רע"א 220-23 רע"א 220-23

לפניי שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס), מיום 8.11.2022, בע"א 27683-03-22. בגדר פסק הדין נשוא הבקשה התקבל בחלקו ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' בנקי), מיום 10.1.2022, בת"א 60703-09-16; ונדחה ערעור שהגישו המבקשים ברע"א 220/23 וברע"א 221/23 (להלן, בהתאמה: המבקש ו-המבקשת; וביחד: המבקשים), על פסק דינו של בית משפט השלום הנ"ל.

רקע הדברים

1.המבקשים הם הבעלים של נכס מקרקעין (ובו בית מגורים) ביישוב צור הדסה הידוע כגוש 29884 חלקה 11, מגרש 108 (להלן: הנכס). שטחו של נכס המקרקעין, כפי שנרשם ברשות מקרקעי ישראל, כולל 954 מ"ר. בשנות מגוריהם בנכס, סיפחו המבקשים לעצמם "שטח נוסף" הסמוך לו, בהיקף של 371 מ"ר, שייעודו הוא "שטח ציבורי פתוח", כך שבפועל החזיקו המבקשים בכ-1,325 מ"ר.

2.בשנת 1994 משכנו המבקשים את זכויותיהם בנכס לצורך הבטחת פירעון הלוואה שנטלו מהמשיב 2, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק). המבקשים לא פרעו את תשלומי ההלוואה כסדרם. על רקע זה, ביום 20.9.2000 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון. ביום פתיחת תיק ההוצאה לפועל, סכום החוב הכולל עמד על סך של 607,384.21 ש"ח.

3.במסגרת הליך ההוצאה לפועל, מונה המשיב 1, עו"ד שלום כהן, אשר היה בא כוחו של הבנק, ככונס נכסים לצורך מימוש המשכון (להלן: הכונס). ביום 1.2.2001 נחתם על ידי ראש ההוצאה לפועל צו המתיר לכונס לפעול למכירת הנכס כדי לגבות מתמורת המכירה את החוב. צו זה חייב את הכונס לדווח לרשם ההוצאה לפועל אחת ל-60 ימים על הנעשה בתיק.

4.הליכי המימוש הובילו לעימותים בין הצדדים, שעה שהמבקשים סירבו באופן עיקש לפנות את הנכס. בוצעו מספר ניסיונות לפינוי המבקשים מהנכס, כאשר המבקשים הערימו קשיים נכבדים על ביצוע עבודת הכונס, ובאחד מניסיונות הפינוי המבקש אף התבצר בנכס ואיים לרצוח את המבקשת ולהתאבד.

5.בשנת 2001 נמכר הנכס למשפחת בן-עטר, אך התנגדותם של המבקשים למכירה והליכי הערעור בעניינה עיכבו את מימוש המכר. בתמצית, יצוין כי ביום 2.3.2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט י' צבן), בגדרו אושרה מכירת הנכס למשפחת בן-עטר (בר"ע 4016/02), וביום 10.8.2005 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן) בקשת רשות ערעור על פסק הדין (רע"א 3704/04). לאור החלטה זו פנה הכונס לחידוש הליכי הפינוי, והמבקשים נדרשו לפנות את הנכס עד ליום 25.10.2005.

במועד פינוי הנכס עברו המבקשים להתגורר במבנה יביל (קרוואן) שהוצב ב-"שטח הנוסף" שאינו חלק מהנכס, אך סמוך לו. כמתואר בפסק דינו של בית משפט השלום, המבקשים הביעו את מחאתם על פינוי הנכס גם באמצעות "תליית שלטים בגנות הכונס, הקונים שירצו לרכוש את הנכס, השופט שהחליט על הפינוי וכיוב' תוך שהם מנאצים ומשתלחים בכולם".

