סעיף 38(ג)(2) לחוק ההוצאה לפועל לרבות הגבלת תקופת סידור החלוף ל-18 חודשים.

31.בבקשה שלפנַי טוען המבקש (ודומה כי עמו הסכימו גם הנאמן והבנק), כי הוראות סעיף 229(ז) לחוק המפנות כאמור להגנת בית המגורים בחוק ההוצאה לפועל, חלות רק במקרים שבהם מימוש המשכון או המשכנתא נעשה על ידי הנושה המובטח. לעומת זאת, לגישתו, ככל שהמימוש נעשה על ידי הנאמן מכוח הוראות סעיף 248 לחוק, יחולו על המימוש ההוראות הקבועות בסעיף 229(א)-(ה) לחוק לרבות תקופת סידור החלוף הקבועה בהן. אין בידי לקבל טענה זו.

32.סעיף 229(ז) לחוק מורה באופן ברור ונהיר כי הוראות סעיף 229 לא יחולו על מימוש משכנתא או משכון של זכות במקרקעין של היחיד המשמשים למגוריו, ותחתן יבואו הוראות סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל. אין בסעיף כל התייחסות לזהות הגורם האמון על מימוש הנכס או קביעה כי זהותו תשפיע על תקופת הסידור החלוף. להיפך, לעניין אופן מימוש המשכון או המשכנתא מפנה סעיף 229(ז) באופן מפורש לסימן א' לפרק ו' לחוק, הכולל את הוראת סעיף 248 לחוק העוסקת בשתי החלופות שסקרנו לעיל למימוש נכס משועבד – מימוש על ידי הנושה המובטח ומימוש על ידי הנאמן. בכך מבהיר הסעיף כי שאלת אופן המימוש, לרבות זהות המממש – לחוד; ושאלת הסידור החלוף – לחוד (וראו לעניין זה גם דברי ההסבר לסעיף 229(ו) להצעת החוק, עמ' 716).

33.יודגש כי בניגוד לטענת המבקש, מימוש הנכס על ידי הנאמן אינו מביא לשינוי מהות ההליך כהליך מימוש משכנתא או משכון. המשכון מעצם טבעו מזכה את הנושה להיפרע מהנכס עליו הוא הוטל, במקרה שבו לא סולק החוב על ידי החייב. מימוש המשכון הוא אפוא התהליך שבאמצעותו פורע הנושה את חובו, כאשר הדרך הרגילה לביצועו היא מכירת הנכס הממושכן (ויסמן, עמ' 189). המכירה יכול שתיעשה בהליכי הוצאה לפועל על ידי הנושה, ויכול גם שתיעשה בהליכי חדלות הפירעון על ידי הנאמן. בין כך ובין כך, מכירת הנכס המובטח מהווה הליך מימוש משכנתא או משכון שחלות עליו הוראות סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל. לא בכדי מורה סעיף 248(ג) לחוק כי גם במקרים שבהם המימוש נעשה על ידי הנאמן, הוא יפעל בהתאם להנחיות הנושה המובטח (כל עוד הדבר לא פוגע ביתר הנושים).

34.אוסיף כי עמדת המבקש המבחינה בין הוראות סידור החלוף שיחולו לגבי החייב בהתאם לגורם שיממש את המשכון או המשכנתא, גם אינה מתיישבת עם ההיגיון שעמד ביסוד הוראת סעיף 229(ז) לחוק. כפי שצוין לעיל, סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל תוקן במסגרת תיקון מס' 29 בשנת 2008 על מנת לשנות את המצב ששרר עד אותה עת, בו ויתור החייב על הגנת דירת המגורים במסגרת הסכמי משכון ומשכנתא נעשה כדבר שבשגרה. במסגרת חקיקת חוק חדלות פירעון סבר המחוקק כי ההסדר שנקבע בשנת 2008 בנוגע למימוש משכון ומשכנתא – שכאמור עד לחקיקת חוק חדלות פירעון חל גם לגבי נכס של חייב בהליך פשיטת רגל – הוא ראוי, מביא בחשבון את השיקולים השונים הייחודיים לשוק ההלוואות והמשכנתאות, ואין מקום לשנות ממנו. וכפי שקיבלו הדברים ביטוי בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 24.10.2017:

