רע"א 1971-23 רע"א 1971-23

לפניי שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס), מיום 16.1.2023, בע"א 24810-09-22 ובע"א 29640-09-22. בגדר פסק הדין נושא הבקשות נדחה ברובו ערעור שהגיש המבקש ברע"א 1971/23 (להלן: המבקש), על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' צ'רקה), מיום 27.5.2022, בת"א 56655-05-14 (להלן: פסק דינו של בית משפט השלום); ונדחה ערעור שהגישה המבקשת ברע"א 2193/23 (להלן: המבקשת), על פסק דינו של בית משפט השלום.

נוכח העובדה שבקשות רשות הערעור הוגשו על-ידי שני הצדדים לאותו ההליך, מצאתי לדון בהן במאוחד.

רקע הדברים

1.המבקש והמבקשת (להלן, יחד: המבקשים), חיו יחד כידועים בציבור, ולהם ארבעה ילדים משותפים, כאשר הצעירה מבין ילדיהם הינה ילידת שנת 1990. המבקשים רכשו בשנת 1981 שני מגרשים, צמודים וזהים בגודלם, במעלה אדומים. על שם המבקש נרשם מגרש 117א ועל שם המבקשת נרשם מגרש 117ב. על שני המגרשים בנו המבקשים יחדיו בית אחד בן שלוש קומות, ובו שלוש דירות, אשר בנייתו הושלמה בנובמבר 1995 (להלן: הנכס).

הדירה בקומה העליונה והדירה בקומה התחתונה (קומת המרתף) הושכרו (מלבד תקופות קצרות בהן עמדו ריקות) לצדדי ג' (להלן: הדירות המושכרות). בדירה האמצעית שבקומת הכניסה (להלן: דירת המגורים), גרו המבקשים עד לשנת 2011, אז עזבה המבקשת את דירת המגורים יחד עם בתם הצעירה של המבקשים. בין השנים 2014-2011 שכרה המבקשת דירה בפסקת זאב, ובשנת 2015, עת שבתם הצעירה של המבקשים סיימה את שירותה הצבאי, שבה המבקשת להתגורר בדירת המגורים. מאז ועד היום מתגוררים המבקשים יחד בדירת המגורים, אף שהם אינם מקיימים מערכת יחסי זוגית מזה שנים.

יצוין כי המבקשת היא שטיפלה בהשכרת הדירות המושכרות וגבתה את דמי השכירות ששולמו בגין השכרתן, והיא גם זו שטיפלה בתשלום המשכנתא שנלקחה לצורך מימון בניית הנכס (אשר סולקה ביום 8.7.2009), בתשלומים השונים שנדרשו לצורך החזקתו של הנכס, ובכלכלת הבית.

2.ביום 3.5.2007 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 9640/07), במסגרתה תבעה מהמבקש מזונות עבור בתם הקטינה וכן מימון של הוצאות הבית המשותפות (להלן: תביעת המזונות). ביום 11.12.2008 ניתן פסק דין המעניק תוקף להסכמות הצדדים, וביום 3.2.2009 ניתן פסק דין מתקן, שבו נקבע כי המבקש ישלם 300 ש"ח לחודש עבור מזונות בתו, שבמועד מתן פסק הדין כבר הייתה מעל לגיל 18, עד שתסיים את שירותה הצבאי או שירות לאומי.

3.במאי 2014 הגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים שתי תובענות נגד המבקשת – האחת לפירוק שיתוף בבניין שבבעלותם (ת"א 56634-05-14); והשנייה למתן חשבונות בדבר דמי השכירות שהתקבלו אצלה עקב השכרת הדירות, ולסעד כספי (ת"א 56655-05-14; להלן: התביעה למתן חשבונות). פסק דינו של בית משפט השלום, אשר על ההכרעה בערעור עליו הוגשו הבקשות בהן עסקינן, עסק בתביעה למתן חשבונות בלבד, ובתביעה זו תעסוק גם החלטתי זו.

למען שלמות התמונה יצוין כי המבקשת עתרה להעברת הדיון בתובענות דלעיל לבית המשפט לענייני משפחה מחמת חוסר סמכות עניינית, אך בסיכומו של דבר נותר הדיון בתביעות המבקש בבית משפט השלום (להרחבה על גלגולי בקשתה של המבקשת להעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה ראו רע"א 3927/15 פלונית נ' פלוני (26.11.2015)).

4.בתביעה למתן חשבונות טען המבקש כי הוא הבעלים של מחצית מהנכס, ולפיכך הוא זכאי למחצית מדמי השכירות שגבתה המבקשת מהשכרת הדירות. מאחר שתביעתו הוגשה בשנת 2014, הגביל המבקש את דרישתו לקבלת מחצית דמי השכירות שהתקבלו משנת 2007 ואילך.