בן-עטר מיאנו להשלים עם התיישבותם של המבקשים במבנה היביל, וביום 14.6.2006 הגישו תביעה נגד הכונס, הבנק והמבקשים, בגין הפרת הסכם – הואיל ולטענתם עדיין לא קיבלו את הנכס פנוי למרות שחלפו חמש שנים ממועד רכישתו (ת"א 7387-06). ביום 11.9.2007 אישר רשם ההוצאה לפועל לכונס לבטל את הסכם המכר עם בן-עטר. למען שלמות התמונה יצוין כי מפרוטוקול הדיון ופסק הדין מיום 28.4.2014 בתביעתם של בן-עטר, עולה כי התמורה ששילמו בן-עטר בגין הנכס הושבה להם בסמוך למועד ביטול הסכם המכר, ותביעתם הכספית הסתיימה בדחייה בהסכמה.

6.ביום 19.7.2010 ביקשו המבקשים לבטל את מינויו של הכונס, אשר מאז ביטול הסכם המכר עם בן-עטר לא הגיש דיווח לרשם ההוצאה לפועל ולא נקט בפעולות למימוש הנכס. ביום 1.5.2011 התקיים דיון בבקשה, אשר נסוב, בעיקרו, על טענת הכונס לפיה "השטח הנוסף" שבו מתגוררים המבקשים כלול בזכויות שמושכנו לטובת הבנק. למחרת הדיון הגיש הכונס בקשה לפינוי המבקשים, וטען כי ישיבתם ב"שטח הנוסף" מפרה את צו הפינוי שניתן כנגדם, ומקטינה את התמורה שניתן לקבל עבור הנכס. לבקשה צורפה מפת מדידה, ונטען כי המבקשים יושבים לא רק ב"שטח הנוסף", אלא גם בשטח של 105 מ"ר מתוך הנכס עצמו.

ביום 5.5.2011 קבע רשם ההוצאה לפועל כי "השטח הנוסף" אינו כלול בזכויות הממושכנות, אך שהמבקשים אכן יושבים בשטח של 105 מ"ר הכלול במשכון (היינו, חלק מה-954 מ"ר), ועל כן יש לפנותם משטח זה. בד בבד נדחתה בקשת המבקשים לביטול מינוי הכונס, שעה שנקבע כי אין לקבל את טענותיהם בדבר מחדליו כאשר הם עדיין יושבים בשטח הנכס.

7.ביום 21.10.2011 ביטל בית משפט השלום (השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) את החלטת הפינוי, הואיל והיא התקבלה ללא תגובת המבקשים (רע"צ 53401-05-11). כמו כן, באותה החלטה הוחזר הבירור בשאלת פינוי המבקשים מ"השטח הנוסף" לרשם ההוצאה לפועל.

8.ביום 19.4.2012 הוגשה לתיק ההוצאה לפועל הודעה מטעם רשות מקרקעי ישראל, לפיה "השטח הנוסף" מצוי בבעלות המועצה האזורית מטה יהודה. ביום 29.7.2012 קבע רשם ההוצאה לפועל כי אם המועצה מעוניינת לפנות פולש למקרקעין שבבעלותה עליה לפעול בהתאם, וכן כי: "אין מקום להורות על פינוי כאמור, בשטח החורג לכאורה משטחו של הנכס נשוא הליך הכינוס". עוד קבע רשם ההוצאה לפועל כי הכונס יעדכן "בדבר משאלותיו לעניין המשך ההליכים בתיק תוך 45 יום".

9.החל ממועד זה, לא פעל הכונס באופן יזום בתיק ההוצאה לפועל – לא הגיש דיווח לרשם ההוצאה לפועל ולא נקט בפעולות למימוש הנכס. אי לכך, פנו המבקשים מספר פעמים ללשכת ההוצאה לפועל, אך פניותיהם העלו חרס. במהלך השנים 2014- 2015, הגישו המבקשים ארבע בקשות לביטול מינויו של הכונס, כאשר פעם אחר פעם ביקש רשם ההוצאה לפועל מהכונס להשיב לבקשה ולהסביר מדוע לא הגיש דיווחים מזה זמן רב, והורה לו להגיש דו"ח מעדכן. הכונס לא הגיש דבר, ודבק בטענתו שמדובר בבקשות שחוזרות על בקשה קודמת שהגישו המבקשים אשר נדחו, ושעדיין לא ניתנה החלטה לפינוי המבקשים מהנכס.

