בע"מ 3979/22 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו ב-עמ"ש 17592-07-21 (כב' השופטים

צ' צפת ,

ע' רביד

ו- נ' שילה ), מיום 11.5.2022, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו ב-תמ"ש 65418-11-19 (כב' השופט א' שני ) מיום 24.5.2021. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה התקבלה תביעת המשיבים נגד המבקשת, ונפסק כי המבקשת אחראית בנזיקין בשל החשדת המשיב 1 בפעילות פדופילית כלפי ילדיה המשותפים עם המשיב 2.

כמו כן מופנית בקשת רשות הערעור נגד החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 8.12.2020 (כב' השופט א' שני ), ב-תמ"ש 65418-11-19, במסגרתה נדחתה טענת המבקשת לחוסר סמכות עניינית. יצוין כי על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (רמ"ש 28996-12-20). הרשות לערעור ניתנה, אך הערעור נדחה לבסוף לגופו בפסק דינו של כב' השופט ש' שוחט מיום 17.2.2021.

רקע עובדתי

1.

המבקשת והמשיב 2 (להלן: האב ) הם זוג נשוי לשעבר, אשר התגרשו בשנת 2017. במהלך נישואיהם נולדו לזוג תאומים (בן ובת). לאחר הפרידה, עבר האב להתגורר בסמוך לאביו (סב הילדים), הוא המשיב 1 (להלן: הסב ). במסגרת סכסוך הגירושין התנהלו מספר הליכים בנוגע למשמורת הילדים והשהות עם האב.

2.

בשנת 2018 החלה המבקשת לדווח לגורמים שונים, ובהם שירותי הרווחה והצוותים המקצועיים שמלווים את המשפחה, על פגיעות מיניות בילדים שביצע לטענתה הסב. בעקבות כך נעשו אף פניות למשטרה – שלוש תלונות שהוגשו על ידי המבקשת במועדים שונים, ופניות נוספות למשטרה מטעם גורמי הרווחה. כמו כן, המבקשת הגישה שתי בקשות לבית המשפט לענייני משפחה למתן צו הגנה נגד הסב והאב (ה"ט 37931-09-18; ה"ט 1019-04-19).

3.

הבקשות למתן צו הגנה נדחו. במסגרת ההחלטה לדחיית הבקשה השנייה (השופט א' שני ; 2.4.2019), נקבע כי המבקשת " הגישה את הבקשה בין להשגת יתרונות דיוניים או אישיים ובין ליתר ביטחון ", וכן כי: " הצורה שבה האם (המבקשת–י'כ') מדובבת את ילדיה, יש בה משום הכוונה החוסמת כל הליך ראייתי ".

4.

כך, גם שתי תלונותיה הראשונות של המבקשת למשטרה נסגרו. התלונה הראשונה מפאת חוסר ממצאים; והתלונה השנייה נסגרה תחילה מפאת "חוסר ראיות", אך לאחר בקשת הסב שונתה עילת הסגירה ל-"העדר אשמה פלילית".

5.

יצוין כי לאורך ההליכים המתוארים, נחקרו הילדים מספר פעמים על ידי חוקרת ילדים. מדו"ח של העובדת הסוציאלית המלווה את המשפחה (הוגש ביום 29.12.2020) עולה כי: " החקירות לא העלו מידע משמעותי המאשר קיומה של פגיעה של ממש במי מבין הילדים ".

השתלשלות ההליכים בערכאות קמא

6.

בחודש נובמבר 2019 הגישו המשיבים (האב והסב) תביעה בבית המשפט לענייני משפחה, נגד המבקשת (תמ"ש 65418-11-19). זאת, בגין מה שתואר בכתב התביעה כ-"מסע הרדיפות" של המבקשת נגד הסב, אשר כלל עירוב גורמים שונים והגשת תלונות למשטרה בטענות שווא שלפיהן פגע מינית בילדים. את התביעה ביססו המשיבים על מספר עילות שונות בגין הפרסומים של המבקשת בגנות הסב, ובגין תלונותיה במשטרה: עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן : פקודת הנזיקין ); עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין; עוולת רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין; עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע ); פיצוי בגין הגשת בקשה קנטרנית לצו הגנה לפי סעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991.

7.

התביעה התבררה בפני השופט שני , אשר ליווה את סכסוך המשפחה בהליכים אחרים שנוהלו, ובהם גם שתי הבקשות למתן צו הגנה שצוינו לעיל.