5.בכתב ההגנה מטעמה טענה המבקשת כי בין הצדדים נהגה הסכמה שלפיה המבקשת תגבה את דמי השכירות שייגבו מהשכרת הדירות, ותעשה בכספים אלו שימוש לצורך כלכלת הבית ובני המשפחה, כך שהתביעה למתן חשבונות עומדת בסתירה להסכמה הנ"ל. המבקשת הכחישה את הסכום המשוער שהמבקש טען שהוא סכום המייצג את חלקו בכספים שהתקבלו מהשכרת הדירות, וטענה כי בסכום זה לא הובאו בחשבון מספר סכומים כדלקמן: כלל ההוצאות שהוציאה לצורך תחזוקת הבית לאורך השנים; סכומם של מספר שיקים שהתקבלו כתשלום דמי שכירות שהמבקש הפקיד בחשבונו בניגוד להסכמת הצדדים; ודמי שימוש עבור התקופה בה התגורר המבקש בדירת המגורים יחד עם אמו (ואילו המבקשת התגוררה במקום אחר). עוד טענה המבקשת כי ככל שיקבע כי המבקש זכאי לחלק מדמי השכירות, אזי יש לקבוע כי חלקה בדמי השכירות גבוה מזה של המבקש. זאת, משום שהיא זו שממנה את בניית הדירות, ומשום שלטענתה במהלך התקופה שהיו המבקש והמבקשת במערכת יחסים זוגית, נהג המבקש כלפיה באלימות.

6.ביום 28.5.2019, בעקבות החלטת בית המשפט אשר הורתה לה לעשות כן, הגישה המבקשת חשבונות הנוגעים להכנסות ולהוצאות בגין הנכס. יצוין כי בחשבונות שהגישה המבקשת הועמד חלקו של המבקש בהכנסות וההוצאות של הנכס על 50%.

7.ביום 3.12.2019 הגישה המבקשת בקשה לסילוק תביעות המבקש על הסף. בבקשתה טענה המבקשת כי לאחרונה איתרה תצהיר של המבקש אשר הוגש בבקשה לפטור מאגרה בתביעה שהגיש המבקש נגד אחיה של המבקשת (ת"א 1131/95), שבו הצהיר המבקש, בשנת 1996, כי: "עדנה [המבקשת – י' כ'], היא למעשה (פורמאלית וגם מעשית) הבעלים העיקרי האמיתי של הבית והרכוש, בכפוף להתחייבותי (התחייבותנו) כלפי אמי ואחותי" (להלן: התצהיר). לפיכך, טענה המבקשת כי אין המבקש זכאי לקבלת חלק מדמי השכירות שהתקבלו בגין השכרת הדירות.

בתשובתו מיום 9.2.2020, טען המבקש כי על אף האמור בתצהיר אליו הפנתה המבקשת, אשר הוגש במסגרת בקשה לפטור מאגרה, הוא אינו מושתק מלטעון לבעלות בנכס – שכן בהחלטה שניתנה בבקשתו לפטור מאגרה, דחה בית המשפט את שטען בתצהיר שהוגש, וחלף כך קבע כי: "המבקש הוא בעלים של 50% משלוש יחידות דיור במעלה אדומים". עוד טען המבקש כי הבקשה עומדת בסתירה למרשם המקרקעין ולכך שהמבקשת הודתה, בכתב ההגנה מטעמה ובכתבי טענות שהוגשו על ידה בהליכים משפטיים שונים, כי למבקש זכויות בנכס.

8.יצוין כי ביום 24.5.2020 דחה בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' צ'רקה) את הבקשה לסילוק על הסף של התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. בהחלטתו קבע בית המשפט כי הואיל וסעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) קובע כי בעלות במקרקעין כוללת גם בעלות במבנה המחובר אליו, והרי: "לא תתכן בעלות נפרד[ת] במגרש ובבניין. כיוון שהנתבעת מודה שהתובע הוא בעלים של מחצית הקרקע, היא למעשה מודה שהוא בעלים גם בבניין, וככזה, רשאי גם להגיש תביעה לפירוק השיתוף בו".

פסק דינו של בית משפט השלום

9.ביום 27.5.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' צ'רקה) בת"א 56655-05-14, במסגרתו נתקבלה בחלקה תביעת המבקש למתן חשבונות. תחילה עמד בית משפט השלום על כך שלאורך כל ההליך הודתה המבקשת בזכות הבעלות של המבקש בנכס: בית משפט השלום פירט כי בכתב ההגנה מטעמה לא הכחישה המבקשת את טענת המבקש כי המבקשים הם שותפים המחזיקים כל אחד ב-50% מהדירות בנכס, אלא טענה כי: "הוסכם על הצדדים כי הדירות יושכרו ויסייעו ביחד עם המשכורות של [המבקשת] בכלכלת בני המשפחה כולה".