10.עקב המתואר לעיל, ביום 26.9.2016 הגישו המבקשים תביעה נזיקית בטענה לרשלנות הכונס בתפקידו, אשר מחדליו הביאו לתפיחת חובם ולירידת ערך הנכס. בתביעתם טענו המבקשים כי ערכו של הנכס ירד בצורה משמעותית עקב הזנחתו, חוב המשכון תפח לסכום השווה ל-פי 12 מהסכום המקורי, ונצברו חובות גדולים ביחס לנכס בגין ארנונה, דמי וועד, דמי היטלים וכיו"ב – כל זאת שעה שלאורך השנים לא הניב הנכס ערך כספי, ולו מינימלי, לקופת הכינוס. עוד טענו המבקשים כי הבנק חב באחריות שילוחית למחדלי הכונס, ולמצער טענו שהבנק התרשל בכך שלא פיקח כראוי על הכונס, ומשכך אחראי ישירות לנזקיהם.

בכתב ההגנה טענו הכונס והבנק כי העיכוב במימוש הנכס נגרם עקב התנהלותם של המבקשים, אשר נקטו בהליכים משפטיים רבים לשם עיכוב מימוש הנכס, עברו להתגורר במבנה יביל בפאתי הנכס, והציבו שלטי נאצה בגנות קונים פוטנציאליים, הכונס, הבנק ובית המשפט.

11.למען שלמות התמונה יצוין כי מעדכונים שהוגשו במהלך ניהול התיק, עולה כי ביום 3.6.2018 בוטל מינוי הכונס, לאחר שלא הגיש תגובה לרשם ההוצאה לפועל; וכי ביום 25.1.2021 החליטה רשמת ההוצאה לפועל להפחית את יתרת החוב של המבקשים בתיק ההוצאה לפועל, באופן משמעותי, לסך של כ-2.8 מיליון ש"ח, נכון ליום 5.1.2021.

12.ביום 10.1.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' בנקי), בת"א 60703-09-16, בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המבקשים. תחילה דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשים נגד הבנק, בקבעו כי שעה שמונה בא כוחו של הבנק ככונס, הוא איננו עוד שלוח של הבנק, והוסיף כי לא הוכחה אחריות ישירה של הבנק למחדליו של הכונס.

אשר לאחריותו של הכונס, בית משפט השלום קבע כי הכונס התרשל בתפקידו, הואיל ומאז שנת 2007 ועד ביטול מינויו בשנת 2018, לא פעל כראוי למימוש הנכס, לא הגיש דוחות ועדכונים, והתעלם פעם אחר מפעם מהוראות רשם ההוצאה לפועל. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי יש לייחס אשם תורם למבקשים אשר סירבו להתפנות מהנכס ו"הילכו אימים" על רוכשים פוטנציאליים. על רקע זה, על מנת להעריך את הנזק שנגרם עקב התרשלותו של הכונס, קבע בית משפט השלום כי יש להעריך את המועד שבו כונס סביר היה מצליח לממש את הנכס, בהתחשב בתרומתם של המבקשים להתמשכות ההלכים. נקבע כי אילו הכונס היה פועל כראוי, הליך מכירתו של הנכס היה מושלם עד לתחילת שנת 2012, לכל המאוחר. לפיכך, קבע בית המשפט שהכונס אחראי לנזקי המבקשים מראשית שנת 2012 (להלן: תקופת החבות).