8.

ערב דיון ההוכחות הרביעי בבית המשפט לענייני משפחה, החליפה המבקשת את ייצוגה, וביום 7.8.2022 הוגשה "בקשה / הודעה דחופה" בה נטען, לראשונה, כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה. הבקשה נידונה למחרת היום, בפתח דיון ההוכחות הרביעי. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המבקשת במעמד הדיון, בין היתר בשל כך שהפסקת התובענה בשלב המתקדם שבו מצוי ההליך " היא בוודאי עניין בלתי רצוי ובזבוז אדיר של משאבי המערכת ". בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית גם נגד החלטה זו של בית המשפט לענייני משפחה.

9.

על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניין הסמכות העניינית הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רמ"ש 28996-12-20). בית המשפט המחוזי, בפסק דין מיום 17.2.2021 (השופט ש' שוחט ), דן בבקשה כאילו ניתנה בה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה – אך מצא כי יש לדחות את הערעור לגופו. נקבע כי אמנם צודקת המבקשת בטענתה כי בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שעה שהנתבע הראשי בתביעה, הסב, אינו נכנסת לגדרי סעיף 1(2) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. כמו כן נקבע כי: " האיחור בהעלאת טענת היעדר סמכות עניינית על-ידי המבקשת לא נעשה בזדון ובכוונת מכוון וכי באי כוחה הנוכחיים לא השתהו עם העלאת הטענה בשמה ". עם זאת, ועל אף האמור, בית המשפט המחוזי מצא כי יש לדחות את הערעור, לנוכח השלב המאוחר שבו הועלתה לראשונה הטענה להיעדר סמכות עניינית ומטעמי יעלות הדיון, וזאת בהתבסס על פסיקה קודמת של בית משפט זה בנושא.

10.

בחלוף כשלושה חודשים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הסמכות העניינית, ביום 24.5.2021, ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר קיבל את תביעת המשיבים נגד המבקשת (השופט א' שני ). בית המשפט קבע, בהתבסס על העדויות ששמע והראיות שהונחו בפניו, כי המבקשת רקמה " רקמה עלילתית סבוכה בלא כל בסיס עובדתי ", ובמסגרת זו נהגה להכווין ולדובב את הילדים, עד כדי שהטמיעה אצלם גרסה שלפיה הסב פוגע בהם מינית .

11.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את העילה לפי חוק איסור לשון הרע, על אף שלא מצא כי עמדה למבקשת הגנת "אמת דיברתי". זאת לנוכח פסיקתו של בית משפט זה שלפיה יש להימנע, עד כמה שניתן, מיצירת אפקט מצנן באשר לדיווח על פגיעה מינית, ובמיוחד של חסרי ישע (ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.2016)) . אולם, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקשת הפרה חובה חקוקה – איסור "בידוי ראיות" הקבוע בסעיף 238 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וכן מצא כי המבקשת אחראית בעוולת הנגישה ועוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-60 לפקודת הנזיקין. בית המשפט פסק נזק לא ממוני לטובת המשיבים על סך 40,00 ש"ח לכל אחד מהם, לצד 50,000 ש"ח הוצאות.

12.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 17592-07-21).

13.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר ניתן ביום 11.5.2022 (השופטים צ' צפת , ע' רביד ו- נ' שילה ), דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי הגיע לאותה התוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה, אך בלא שיאמץ את כל נימוקיו. תחילה, בית המשפט המחוזי קבע, בניגוד לבית המשפט לענייני משפחה, כי בנסיבות העניין קמה עילת תביעה באיסור לשון הרע נגד המבקשת. נקבע כי אמנם עילת תביעה באיסור לשון הרע לא קמה ביחס לתלונות המבקשת למשטרה ולגורמי הרווחה, בהתאם לזהירות הנוהגת בהחלת חוק איסור לשון הרע על תלונות מסוג זה; אך עילה זו מתגבשת ביחס לאמירותיה של המבקשת לחברתה ולצוות הגן של הילדים. בהמשך לכך קבע בית המשפט המחוזי כי שעה שהמבקשת נמצאה אחראית בהפרת הנורמה הפרטיקולרית של איסור לשון הרע, אין מקום לקבוע אחריות גם בנורמה הכללית של רשלנות.

14.