בית משפט השלום הוסיף כי ביום 6.2.2018 התקיים קדם המשפט הראשון, ובמהלכו הצהירו באי כוחם של המבקשים כי אין מחלוקת שהדירות אשר בנכס היו בבעלות משותפת. עם זאת, בית משפט השלום ציין כי מיד לאחר מכן טען בא כוחה של המבקשת כי היא זכאית ליותר ממחצית התמורה ממכירת הדירות במקרה של פירוק שיתוף, נוכח טענתה כי המערער נהג כלפיה באלימות. עוד הוסיף בית משפט השלום כי טענת המבקשת כי השקעותיה בבניית הנכס ובכלכלת המשפחה מקנות לה חלק גדול יותר בנכס מזה של המבקש, נטענה לראשונה בתגובתה מיום 6.3.2018 לבקשת המבקש למחוק סעיפים מכתב ההגנה שהוגש מטעמה.

בית משפט השלום הדגיש כי טענת המבקשת לפיה למבקש אין כלל זכויות בנכס, נטענה לראשונה בבקשה לסילוק התביעות על הסף שהגישה המבקשת ביום 3.12.2019, אשר נסמכה, כזכור, על תצהיר המבקש משנת 1996. אלא שלגישת בית משפט השלום האמור בתצהיר עליו בוססה טענת המבקשת כי המבקש אינו זכאי למחצית מדמי השכירות, כלל אינו תומך בטענתה האמורה. זאת, שכן גם לטענת המבקשת בשנים בהן ניהלו הצדדים משק בית משותף, הייתה ביניהם הסכמה לפיה דמי השכירות שיתקבלו מהדירות המושכרות ישמשו לפירעון המשכנתא והוצאות משק הבית המשותף, כך שהמבקש לא יהיה זכאי לחלק מהם. על כן, הצהרת המבקש, בשנת 1996, שיקפה את הבנתו את הסכמות הצדדים דאז, ואינה משליכה על זכותו של המבקש לקבל את חלקו בדמי השכרות למעלה מעשור לאחר מכן, כאשר הילדים בגרו ויצאו מהבית, יחסי הצדדים עלו על שרטון והם הפסיקו לנהל משק בית משותף, והמשכנתא נפרעה במלואה.

10.עוד הוסיף בית משפט השלום, למעלה מן הצורך, כי אף אילולא סבר שהמבקשת מושתקת מלהכחיש את זכויות המבקש בנכס, דעתו היא כי דין טענת המבקשת כי המבקש אינו זכאי למחצית מדמי השכירות להידחות לגופה. זאת, הן מהטעמים שנזכרו בהחלטת בית משפט השלום מיום 24.5.2020, בה נדחתה בקשת סילוק תביעות המבקש על הסף, והן משום שהמבקשת עצמה לא טענה ולא העידה שבין הצדדים שררה הסכמה אחרת לגבי הזכויות בנכס.

11.אשר לטענת המבקשת כי חלקה בדמי השכירות גדול מחלקו של המבקש – בית משפט השלום דחה את הטענה האמורה תוך שהטעים כי המבקשת לא טענה שהייתה בין הצדדים הסכמה מפורשת להעניק לה זכויות עודפות בנכס בתמורה להשקעתה, וממילא לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענה זו. בית משפט השלום הוסיף בהקשר זה כי בהיעדר ראיה שתוכיח אחרת, חזקה שחלקי הצדדים בנכס שווים. חזקה זו ביסס בית משפט השלום הן על סעיף 28 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), הקובע חזקה כי חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין הם שווים; והן על חזקת השיתוף החלה על הצדדים במועד בניית הנכס עת שהתקיימה ביניהן מערכת יחסים זוגית.

12.מכאן פנה בית משפט השלום לבחון מאיזה מועד זכאי המבקש לחלקו בדמי השכירות: בית משפט השלום חזר וציין כי מטענות הצדדים והודיותיהם בהליך שבפניו ובהליכים אחרים, ניתן להסיק כי בין הצדדים שררה הסכמה לפיה המבקש לא יהיה זכאי לחלק מדמי השכירות וכי אלו ישמשו לפירעון המשכנתא ולהוצאות הבית המשותף. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי התנאים שעמדו בבסיס הסכמת הצדדים השתנו עת שילדיהם המשותפים של המבקשים בגרו וכאשר המשכנתא נפרעה במלואה (ביום 8.7.2009). על רקע זה קבע בית המשפט כי מיום 1.8.2009 זכאי המבקש לקבל מחצית מדמי השכירות שגבתה המבקשת מהשכרת הדירות, בניכוי הוצאות שהוציאה המבקשת לצורך ייצור אותה הכנסה.

