רע"א 720/03 ליליאן כהן נ. בנק טפחות לישראל בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון) לפיה נדחתה בקשת המבקשים במסגרת הליכי פשיטת רגל להורות כי הם זכאים לדיור חלוף לדירתם אשר תימכר לשם מימוש משכנתה הרשומה לזכות המשיב 1.

המבקשים הם הבעלים הרשומים של בית, בו הם מתגוררים עם ילדיהם. על הבית רשומה משכנתה לטובת המשיב 1. בהסכם המשכנתה ויתרו המבקשים על הגנות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, תשל"ב-1971 (להלן: חוק הגנת הדייר) וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל). לאחר שהוכרזו כפושטי רגל (בגין חובות בסך כ-4,000,000 ש"ח), בהתאם לבקשתם, פתח המשיב 1 בהליכים למימוש המשכנתה בלשכת ההוצאה לפועל.

המבקשים פנו אל בית המשפט קמא בבקשה, לאור מצבם הכלכלי הקשה, להורות כי הם זכאים לדיור חלוף בגין הפינוי מדירתם. בית המשפט קמא דחה את הבקשה. הוא קבע כי הואיל ועל המקרקעין רובצת משכנתה, אין הוא כלול בנכסי המבקשים. משום כך, סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), הקובע את הסעד של דיור חלוף, אינו חל על עניינם של המבקשים. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

2.המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט קמא כאשר קיפח את "זכותם החוקתית לקורת גג". לשיטתם, מעמדה של זכות זו מחייב התעלמות מהויתור שוויתרו הם עצמם, בחוזה שכרתו עם המשיב 1, על הזכויות שמקנים להם סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. עוד הם טוענים, כי בכל מקרה חל על עניינם סעיף 86א לפקודה, כיוון שלשיטתם אין לראות בנכס הממושכן נכס שאינו נכלל בנכסי פושט הרגל. לחלופין, הם טוענים כי הנושים הלא מובטחים שלהם חבים להם דיור חלופי, היות שהמבקשים לא וויתרו כלפיהם על ההגנות המוקנות להם על פי סעיפי החוק האמורים. את חבותם זו, כך לשיטת המבקשים, על הנושים הלא מובטחים לממש באמצעות כספי התמורה שיתקבלו כנגד מכירת דירתם של המבקשים, שערכה עולה, כך לטענתם, אותה לא תמכו בראייה כלשהי, על ערך חובם למשיב 1 (לטענת המשיב 1, חוב זה הוא בסכום של כ-1,050,000 ש"ח).

בתשובתו, אליה הצטרפו המשיבים האחרים, תומך המשיב 3, הוא הנאמן לנכסי המבקשים, בהחלטת בית המשפט קמא. הוא מדגיש את העובדה, כי בענייננו מדובר בהליכים של מימוש משכנתה, ולא במכירה של נכס במסגרת הליכי פשיטת רגל. המשיב 1 העלה טענה נוספת, לפיה לא היה כלל מקום להגשת בקשה על ידי פושטי הרגל עצמם, בניגוד לעמדת הנאמן- אשר כל נכסיהם הוקנו לו במסגרת הליכי פשיטת רגל אותם הם עצמם יזמו.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. לזכותו של המשיב 1 רשומה משכנתה על נכס של המבקשים, והוא בחר לסמוך על הערובה שעומדת לטובתו ולא להשתתף בתביעת החוב כלפי פושטי הרגל - המבקשים. משום כך, אין הנכס נכלל בין נכסי פושט הרגל המוקנים לנאמן (ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שנייה, תשס"א) 261). אי לכך, אין כל תחולה בענייננו לסעיף 86א לפקודה. לכן גם הלכת פרמינגר (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור , פ"ד נ(5)), עליה הסתמכו המבקשים, אינה מועילה להם. השאלה שנידונה שם הייתה זכויותיו של פושט רגל אשר בית מגוריו עומד למכירה במסגרת פשיטת הרגל. לא זהו המקרה שבפניי.

המקרה שבפניי אינו שונה איפוא מכל מקרה אחר של מימוש משכנתה, בו וויתרו הממשכנים מראש על זכויותיהם מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. לכן, אין לכאורה כל מניעה בפני מימוש המשכנתה. אך המבקשים ניסו להבנות מה"זכות החוקתית לקורת גג". אלא שכדבריה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת פרמינגר האמורה: "ההתייחסות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי להצדיק הגנת הדייר על החייב היא רטורית במהותה" ( שם , בעמ' 121). אין עוררין על זכותו של האדם לכבוד, ואין להקל ראש באפשרות שחייב יוותר ללא קורת גג. אך במקרים כגון דא שזורות זכויות יסוד נוספות - זכות הקניין של המלווה, וחופש החוזים של הצדדים, אשר בחרו להתקשר בחוזה אשר ביטל את ההגנות שמקנה החוק לדייר בבית מגוריו. התוצאה אליה חותרים המבקשים להגיע היא קביעה כי בעל משכון מנוע מלממשו כל עוד לא הבטיח לממשכן דיור חלוף, אף אם האחרון וויתר על זכותו זו בחוזה שנכרת ביניהם. תוצאה שכזו מאיינת את הסכמת הצדדים, וההשלכות שלה מרחיקות לכת ולא רצויות. כך, למשל, עשוי שיעור הריבית שתדרש בשוק ממבקשיי ההלוואות להאמיר, עד שרבים לא יוכלו לזכות בהלוואה. תהיה זו פגיעה בלתי מוצדקת באותה הזכות עצמה לה טענו המבקשים - זכות האדם לרכוש לעצמו דירה בה יוכל לדור.

לבסוף, שומה עלי להידרש לטענתם של המבקשים המופנית כלפי הנושים הלא מובטחים. כפועל יוצא של קביעותיי האמורות, רק לאחר שתמומש המשכנתה ויימכר הנכס, תצורף התמורה, ממנה יופחת החוב שיושב למשיב 1, אל נכסי פושטי הרגל המוקנים לנאמן. הואיל ובשלב זה כבר לא יהיה מדובר במקרקעין המשמשים את המבקשים למגורים, כי אם בכספים, הרי שלא תהא תחולה לסעיף 86א לפקודה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב 3 בסך 7,500 ש"ח, ובהוצאות המשיב 1 בסך 2,500 ש"ח.