לצד האמור בית המשפט המחוזי הותיר על כנן את יתר קביעות בית המשפט לענייני משפחה, ובכלל זה את הקביעה בדבר אחריות המבקשת בעוולת נגישה ובעוולת הפרת חובה חקוקה. בפרט ביחס לעוולת הנגישה, בית המשפט המחוזי הדגיש כי התגבשות עילה זו מצריכה זדון, וכי יסוד זה התממש בנסיבות העניין – בהתחשב בחוסר תום הלב הקיצוני שאפיין את הצטברות התלונות של המבקשת למשטרה והשיטה שבה פעלה.

15.

בקשר לשאלת גובה הפיצויים שנפסקו לטובת המשיבים בבית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להתערב. ראשית, צוין כי הפיצויים שנפסקו לסב הם על הרף הנמוך בהינתן עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו, אך אין מקום להתערב בסכום שנפסק שעה שהסב לא הגיש ערעור על כך. שנית, בקשר לפיצויים שנפסקו לטובת האב נקבע כי: " התלונות אינן מכוונות ישירות כלפיו אך משפיעות על היחס שקיבל מהגורמים המטפלים בתאומים ונחשפו לפרסומים ואף יש בהן כדי להאשימו כמי שאינו מגן על ילדיו מפני פגיעה בכותלי ביתו "; ומשכך נקבע כי גם לעניין זה אין מקום להתערב בגובה הסכום שנפסק.

משהגיע בית המשפט המחוזי לאותה התוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה – נדחה הערעור.

16.

נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמו גם החלטת בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לסמכות העניינית – הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

17.

בבקשת רשות הערעור נטען כי הבקשה מעוררת מספר שאלות משפטיות עקרוניות שמצדיקות מתן רשות ערעור; אציגן עתה ולצידן את טענות התגובה מטעם המשיבים.

18.

ראשית , המבקשת טוענת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר את השאלה: " מהו השלב בו יש להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בבית המשפט לענייני משפחה והאם מתיחת קו פרשת המים 'אחורה' – יכול להיות מוצדק בשיקולי יעילות גרידא? " (כך במקור). לטענת המבקשת, ההלכה היא כי העלאת טענת חוסר סמכות עניינית בשלב הסיכומים עשויה להיות מאוחרת ולהצדיק דחייתה, רק בנסיבות של חוסר תום לב דיוני. לטענת המבקשת, במקרה דנן הטענה הועלתה הרבה לפני שלב הסיכומים, וכן נקבע בבית המשפט המחוזי כי המבקשת פעלה בתום לב וכי לא נפל שיהוי בהעלאת הטענה. המבקשת טוענת כי דחיית בקשת רשות הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי, אך משיקולי יעילות, למעשה מביאה ל-"הקדמת קו פרשת המים" להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית – משלב הסיכומים לשלבים מוקדמים יותר בהליך; ויש בכך כדי לעורר סוגיית רוחב שמצדיקה מתן רשות ערעור.

המשיבים מדגישים בעניין זה, תחילה, כי המבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור, לבית משפט זה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הסמכות העניינית. כמן כן נטען כי בערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בהליך העיקרי, לא חזרה המבקשת על טענתה ביחס להיעדר סמכות העניינית. לגופו של עניין, נסמכים המשיבים על קביעתו של בית המשפט המחוזי, ובפרט בקשר לאינטרס הציבורי בניהול יעיל של הליכי משפט.

19.

שנית , המבקשת טוענת כי קמה בענייננו השאלה: " האם נפגע עקיף / משני / אגבי רשאי להנות מפיצוי בגין עוגמת נפש מקום בו נמצא כי הניזוק העיקרי נפגע מנגישה ולשון הרע? ". המבקשת טוענת כי אין כל נימוק מניח את הדעת מדוע נפסק פיצוי לאב, שעה שכל תלונות המבקשת והפרסומים שבגינם הוגשה התביעה היו נגד הסב. לכן, לטענתה של המבקשת, יש להסיק כי הערכאות הקודמות ראו באב כניזוק עקיף מהפרסומים, בגין עוגמת נפש. עם זאת, טוענת המבקשת, השאלה האם ניזוק עקיף זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש בנסיבות העניין היא שאלה משפטית עקרונית שטרם ניתנה לה תשובה בפסיקה, ואשר מצדיקה מתן רשות ערעור.