13.לצורך קביעת הסכום המדויק לו זכאי המבקש, לאור קביעתו דלעיל, בחן בית משפט השלום את החשבונות וחוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים. בית משפט השלום ציין כי בעוד שבחוות הדעת שהגישה המבקשת ישנם ליקויים מסוימים, חוות הדעת מטעם המבקש הוכנה, בין היתר, על בסיס מסמכים שהמבקש נטל מהמבקשת ללא רשותה ותוך פגיעה בפרטיותה. על רקע זה ציין בית משפט השלום כי קביעתו תסתמך על חוות הדעת מטעם המבקשת בלבד, ובמקום שבו יש בה חסרים ראייתיים, ההכרעה תעשה על דרך האומדנה. בתוך כך בית משפט השלום קבע כי דמי השכירות שהתקבלו בתקופה הרלוונטית, עבור הדירה בקומה התחתונה, עומדים על סך 137,600 ש"ח, וכי דמי השכירות שהתקבלו עבור הדירה בקומה הראשונה – לאחר ניכוי מספר שיקים שנמסרו למבקשת על ידי השוכרים, והופקדו על ידי המבקש, בסך 28,895 ש"ח – עומדים על סך 351,315 ש"ח.

כמו כן, קבע בית משפט השלום כי יש לנכות מדמי השכירות להם זכאי המבקש סכומים שונים: נקבע כי הוצאות השכרת שתי הדירות בתקופה הרלוונטית עמדו על 25,000 ש"ח, וכי על המבקש לשאת במחצית סכום זה; נקבע כי הוצאות דירת המגורים בתקופה שבין 1.8.2009 ועד למועד בו עזבה המבקשת את הדירה, כשנתיים לאחר מכן, לפרק זמן מוגבל, עמדו על 16,000 ש"ח, וכי על המבקש לשאת במחצית מסכום זה; נקבע כי בשנים 2014-2011, בהן רק המבקש התגורר בדירת המגורים, התשלומים עבור הדירה עמדו על סך 50,486 ש"ח, ומאחר שאלה שולמו בהוראת קבע מחשבונה של המבקשת, יש לקזז את מלוא הסכום.

לבסוף, בית משפט השלום דחה את טענתה של המבקשת, אשר ביקשה לנכות מהסכום בו תחוב את דמי השכירות בתקופה שעזבה את דירת המגורים, וכן דמי שימוש עבור השימוש שעשתה בדירת המגורים אמו של המבקש בתקופה שהמבקשת לא התגוררה בה, שכן טענות אלה לא נטענו בכתב הגנתה של המבקשת, ועל כן הן בגדר הרחבת חזית אסורה. בנוסף, נדחתה טענתו של המבקש אשר ביקש לחייב את המבקשת בחוב שהמבקש טוען כי המבקשת חבה כלפיו, בתיק הוצאה לפועל, אשר טיבו המדויק לא הוברר על ידי המבקש. בית משפט השלום קבע כי טענות המבקש בעניין זה נטענו בעלמא, כי המבקש לא שילם אגרה ביחס לסעד זה, וכי ממילא אין מקום לבצע קיזוז ביחס לכל התחשבנות בין הצדדים, הקודמת להסדר שעל פיו נהגו.

הערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום

14.על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי בירושלים, הן על ידי המבקשת, והן על ידי המבקש, אשר נדונו במאוחד. המבקשת טענה בערעורה, בין היתר, כי בית משפט השלום שגה בכך שלא קבע כי קיים השתק המונע מהמבקש לטעון כי לו מחצית מהזכויות בנכס, וכן מחצית מדמי השכירות. כמו כן, טענה המבקשת כי המבקש מעולם לא עבד בעוד היא פרנסה אותו ואת משפחתם, ולכן יש להתיר לה לקזז את ההוצאות שהוציאה לצורך תחזוקת הנכס לאורך השנים. עוד הבהירה המבקשת כי מאחר שלא נטענה טענת התיישנות, על פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), יש לאפשר לה לקזז כל סכום שהוציאה גם במהלך התקופה שבה הוסכם בין הצדדים כי תקבולי השכרת הדירות ישמשו לכיסוי הוצאות משק הבית והחזרי המשכנתא.

עוד טענה המבקשת כי היה על בית משפט השלום לדון בטענה לחלוקה לא שוויונית בזכויות בנכס, בשל השקעותיה בו, וכן טענה כי שגה בית המשפט עת קבע כי זכויותיו של המבקש במקרקעין כוללות גם את הבנוי עליו, הואיל והנכס מצוי במעלה אדומים, וחוק המקרקעין אינו חל בשטחי יהודה ושומרון. בנוסף, טענה המבקשת כי לפי סעיף 21 לחוק המקרקעין, אם בחר המבקש לקיים את המחוברים, עליו להשיב למבקשת את השקעתה. זאת ועוד, טענה המבקשת כי המבקש הגיש את התביעה למתן חשבונות בשיהוי ניכר, של עשרות שנים ממועד השכרת הדירות. יתר על כן, המבקשת העלתה שורה של טענות כנגד האופן שבו כימת בית משפט השלום את תקבולי השכרת הדירות, וכן את הסכומים שיש לנכות מדמי השכירות להם זכאי המבקש.