"לגבי סעיף קטן ז', כפי שאמרתי, משכנתאות הן עולם נפרד עם אינטרסים אחרים. זה נכס משועבד, נכס שבמרבית המקרים הכסף שימש לקניית הדירה. יש לגביו הסדר שעובד וקיים. לא גילינו מהשטח, לא מההוצאה לפועל ולא מהסיוע המשפטי ובכלל מגורמי השטח, איזו בעיה בעולם הזה. המשמעויות הכלכליות שלו הן הרבה יותר גדולות. זה גם הסדר מודרני. בניגוד להסדר אותו אנו מתקנים שהוא הסדר מימי המנדט, זה הסדר מודרני שנעשה לפני פחות מעשר שנים. לכן ההצעה שלנו היא [לא] לגעת בו" (שם, עמ' 25).

משביקש המחוקק להחיל על הליכי מימוש משכנתא ומשכון באשר הם את הגנת דירת המגורים כפי שחלה עובר לחקיקת החוק, בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה", טענת המבקש לפיה יש להחיל על הליכי מימוש משכנתא ומשכון המתבצעים על ידי הנאמן את הוראות הגנת המגורים הקבועות בחוק החדש, אינה יכולה כאמור להתקבל.

35.מכל האמור עולה אפוא כי בהתאם לדין החל לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, מימוש משכנתא או משכון לגבי מקרקעין המשמשים למגורי חייב שניתן לגביו צו לפתיחת הליכים ובני משפחתו ייעשה בהתאם להוראות חוק חדלות הפירעון. עם זאת, לעניין הסידור החלוף ימשיכו לחול הוראות סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל.

36.לא למותר לציין בהקשר זה, כי ייתכנו מקרים שבהם לאחר מימוש הנכס המשועבד, פירעון החוב לנושה המובטח ותשלום סידור החלוף לפי סעיף 38(ג)(2) לחוק ההוצאות לפועל, ייוותרו כספים מתמורת המימוש שיועברו לקופת הנשייה. אלא שאין פירוש הדבר כי המבקש זכאי לקבלת שווי דיור חלוף נוסף מכספים אלה. עם מימוש השעבוד באמצעות מכירת הנכס, הכספים שהתקבלו אינם נחשבים עוד למקרקעין, וממילא אין להוראת סעיף 229 לחוק חדלות פירעון עוד תחולה לגביהם (ראו והשוו: רע"א 720/03 כהן נ' בנק טפחות לישראל בע"מ, פסקה 3 (7.7.2003); עודד מאור ואסף דגני הפטר 776 (2019)).

37.ומכאן ליתר טענות המבקש בנוגע להחלטה להפקיד את מלאכת מימוש הדירה בידי הבנק. בית משפט השלום נתן דעתו בהחלטתו למכלול נסיבות העניין, ובכלל זה לחלוף הזמן מאז פתיחת הליכי ההוצאה לפועל; להתרשמותו מהתנהלותו הצפויה של הבנק בהליך המימוש; לעיכוב הצפוי כתוצאה ממימוש הדירה על ידי הנאמן, בין היתר בשל הצורך לנקוט תחילה בהליך פירוק שיתוף; ולכך שהפער בין שכר הטרחה שישולם לבא-כוח הבנק אינו עולה באופן משמעותי על שכר הטרחה שישולם לנאמן. לאחר שאיזן בין הנסיבות השונות מצא בית המשפט כי יש הצדקה להורות כי מימוש הנכס ייעשה על ידי הבנק, תוך שהבהיר כי מימוש יבוצע בפיקוח הנאמן וכי לא תבוצע חלוקת כספים טרם קבלת אישור בית המשפט. החלטה זו מאזנת כדבעי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין, ואינה מצדיקה כל התערבות בשיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט של חדלות פירעון (ע"א 3542/21 ברק נ' קורן, פסקה 24 (3.2.2022); ע"א 7274/21 בלולו נ' ברהולץ-סיטון-בלולו, פסקה 13 (15.11.2021)).

סוף דבר, הבקשה נדחית והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 3.1.2023 יפקע ביום 30.1.2023.