המשיבים טוענים מצידם כי בית המשפט המחוזי מצא את האב ניזוק ישיר ממעשי המבקשת, ולא עקיף. לטענת המשיבים: " אין ספק כי הטענה כי אדם מאפשר לילדיו להיפגע מינית ע"י טורף חסר מעצורים, במשמרת שלו, הנה טענה הפוגעת בשמו הטוב של האדם "; ולעניין זה מסתמכים הם על סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע.

20.

שלישית , מעלה המבקשת טענה ביחס לעוולת הנגישה, אותה היא מכנה "בחירתה של סופי". לטענת המבקשת, פסקי הדין של הערכאות קמא יוצרים אפקט מצנן כלפי הורים והרתעת יתר בכל הנוגע להגשת תלונות במשטרה וברשויות הרווחה ביחס לפגיעות בילדיהם הקטינים – מקום בו כבר הוגשה תלונה כזו בעבר ונסגרה. נטען כי בכך חותרים פסקי הדין שניתנו בעניינה של המבקשת תחת עקרונות שנקבעו בפסיקה, ובפרט עיקרון טובת הילד. כמו כן, המבקשת טוענת כי הפיצויים הגבוהים שהוטלו עליה נפסקו בהיקש מפיצויים עונשיים, וגם בכך יש כדי ליצור אפקט מצנן.

המשיבים טוענים כי שאלה זו כלל אינה מתעוררת בענייננו, שעה שנקבע, כממצא עובדתי, כי המבקשת נקטה ב-"מסע רדיפה שלא בתום לב". לטענת המשיבים, ההרתעה במקרה דנן אינה כנגד אימהות החושדות שילדיהם נפגעו, אלא כנגד המצאת עלילות שווא ובידוי ראיות – דבר אשר מהווה מדיניות משפטית ראויה. לעניין הפיצויים שנפסקו, טוענים המשיבים כי במקרה דנן הפיצוי שנפסק הינו על הרף הנמוך – כפי שסבר גם בית המשפט המחוזי.

21.

רביעית , המבקשת טוענת כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ההגנות בחוק איסור לשון הרע אינן חלות על דיווח לצוות חינוכי חותרת תחת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, אשר מעניק הגנה מקום בו " הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר ". לעמדת המבקשת, המידע הועבר לצוות החינוכי מתוך צורך חינוכי וטיפולי של הילדים, ויש בכך משום עניין אישי כשר שזכאי להגנה לפי הוראת הסעיף. לטענת המבקשת, תחולת ההגנות כאמור היא שאלת רוחב שמצדיקה מתן רשות ערעור.

המשיבים סומכים את ידם על קביעת בית המשפט המחוזי כי פנייה לצוות חינוכי מהווה לשון הרע שאינה חוסה תחת ההגנות שבחוק; וממילא ההגנות שבחוק כפופות לתום לב – שלא התקיים בענייננו.

דיון והכרעה

22.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות בית משפט לענייני משפחה ) .

רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", תינתן במקרים חריגים, מקום בו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית ובעלת השלכות רוחב, או לשם מניעת עיוות דין (ראו, מיני רבים: בע"מ 5110/22 פלוני נ' רווחה פתח תקווה , פסקה 11 (4.8.2022); בע"מ 3531/22 פלוני נ' פלוני , פסקה 8 (29.5.2022)).

חרף ניסיונות המבקשת לשוות לבקשתה נופך עקרוני בעל השלכות רוחב, עיון בבקשה ובתשובה לה מעלה כי, הלכה למעשה, הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור: המבקשת פורטת בבקשתה ארבע סוגיות שונות, אך הן אינן מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, או שקיים טעם אחר לדחותן כבר בשלב זה. כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור בענייננו דרוש על מנת למנוע עיוות דין. ואבאר.

23.

הסוגיה הראשונה אותה מעוררת המבקשת עוסקת במועד העלאת טענת הסמכות העניינית. אלא, שבנסיבות העניין, אין מקום לשמוע טענה זו כלל ועיקר: כאמור, בשונה מיתר טענות הבקשה – בטענה זו הכריע בית המשפט לענייני משפחה בהחלטת ביניים (ביום 8.12.2020), אשר עליה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רמ"ש 28996-12-20). כפי שכבר צוין לעיל, הרשות לערער ניתנה ובית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור עצמו. ברם, לגופו של עניין, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור (כב' השופט ש' שוחט ; 17.2.2021). על פסק דין זה המבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון במועד הקבוע בדין לכך (30 ימים לפי תקנה 45(ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה).