15.בערעורו, טען המבקש כי ההסדר בין הצדדים בוטל בחודש מאי 2007 עת שהוגשה תביעת המזונות על ידי המבקשת, ולא ביום 8.7.2009, שבו סולקה המשכנתא על הנכס, כפי שקבע לטענתו בית המשפט קמא. לטענת המבקש, בתביעת המזונות משנת 2007 עתרה המבקשת לקבלת מחצית מהחזרי המשכנתא העתידיים, ולפיכך עת ניתן פסק הדין בתביעתה, מושתקת היא מלהעלות כל טענה ביחס להחזרי המשכנתא. כמו כן, טען המבקש כי המבקשת מעולם לא טענה כי ההסדר ביניהם בוטל בשנת 2009, וכי יש לראות בהגשת תביעת המזונות בשנת 2007 כביטול ההסדר בהתנהגות.

יתר על כן, המבקש טען כי בית המשפט קמא שגה בקבעו כי האסמכתאות שהגיש אינן קבילות, שכן לשיטתו בכך נזקפה לזכותה של המבקשת, ולא לחובתה, בחירתה שלא להגיש, בכוונת מכוון, את כל המסמכים הרלוונטיים. עוד טען כי לא היה מקום לקזז מדמי השכירות להם זכאי המבקש את התשלומים עבור הוצאות אחזקת דירת המגורים, הן בתקופה שבה התגוררה המבקשת בדירה, והן בתקופה שלא התגוררה בה, מבחירתה. זאת, הואיל ונקבע, בהחלטת בית המשפט העליון מיום 26.11.2015, כי מדובר בסכסוך עסקי ולא משפחתי, ולפיכך, לשיטתו, הוצאות "משפחתיות", או הוצאות אחרות שאינן נוגעות לדירות המושכרות, אינן בנות קיזוז.

המבקש הוסיף וטען כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את הטענה לפיה יש לחייב את המבקשת בחובות תיק ההוצאה לפועל (אשר כזכור, פשרו המדויק לא הובהר על ידי המבקש), שכן למרות שסעד זה לא נתבקש בתביעה למתן חשבונות, הוא אכן התבקש בתביעה לפירוק השיתוף – אשר אוחדה עם התביעה למתן חשבונות, ועל כן היה על בית המשפט להכריע במלוא הסעד שנתבע. לבסוף, טען המבקש כי שגה בית המשפט קמא עת לא חייב את המבקשת בהפרשי ריבית והצמדה ביחס לחוב הפסוק.

16.ביום 16.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס) את ערעוריהם של המבקשים, לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), למעט ביחס להפרשי ריבית והצמדה לגבי החוב הפסוק. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום, תוך שציין כי אין בפסק הדין "טעות שבחוק", ושטענותיהם של הצדדים הוכרעו בו באופן משכנע. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום היה מוסמך להכריע בשאלת הזכויות בנכס, כהכרעה שבגררא, מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

לגופו של עניין, דחה בית המשפט המחוזי את טענתה של המבקשת, אשר ביקשה לקזז הוצאות שהוציאה גם בתקופת ההסדר בין הצדדים, תוך שקבע כי בתקופת ההסדר לא הוכרה זכותו של המבקש לכספים וזאת, בין היתר, כנגד ולאור הוצאתן של אותן הוצאות. כמו כן, לעניין טענת השיהוי בהגשת התביעה למתן חשבונות, קבע בית המשפט קמא כי טענה כזו מתקבלת בתביעה אזרחית במקרים חריגים ביותר, וכי המקרה דנן אינו בא בגדר מקרים אלו. כמו כן, נדחתה טענתו של המבקש לעניין מועד ביטולו של ההסדר בין הצדדים.

ואולם, הואיל ובית משפט השלום לא נדרש בפסק דינו לאפשרות פסיקת הפרשי ריבית והצמדה, בית המשפט המחוזי הוסיף לחיובה של המבקשת סך של 12,500 ש"ח, אשר מבטא שערוך חלקי של הפרשי ריבית והצמדה, מיום הגשת התביעה ועד מועד מתן פסק הדין של בית משפט השלום.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות הערעור שלפניי.

בקשות רשות הערעור

17.בבקשת רשות הערעור שהגיש, בעיקרו של דבר, חוזר המבקש על הטענות שטען בפני בית המשפט המחוזי. בתוך כך, המבקש שב על טענתו כי המועד בו תם ההסדר בין הצדדים בעניין זכאותה הבלעדית של המבקשת הינו בשנת 2007 (עת הגישה המבקשת את תביעתה לבית המשפט לענייני משפחה), ולא בשנת 2009 (עת שנפרעה המשכנתא במלואה), כפי שקבע בית משפט השלום. כמו כן, המבקש חוזר על טענותיו בעניין אופן חישוב שיעור דמי השכירות אשר נקבע כי הוא זכאי להם, ובמסגרת זו חוזר על טענתו לפיה היה על בית משפט השלום להכיר בקיזוז חובות המבקשת מתיק ההוצאה לפועל. נוסף על האמור לעיל, המבקש טוען כי היעדר ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ניתן על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות, מהווה עיוות דין.