על יסוד האמור, בית המשפט חייב את הכונס לשאת בכל החובות שנצברו על הנכס בתקופת החבות בגין דמי חכירה כלפי רשות מקרקעי ישראל, היטלי מים וביוב כלפי המועצה המקומית, מיסי וועד וארנונה. בית המשפט לא כימת נזקים אלו, וחלף כך קבע כי הכונס יישא בתשלום חובות אלו מכיסו, יהא שיעורם אשר יהא. ובלשון בית המשפט: "תשלום חובות אלו יבוצע כאמור ע"י הנתבע 1 [הכונס – י' כ']. הוא לא ינוכה מתמורת המכירה או מקופת הכינוס ולא יושת על התובעים בכל דרך אחרת".

לצד האמור, דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה בתקופה שבה לא נמכר הנכס, היה על הכונס להשכירו; את דרישת המבקשים לקבלת פיצוי בגין ירידת ערך הנכס משנת 2012 ואילך; וכן את טענותיהם בדבר נזקים נוספים שנגרמו להם, לרבות, עלות שיפוץ הנכס, הפסדי השתכרות והוצאות משפט בהליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים. כמו כן, הגם שבית המשפט קיבל את טענת המבקשים לפיה בשל התמשכות הליכי הכינוס נגרם להם נזק בדמות הריבית שנצברה על החוב לבנק, נקבע כי החלטות שניתנו על ידי רשמי ההוצאה לפועל אשר עצרו את הריבית על החוב, ובכלל זה ההחלטה שניתנה ביום 25.1.2021 אשר הפחיתה את חוב ההוצאה לפועל מסכום של כ-10 מיליון ש"ח, לסכום של כ-2.8 מיליון ש"ח בלבד, איינו את נזק הצטברות הריבית.

נוסף לכך, בית המשפט פסק לטובת המבקשים פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה להם בשל מחדלי הכונס בסך 40,000 ש"ח, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח.

13.על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי בירושלים, הן על ידי המבקשים, והן על ידי הכונס, אשר נדונו במאוחד. הכונס טען בערעורו כי בשל פעולותיהם של המבקשים לא הייתה אפשרות למכור את הנכס, ועל כן היה מקום לדחות את תביעתם על כל ראשיה. עוד טען הכונס כי לא היה מקום להשית עליו את החובות השוטפים שהצטברו בגין הנכס, הואיל ונזקים אלו לא כומתו והוכחו. לבסוף, טען הכונס כי אין לפסוק למבקשים פיצוי בגין עוגמת נפש, מקום בו הם שסיכלו את אפשרות מימוש הנכס.

14.המבקשים הלינו בערעורם על כך שבית משפט השלום דחה את תביעתם ביחס לאחריות הבנק, וכן על כך שנקבע כי תחילתה של תקופת החבות היא משנת 2012 ולא ממועד מוקדם יותר. כמו כן, הלינו המבקשים על כך שלא התקבלה תביעתם ביחס לכלל ראשי הנזק, ועל כך שנקבע כי יש לייחס להם אשם תורם.

15.ביום 8.11.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' שחם, א' רובין ו-נ' פלקס), בע"א 27683-03-22. בית המשפט המחוזי מצא כי לא נפל כל פגם בעיקר הקביעות של בית המשפט השלום, ועל כן דחה את ערעור המבקשים, ואת עיקר ערעור הכונס (כך להשקפתו של בית המשפט). יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הכונס לפיה המבקשים לא הוכיחו כדבעי קיומו של נזק בגין החובות השוטפים של הנכס. בניגוד לבית משפט השלום, אשר הטיל על הכונס חבות בסכום אשר לא כומת, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לחייב את הכונס בחוב אשר שיעורו לא הוכח ולא נקבע. בית המשפט המחוזי ציין כי דרישות התשלום שהוצגו על ידי המבקשים, כראיה לנזק הנטען, נוגעות ברובן לחובות שנצברו לפני תקופת החבות שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום (פרט לחיוב ב-"דמי ביטחון" בסכום נמוך, אשר טיבו לא הובהר על ידי המבקשים). על רקע זה, ביטל בית משפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום, לפיה הכונס נדרש לשאת בכלל החובות השוטפים המוטלים על הנכס בגין תקופת החבות.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות הערעור שלפניי.