כעת, מלינה המבקשת פעם נוספת על החלטת הביניים של בית המשפט לענייני משפחה בגדרי בקשת רשות הערעור דנן. זאת לא ניתן.

24.

על פי דין, מקום בו בעל דין מבקש להשיג על החלטת ביניים שניתנה בעניינו, נתונה לו האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור ("בגלגול שני") בסמוך להינתנה, או לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי בהליך. על פי תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, בעל דין שבקשת רשות הערעור שלו על החלטת ביניים נדחתה בלא שניתנה רשות ערעור – " אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט ". ההלכה הפסוקה פירשה תקנה זו כך שגם אם בקשת רשות הערעור נדחתה מנימוקים לגופה של החלטה, ניתן לערער בשנית על אותה החלטה במסגרת הערעור בזכות שיוגש על פסק הדין הסופי (רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר , פ"ד נח(1) 854 (2003) (להלן: עניין חאדר )).

עם זאת, שונה המצב כאשר הוגשה בקשת רשות ערעור, ובית משפט דן בבקשה כבערעור ודחה אותו לגופו. במקרה זה, לא עומדת לבעל הדין אפשרות לערער בשנית על ההחלטה:

"כאשר הרשות

לערער ניתנה ובית המשפט לערעורים דן בערעור בנושא החלטת הביניים, ודוחה

אותו

לגופו

של ענין, אזי ההחלטה בנדון חייבת להוות בדרך כלל סוף פסוק (אלא במקרים חריגים, כגון הסכמת הצדדים בדבר שינוי ההחלטה הקודמת)." (ע"א 535/85 שרל נ' רחל (31.12.1985); ובנוסף: רע"א 8629/08 עטר נ' אשל , פ"ד סה(1) 709, 728–729, פסקה 3 לחוות דעת המשנה-לנשיאה א' ריבלין (2011); עניין חאדר , בעמ' 863 ).

מכאן שמקום בו בית המשפט המחוזי דן בבקשת רשות הערעור כבערעור – לא נשמרת לבעל הדין הזכות לשוב ולערער על החלטת הביניים במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ראו בנוסף: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 239-238 (מהדורה שלישית, 2012)). שעה שהמבקשת הייתה מנועה מלהעלות טענותיה לעניין הסמכות העניינית בשנית בערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין העיקרי בהליך – קל וחומר שהיא מנועה לעשות כן בבקשת רשות הערעור שלפניי.

ככל שחפצה הייתה המבקשת לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשאלת הסמכות העניינית, היה עליה לעשות זאת על ידי הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון במועד הקבוע לכך בתקנות בית המשפט לענייני משפחה. משלא עשתה כן, ההכרעה בעניין שאלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעה נעשתה לחלוטה והמבקשת מנועה על כן מלטעון עוד בעניין זה.

25.

ומכאן לסוגיה השנייה שמעלה המבקשת בבקשת רשות הערעור, ועניינה בטענה כי הערכאות קמא ראו באב כנפגע עקיף מפרסומי המבקשת.

גם טענה זו דינה דחייה, משהיא כלל אינה מתעוררת בנסיבות העניין. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי האב הוכר כנפגע ישיר מפרסומי המבקשת, ונפסק כי: " התלונות אינן מכוונות ישירות כלפיו [האב–י'כ'] אך משפיעות על היחס שקיבל מהגורמים המטפלים בתאומים ונחשפו לפרסומים ואף יש בהן כדי להאשימו כמי שאינו מגן על ילדיו מפני פגיעה בכותלי ביתו " (פסקה 58 לפסק הדין).

כך גם מכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה עולה כי טענת האב הייתה לפגיעה ישירה בו (ראו למשל בסעיפים 38(ב) ו-54 לכתב התביעה, וכן סעיף 46(ג) לתצהיר העדות הראשית של האב) – טענה אשר התקבלה בערכאות קמא.

לצד האמור, יודגש כי אף אם המבקשת לא הזכירה במפורש ובמישרין את האב בפרסומיה, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא טמונה בהם לשון הרע נגדו. זאת אנו למדים מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע כי: " אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה ". לעניין זה ראו, בנוסף, בעניין אפל :

"ככלל, על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר." (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון , פ"ד נו(2) 607, 617–618 (2002); ראו בנוסף: ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp. נ' עזור , פסקה 20 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן (22.7.2015)).