יצוין כי בניסיונו לטעון כל טענה וכל רסיס טענה, כביכול הגשת הבקשה לבית משפט זה מהווה תחליף לדיון מחודש בערכאה הראשונה (ואף מעבר לכך), וכן באופן ניסוחה של הבקשה, הקשה המבקש, מאוד, על הבנת הנטען.

18.גם בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת, חוזרת האחרונה על מרבית טענותיה בפני הערכאות קמא. את עיקר בקשתה הקדישה המבקשת לטענות אלו: ראשית, המבקשת טענה כי הערכאות קמא שגו בכך שדחו את טענתה כי המבקש מושתק מלטעון לזכויות בנכס נוכח טענותיו בהליכים אחרים, כאשר עיקר טענותיה בהקשר זה כוונו לתצהיר משנת 1996. שנית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי בית משפט השלום היה מוסמך לדון בשאלת הזכויות בנכס בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, הואיל ולשיטתה אין המדובר בשאלה אגבית אשר דרושה לבירור העניין, אלא בלב המחלוקת. שלישית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת שדחה את טענתה לפיה נפלה טעות משפטית בפסק דינו של בית משפט השלום אשר נדרש לחוק המקרקעין, אף שמדובר בנכס המצוי במעלה אדומים. רביעית, נטען כי היה על בית המשפט לדון בטענתה לחלוקה לא שוויונית בזכויות בין הצדדים, בשל השקעתה של המבקשת בנכס. חמישית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי באופן בו חישב את שיעור דמי השכירות להם זכאי המבקש, ובפרט בכך שדחה את טענות המבקשת לעניין קיזוז ההוצאות שהוצאו לפני תקופת ההסדר ובאשר לתחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות בנסיבות העניין דנן. עוד טוענת המבקשת כי פסקי הדין של הערכאות קמא יוצרות עיוות דין, שכן תוצאתם פוגעת ביכולתה לפרנס את עצמה.

דיון והכרעה

19.לאחר עיון בבקשות רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המבקשים (כל אחד כמשיב בערעור משנהו), וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות.

20.הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים הישירים להליך, או מקום בו מתעורר חשש מפני עיוות דין חמור (ראו, מיני רבים: רע"א 375/23 מקס מצברים בע"מ (מקסים קוברין) נ' לדיקו בע"מ, פסקה 5 (16.1.2023); רע"א 4980/22 ליאור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.9.2022); בע"מ 3979/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 22 (1.9.2022)). הבקשות דנן אינן עומדות באמת המידה האמורה, ואפרט:

21.בניגוד לטענות המבקשים, לא מצאתי כי פסקי הדין של הערכאות קמא יוצרים כלפיהם עיוות דין: כך, אין מקום לקבל את טענת המבקש כי היעדר ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן על בסיס תקנה 148(ב) לתקנות, יוצר עיוות דין. תקנה 148(ב) לתקנות מקנה לבית המשפט של ערעור סמכות לכלול בנימוקיו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, מקום בו מצא כי מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה. ברי כי השימוש בתקנה האמורה, המסמיכה את בית המשפט של ערעור ליתן פסק דין תמציתי, אין בה, כשלעצמה, משום עיוות דין.

יתרה מכך, כפי שנזדמן לי להעיר אך לאחרונה, שימוש בתקנה הנדונה אינה שוללת את יכולתו של בית משפט זה להעביר תחת שבט ביקורתו את פסקי הדין של הערכאות קמא במסגרת ערעור ב-"גלגול שלישי":

"אין בשימוש בתקנה 148(ב) בבית המשפט המחוזי כדי לחסום, כשלעצמו, את האפשרות להיעתר לבקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". ככל שהטענות המופנות נגד פסק הדין של בית משפט השלום עומדות באמות המידה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (כקבוע בתקנה 148א לתקנות), ובית המשפט המחוזי אישר את פסק הדין האמור על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות, הרי שיש ליתן רשות ערעור כאמור. לא כך בנסיבות דנן שעה שהמבקשים אינם מצביעים על שאלה עקרונית המתעוררת מפסק דינו של בית משפט השלום..." (רע"א 2453/23 חיאדרה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 10 (2.7.2023)).

אשר לטענת המבקשת כי תוצאות פסקי הדין של הערכאות קמא פוגעת ביכולתה לכלכל עצמה, אין לי בהקשר זה אלא לחזור על דברי בית המשפט המחוזי אשר קבע בעניין, כי: "...טענה זו הועלתה באופן סתמי. היא לא נשענה על תמונה מפורטת בדבר מצבה הכלכלי. היא אינה מביאה בחשבון את העובדה שלגבי הבית מושא ההתדיינות קיימים הליכים לפירוק שיתוף. יש יסוד להניח כי הליכים אלה יצמיחו בסופו של דבר פירות".