בקשות רשות הערעור

16.אף על פי ששתי בקשות רשות הערעור שבפניי הוגשו בנפרד, מצאתי לדון בהן במאוחד. למעשה, עיון בבקשות מעלה כי קיימת אי–בהירות ביחס להצדקה לפיצולן לשתי בקשות נפרדות, חלף הגשת בקשה אחת מטעם שני המבקשים. זאת, הואיל והמבקשת והמבקש ניהלו את ההליכים בבית משפט השלום, ובבית המשפט המחוזי, ביחד; חלק ניכר מהבקשות זהה בתוכנו ואף בניסוחו; ומאחר ששתי הבקשות נחתמו על-ידי אותו עורך הדין, אשר ייצג את המבקש והמבקשת יחדיו בהליכים קמא. על רקע זה, יוצגו להלן טענות שני המבקשים במאוחד.

17.בבקשותיהם טוענים המבקשים כי המקרה דנן מעורר שאלה בעלת השלכת רוחב באשר לחובתו של כונס נכסים להשכיר נכס אשר לא מומש במהירות. כמו כן, המבקשים טוענים כי יש להעניק רשות לערער בעניינם למניעת עיוות דין שנגרם להם, "אנשים דלי אמצעים בשלהי שנותיהם, שנותרו עם חובות עתק בגין התרשלותו של אחר". המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום לבטל את חיוב הכונס בתשלום החובות השוטפים שנצברו על הנכס בתקופת החבות, שכן הגם שחלק מדרישות התשלום שהוצגו על ידי המבקשים רלוונטיות לשנים הקודמות לתקופת החבות, הרי שהוצגו גם חובות רלוונטיים לתקופה בה קבע בית המשפט כי הכונס התרשל, דוגמת תשלום עבור "דמי בטחון" לשנת 2015. כמו כן, לטענת המבקשים צדק בית משפט השלום כשקבע כי על הכונס לשאת בתשלום חובות אלו מכיסו, מקום בו "לא יכולה להיות מחלוקת כי עקב מחדלי המשיב נוצרו חובות על הנכס", הגם ששיעורם לא כומת. המבקשים מוסיפים כי החל ממועד פינויים מהנכס חייב הכונס לשאת בחובות השוטפים החלים על הנכס ממילא, בין אם התרשל ובין אם לאו. עוד טוענים המבקשים כי יש להיעתר לבקשתם בהקשר זה, שכן ביחס לשאלת חבות הכונס בחובות השוטפים החלים על הנכס, הכריעו הערכאות דלמטה הכרעות סותרות.

דיון והכרעה

18.לאחר עיון בבקשות רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

19.הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים הישירים להליך, או מקום בו מתעורר חשש מפני עיוות דין חמור (ראו, מיני רבים: רע"א 375/23 מקס מצברים בע"מ (מקסים קוברין) נ' לדיקו בע"מ, פסקה 5 (16.1.2023); רע"א 4980/22 ליאור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.9.2022); בע"מ 3979/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 22 (1.9.2022)). הבקשות דנן אינן עומדות באמת המידה האמורה.

20.כאמור לעיל, טענתם הראשונה של המבקשים היא כי עניינם מעורר שאלה עקרונית בדבר חובתו של כונס נכסים להשכיר נכס אשר לא מומש במהירות. חרף הניסיון לשוות לה גוון עקרוני, הכרעת בית המשפט, בעיקרה, נטועה הייתה בנסיבותיו המיוחדת של המקרה ומשכך אינה מתאימה להידון ב-"גלגול שלישי" (ראו רע"א 2030/22 אליאסי נ' דרוקר, פסקה 18 והאסמכתאות שם (31.8.2022)).