בית המשפט המחוזי פירש את פרסומי המבקשת ככאלו אשר פוגעים באופן ישיר באב ועולים כדי לשון הרע נגדו – ובכך לא מצאתי להתערב, בוודאי שלא בבקשת רשות ערעור ב-"סיבוב שלישי". משכך, סוגיית הנפגע העקיף לה טוענת המבקשת כלל אינה מתעוררת בענייננו, ואין ליתן רשות ערעור בגינה.

26.

הסוגיה השלישית לה טוענת המבקשת עוסקת בשימוש בעוולת הנגישה ופסיקת פיצויים על פיה בנסיבות העניין, דבר אשר לטענתה יוצר "אפקט מצנן" והרתעת יתר של הורים מהגשת תלונות למשטרה בגין פגיעה בילדיהם. גם טענה זו דינה דחייה.

זו לשון סעיף 60 לפקודת הנזיקין:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." (ההדגשה הוספה–י'כ').

מלשון הסעיף עולה כי בעל דין המבקש להוכיח את יסודות עוולת הנגישה צריך לצלוח את המשוכה של הוכחת פעולה בזדון; וכפי שנכתב בספרות המשפטית:

"עוולת הנגישה מתקיימת כאשר הנתבע יוזם הליך פלילי לא מבוסס כנגד התובע. על מנת להצליח בתביעת נגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע שדחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון לשמור על החוק. הזדון הינו רצון להזיק מתוך מניע שלילי ... פתיחת הליך פלילי לא מבוסס, שלא בזדון, אך בחוסר זהירות, לא מקימה עילה בנגישה אך חושפת את יוזם ההליך לתביעה בעילה של רשלנות." (עמוס הרמן דיני נזיקין 36 (מהדורה שנייה, 2020)) (ההדגשה הוספה–י'כ').

לכן, אין בידי לקבל את עמדת המבקשת שלפיה שימוש בעוולת הנגישה בנסיבות העניין עלול ליצור "אפקט מצנן כלפי הורים והרתעת יתר בכל הנוגע להגנת שלומם וביטחונם של ילדיהם". יסודות עוולת הנגישה בענייננו מתגבשים על בסיס הממצא העובדתי כי המבקשת פעלה בזדון ובלי סיבה סבירה עת הגישה את התלונות החוזרות במשטרה – במטרה להרע ולהסב נזק למשיבים. מכאן, שכעניין שבהגדרה, קביעה כי התגבשה עוולת נגישה בנזיקין (קרי – פעולה בזדון, מתוך רצון לפגוע ובלא סיבה סבירה), אינה יכולה ליצור "אפקט מצנן" לפעולה שהינה סבירה ושלא בזדון. מאידך, הרתעה מפני פעולה בזדון תחת אצטלה של דאגה לשלום קטינים, הינה, כמובן, הרתעה ראויה.

משאלו הם פני הדברים, אין לקבל גם את טענת המבקשת כי הפיצויים וההוצאות שהיא חויבה בהם בגין עוולת הנגישה יוצרים כשלעצמם "אפקט מצנן". זאת בנוסף לכך שאין זה דרכה של ערכאת ערעור להתערב בגובה הפיצויים וההוצאות שנפסקו, בוודאי שלא במסגרת בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (רע"א 3086/17 בוהדנה נ' מרקוס , פסקה 4 (18.5.2017)).

27.

ומכאן לסוגיה האחרונה שהמבקשת טוענת כי מתעוררת בענייננו – תחולת ההגנות בחוק איסור לשון הרע על הדיווח לצוות החינוכי.

גם סוגיה זו כלל אינה מתעוררת בענייננו: אכן, סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מונה נסיבות שונות שיהוו "הגנה טובה" לנתבע בתביעת לשון הרע. לטענת המבקשת, ההגנה המנויה בס"ק (3) ואשר עניינה בפרסום שנעשה לשם "הגנה על ענין אישי כשר", חלה על דיווח של הורה לצוות חינוכי שמטפל בילדו. אלא, שתנאי סף לתחולת ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הוא שהנתבע "עשה את הפרסום בתום לב" (כלשון רישת הסעיף). תנאי זה, כאמור, אינו מתקיים בענייננו, משנקבע בערכאות קמא, כעניין שבעובדה, כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב (ואף בזדון). לכן, פרסומי המבקשת אינם יכולים לחסות תחת אף אחת מ-12 ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ובתוך כך גם ההגנה בס"ק (3).

28.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים, יחד, על סך 12,500 ש"ח.