22.גם שאלת רוחב איננה מתעוררת בדנן: כמתואר לעיל, בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המבקש זכאי ל-50% מדמי השכירות, בניכוי הוצאות שהוצאו על ידי המבקשת לצורך יצירת ההכנסה מדמי השכירות, החל מיום 1.8.2009. קביעה זו נבעה ממסקנת בית משפט השלום, אותה הסיק בעיקרו של דבר מגרסאות הצדדים כפי שעלו מכתבי הטענות השונים שהגישו בהליך שבפניו ומהליכים נוספים שכתבי הטענות שהוגשו במסגרתם הוגשו כראיות מטעם הצדדים, כי הצדדים ראו עצמם כשותפים בנכס (הן במקרקעין והן בדירות עצמן), אלא ששררה ביניהם הסכמה לפיה דמי השכירות ישמשו לצורן פירעון המשכנתא וכלכלת הבית. קביעה זו, כמו גם הקביעה בדבר המועד בו בוטלה או נסתיימה הסכמה זו בין הצדדים, והקביעה בדבר שיעור חלקו המדויק של המבקש בדמי השכירות, הינן קביעות בעלות אופי יישומי ופרטני הנטועות היטב בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, אשר אינן מעלות כל שאלה בעלת השלכות רוחב (השוו לרע"א 753/23 פלוני נ' עזבון המנוח זאב וייל ז"ל, פסקה 14 (9.5.2023)).

עוד בהקשר זה אציין כי חלק משמעותי מטענות המבקשים, ובפרט טענותיהם בעניין האופן בו קבע בית משפט השלום את שיעורם המדויק של דמי השכירות, בניכוי ההוצאות שהוצאו לצורך יצירת ההכנסה מהם, הן טענות המבקשות להתערב בקביעות עובדתיות אשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ודאי שלא ב-"גלגול שלישי" (רע"א 7523/22 י.ר.א.ב שירותי נוי (1985) בע"מ נ' נ.פ. ובניו טורס בע"מ, פסקה 6 (7.12.2022)).

23.הנה כי כן, משנמצא כי בקשות המבקשים אינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", הרי שדינן להידחות. למעלה מן הצורך, ולצורך הנחת דעתם של המבקשים, מצאתי להתייחס לגופן של מספר מטענותיהם של המבקשים, אותן ראיתי כמרכזיות:

24.ראשית, לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה היה על בית משפט השלום לקבוע כי הוא זכאי לחלקו בדמי השכירות החל משנת 2007, עת הוגשה תביעת המזונות. בין אם הגשת תביעת המזונות על ידי המבקשת עולה לכדי ביטול ההסכמה ששררה קודם לכן בין הצדדים לעניין השימוש שיעשה על ידי המבקשת בדמי השכירות ובין אם לאו, בפסק דינו הדגיש בית משפט השלום כי הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בתביעת המזונות, שיקלל לתוכו את הסכמת הצדדים לפיה דמי השכירות ישמשו כמקור העיקרי לכלכלת המשפחה. לפיכך, צדק בית משפט השלום בקבעו כי גם לאחר הגשת תביעת המזונות, ומתן פסק הדין, לא היה זכאי המבקש לחלק מדמי השכירות בהתאם להסכמת הצדדים.

כמו כן, בניגוד לטענת המבקש, בקביעתו כי המבקש זכאי לחלקו בדמי השכירות החל משנת 2009, עת שנפרעה המשכנתא במלואה, לא קבע בית משפט השלום כי במועד זה בוטלה ההסכמה בין הצדדים. קביעתו של בית משפט השלום כי המבקש זכאי לחלקו בדמי השכירות החל ממועד זה התבססה על כך שהצורך בפירעון המשכנתא עמד בבסיס הסכמת הצדדים הנ"ל, כך שבמועד בו נפרעה המשכנתא במלואה, חדלו מלהתקיים הנסיבות שעמדו בבסיס הסכמת הצדדים, כך שהסכמתם באה לסיומה (להבדיל מבוטלה).

קביעה זו, כמו יתר קביעות בית משפט השלום בעניין המועד ממנו זכאי המבקש לחלקו בדמי השכירות, נראית לי כנכונה, וממילא היא אינה מעוררות כל שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", כמפורט לעיל.

25.שנית, ביחס לטענת המבקשת כי היה מקום להכיר בהשתק שיפוטי אשר יימנע מהמבקש לטעון לבעלות במחצית מהזכויות בנכס, וכן במחצית מדמי השכירות. כידוע, המקרה הפרדיגמטי לקבלת טענה בדבר השתק שיפוטי הוא כאשר בעל דין מתכחש בהתדיינות מאוחרת לטענה שטען בהתדיינות קודמת, והתקבלה על דעת בית המשפט (רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 35 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (1.3.2022); ע"א 513/89 Interlego A/S נ'Exin-Lines Bros. S.A , פ"ד מח(4) 133, 194 (1994)). בענייננו, טענתו של המבקש בדבר בעלותה של המבקשת בנכס, אשר הועלתה בתצהיר בהליך מול אחיה של המבקשת, נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ד' וכסלר) מיום 23.7.1996, שבמסגרתה נקבע כי: "המבקש הוא הבעלים של 50% משלוש יחידות דיור במעלה אדומים". כמו כן, ביום 28.3.1997 דחה בית המשפט המחוזי (השופט צ' כהן) ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו, וביום 5.8.1997 דחה בית משפט זה (הנשיא א' ברק) את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש.