21.טענתם השנייה (והעיקרית) של המבקשים נוגעת למחלוקת שנפלה בין שתי הערכאות קמא ביחס לחיוב הכונס, מכיסו, בחובות השוטפים שהצטברו על הנכס. כמפורט לעיל, בפסק דינו "עקף" בית משפט השלום את הצורך בכימות הנזקים הנטענים על ידי המבקשים בקשר עם החובות השוטפים שהצטברו על הנכס, תוך שקבע כי הכונס יישא בתשלומם מכיסו החל משנת 2012 ואילך. בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, סבר כי אין מקום לבצע "עקיפה" כאמור, וקבע כי משלא עלה בידי המבקשים להוכיח את היקף הנזק שנגרם להם, המגולם בחובות השוטפים שנצברו בגין הנכס בתקופת החבות, יש לבטל את קביעתו של בית משפט השלום בהקשר זה. כאמור, לשיטת המבקשים מחלוקת זו בין הערכאות קמא מצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי".

תחילה אעיר כי עצם העובדה שבעניין דלעיל התקבלו הכרעות סותרות בין בית משפט השלום לבין בית המשפט המחוזי, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות לערער ב-"גלגול שלישי" (רע"א 4869/22 בנתאי נ' שוקר, פסקה 9 (31.7.2022)).

יתר על כן, מעבר לצורך ולגופו של עניין – במחלוקת שנפלה בין שתי הערכאות קמא, דעתי כדעת בית המשפט המחוזי: כאשר מוגשת תביעה נזיקית בה מתבקש סעד כספי (להבדיל מסעד של ציווי), שומה על התובע להוכיח את היקף הנזק הנתבע על ידו. זאת, שהרי "הלכה היא כי 'על התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק, אלא גם להוכיח במידת ודאות סבירה את גובה הנזק'" (ראו והשוו רע"א 4933/22 ביטון נ' בונייך בנייה פתוח והשקעות בע"מ, פסקה 18 והאסמכתאות שם (24.4.2023)). כך ככלל, וכך בפרט כאשר עילת התביעה הינה עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר קיומו של "נזק" מהווה אחד מיסודותיה (ראו, מיני רבים, ע"א 7550/08 מכללת איסט לונדון השלוחה בישראל נ' סתון, פסקה 3 (10.6.2010)). על רקע כלל זה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לבטל את קביעת בית משפט השלום בעניין חיוב הכונס בנזקי המבקשים המגולמים בצבירת החובות השוטפים בגין הנכס בתקופת החבות, משמצא כי על המבקשים להוכיח את שיעור הנזקים הללו, וכי הם לא עמדו בנטל זה.

22.אשר לטענת המבקשים כי דחיית עיקר תביעתם יוצרת עיוות דין. אף אם הקביעה כי המבקשים לא זכאים לכל פיצוי כספי (פרט לפיצויים בגין עוגמת נפש), חרף רשלנותו של הכונס, מעוררת חוסר נוחות מסוימת – אין בכך משום עיוות דין: התוצאה הטבעית בכל מקרה בו נקבע כי הנתבע התרשל, אך לא הוכח שיעורו של הנזק שנגרם לתובע, היא כי התובע אינו זכאי לפיצוי (ראו והשוו ע"א 887/19 שמול נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 94 (21.11.2022)). אכן, לכלל זה יש חריגים, לרבות פסיקה על דרך אומדנה, אולם אלו אינם מתאימים לנסיבות דנן. על כן, גם טעם זה אין בו כדי להצדיק מתן רשות לערער ב-"גלגול שלישי".

23.הנה כי כן, מהנימוקים המפורטים לעיל, הרי שאין בטענות המבקשים כדי להצדיק היעתרות לבקשותיהם. סיכומו של דבר: הבקשות נדחות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.