יוער כי נשמעו קולות המהרהרים בנחיצותה של "הצלחה קודמת" בהתדיינות הראשונה, לצורך החלת השתק שיפוטי (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634-633, 637 (2005); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 271-270 (2015); עידו באום ואבישג ברוך "השתק שיפוטי: עיון ביקורתי בכלל ההצלחה הקודמת" ספר אליקים רובינשטיין 1461, 1472-1468 (אהרן ברק, מרים מרקוביץ-ביטון, אילה פרוקצ'יה ורינת סופר עורכים, 2021)). כמו כן, אציין כי לשיטתי, כאשר בהליך קודם נקבעה קביעה פוזיטיבית הפוכה לגישתו של בעל הדין, אין הוא מושתק מלטעון לאחר מכן בהתאם לאותה קביעה פוזיטיבית.

כך או אחרת, בענייננו אין כלל צורך להכריע בין הגישות, שכן נקבע כי טענתו של המבקש בתצהיר אינה סותרת את טענתו בהליך זה. בעניין זה אין לי אלא לצטט בהסכמה את הדברים שקבע בנושא בית משפט השלום:

"איני סבורה שהצהרתו של התובע בשנת 1996 לפיה הוא לא זכאי לשכר הדירה עומדת בניגוד לתביעתו 18 שנים מאוחר יותר. יודגש, כי גם לטענת הנתבעת, בשנים שבהם ניהלו הצדדים משק בית משותף, הייתה ביניהם הסכמה לפיה שכר הדירה שיתקבל מהדירות המושכרות ישמש לפירעון המשכנתא והוצאות משק הבית המשותף. ובמילים אחרות, בשנת 1996, עת ניתן התצהיר, כאשר חיו הצדדים כבני זוג, לא היה התובע זכאי לקבל מחצית מדמי השכירות, אשר בהסכמתו ניתנו לנתבעת במלואם על מנת שתממן באמצעותם את הוצאות משק הבית והחזר המשכנתא. אין בכך כדי להשליך על זכותו של התובע לקבל את דמי השכירות למעלה מ-10 שנים מאוחר יותר". (פסקה 34 לפסק דינו של בית משפט השלום)

26.שלישית, לא ניתן לקבל את טענתה של המבקשת לפיה בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בשאלת הזכויות בנכס. כידוע, הסמכות העניינית נקבעת על פי מבחן הסעד, במסגרתו נבחן הסעד כפי שנתבקש בכתב התביעה (ראו: ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004)). לפיכך, אף אם בלב הסכסוך עומדת הכרעה בשאלת הבעלות במקרקעין, אך הסעד המבוקש הוא סעד כספי אשר מצוי בסמכותו של בית משפט השלום, ברי כי בית משפט השלום מוסמך להכריע בשאלת הבעלות, לצורך העניין שבפניו בלבד, בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 662-661 (מהדורה שנייה, 2023)).

27.רביעית, אשר לטענת המבקשת בעניין התבססותו של בית משפט השלום על חוק המקרקעין, אף שמדובר במקרקעין המצויים במעלה אדומים – תחילה אציין כי טענה זו נטענה לראשונה במסגרת הערעור שהוגש על ידי המבקשת לבית המשפט המחוזי, ודי בטעם זה על מנת לדחותה (רע"א 7233/22 גנאיים נ' גנאיים, פסקה 14 והאסמכתאות שם (20.11.2022)). מעבר לכך, כאמור לעיל, קביעותיו של בית משפט השלום נסמכו בעיקרו של דבר על גרסאות הצדדים כפי שעלו מכתבי הטענות, וכפי שהבינם בית משפט השלום. לפיכך, הידרשות בית משפט השלום לחוק המקרקעין נעשתה למעלה מן הצורך (וראו פסקה 36 לפסק דינו של בית משפט השלום), כך שאף אם בהקשר זה נפל בית משפט השלום לכלל טעות (ואינני קובע זאת), לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות הערעור, לו הייתה ניתנת למבקשת רשות ערעור (השוו לרע"א 4443/22 פרץ נ' שוחט, פסקה 19 (7.8.2022)). עוד יוער בהקשר זה כי טענת המבקשת בהקשר זה נטענה בעלמא, וכן כי במקרים כגון דא יכול בית המשפט לפסוק על בסיס חזקת שוויון הדינים (ראו: ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (25.10.2020)).

סיכומו של דבר: מהטעמים לעיל דין הבקשות להידחות הן מהטעם שאינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", והן משום שלא מצאתי ממש בטענות המבקשים לגופן.

משלא נתבקשו תשובות, יישא כל צד בהוצאותיו.