רע"א 4933-22 רע"א 4933-22

הבקשה

1.לפניי בקשת רשות ערעור (להלן: הבקשה) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט נ' פלקס), אשר ניתן ביום 7.6.2022 בע"א 25578-11-21. במסגרת פסק דין זה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום ירושלים (השופטת ד' פיינשטיין, ס"נ) אשר ניתן ביום 29.9.2021 בת"א 728-01-17, ובגדרו התקבלה תביעת המבקשים (להלן: התובעים) לחייב את המשיבים בפיצוי בגין הפגיעה באפשרותם של התובעים לרכוש מחסנים בפרויקט בו רכשו דירות. אקדים ואומר כי דין הבקשה להידחות.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.בפתח הדברים אעיר כי הבקשה נעדרת מסמכים שונים אליהם מתייחסים התובעים. מעבר לכך שמשמעות הדבר היא כי התובעים סבורים כי מסמכים אלה אינם נדרשים לשם להכרעה בבקשה (ראו: תקנה 134(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), היעדר המסמכים הקשה על הבנת טענות שונות של התובעים.

3.ביום 2.5.2010 נחתם חוזה בין ממשלת ישראל, באמצעות מורשי החתימה במשרד הבינוי והשיכון (להלן: משרד הבינוי), לבין המשיבה 1, בונייך בנייה פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: בונייך), שכותרתו "חוזה בנייה ברמת בית שמש שכונה ג/1" (להלן: חוזה המכרז). במסגרת חוזה זה הצהירו הצדדים כי בונייך "זכתה במכרז מחיר למשתכן מס' 10001/2009 לבניית 40 יח"ד וכל הכרוך בכך במתחם מס' 20842 בשכונה ג/1 ברמת בית שמש". בין היתר, ולענייננו, נקבעו בחוזה המכרז הוראות שונות בדבר חוזי המכר שתערוך בונייך עם רוכשים עתידיים בפרוייקט אותו התחייבה להקים, ובהן ההוראות הבאות: בונייך רשאית להוסיף למחיר הדירה שנקבע בהסכם המכרז תוספת תשלום עבור מחסן, בהתאם לחישוב התמורה הנוספת שנקבע בחוזה המכרז, כאשר בתום שנתיים ממועד אכלוס הדירות בונייך תהא רשאית למכור מחסנים ללא מגבלות, "בכפוף לכך שבידי החברה אישור חתום ע"י שאר דיירי הבניין שאין בחזקתם מחסן ואינם מעוניינים לרכוש מחסן" (סעיף 6(ו) לחוזה המכרז); לא תותר הצמדה של יותר מ-2 מחסנים לדירה, אלא אם כן בבניין קומת מחסנים נפרדת; משרד הבינוי יפקח על מימושו של חוזה המכרז בהיבטים אשר נוגעים להסכמים עם רוכשי הדירות בפרויקט, לרבות מחירי הדירות, וכן בחינה כללית של התאמת חוזי המכר לתנאי חוזה המכרז (סעיף 12(ו) לחוזה המכרז).

4.ביום 30.6.2011, כשנה לאחר חתימת בונייך על חוזה המכרז, פרסם משרד הבינוי נוהל אשר קבע, לענייננו, כי לא תותר מכירה של יותר ממחסן אחד לדירה, עד לשנתיים ממועד אכלוס הפרויקט (להלן: נוהל 2011). נוהל 2011 החליף נוהל קודם של משרד הבינוי בעניין רכישת מחסנים בפרויקט מחיר למשתכן משנת 2004, אשר לא הטיל מגבלה על מספר המחסנים אותם רשאי הקבלן למכור לכל רוכש של דירה (להלן: נוהל 2004).

5.במהלך השנים 2013-2011 רכשו התובעים, בנפרד, דירות בפרויקט שבנתה בונייך, כשכל הדירות נרכשו לאחר שנוהל 2011 נכנס לתוקף (חוזי המכר של התובעים יכונו להלן: חוזי המכר). חוזי המכר לא צורפו לבקשה, אולם לא נטען כי בחוזי המכר בונייך התחייבה לאפשר לתובעים לרכוש מחסנים בפרויקט, או כי בחוזי המכר הוטלו על בונייך חובות מכוח הסכם המכרז או נהלי משרד הבינוי. אעיר כי התובעים לא היו זכאי דיור למשתכן, אולם רכשו את הדירות באותם תנאים שניתנו לזוכי דיור למשתכן.

6.לטענת התובעים, הם סברו כי במסגרת רכישת הדירה הם רכשו גם זכות לרכישת מחסן. בהתאם לסברתם זו, פנו התובעים לבונייך בבקשה לממש את זכותם הנטענת, אולם פניותיהם נדחו. כמו כן, נודע לתובעים כי מחסנים רבים בפרויקט נרשמו על שמם של המשיבים 6-2, ילדיו של בעל השליטה בבונייך. אוסיף ואעיר כי פניותיהם הנטענות של התובעים והמענה שניתן להן על-ידי בונייך לא צורפו לבקשה.

7.נוכח סירובה של בונייך לאפשר לתובעים לרכוש מחסנים בפרויקט, והעובדה כי מחסנים רבים נרשמו על שמותיהם של המשיבים 6-2, התובעים הגישו את תביעתם לבית משפט השלום, במסגרתה ביקשו לאכוף על בונייך את החובה הנטענת למכור לתובעים מחסנים. לאחר הגשת התביעה, נודע לתובעים כי מחסנים רבים נמכרו לצדדים שלישיים, ומשכך תוקן כתב התביעה והסעד הנתבע שונה לפיצוי כספי בגין אובדן האפשרות לרכישת מחסן. אעיר כי כתב התביעה המקורי הוגש נגד בונייך ונגד משרד הבינוי, אולם לאחר שמיעת הערות בית המשפט הסכימו התובעים למחוק את משרד הבינוי מתביעתם.

8.בכתב התביעה המתוקן נטען כי בונייך הפרה את נוהל 2011 בכך שלא אִפשרה לתובעים לרכוש מחסנים, וכן שהפרה את חוזה המכרז בכך שמכרה לחלק מהרוכשים יותר ממחסן אחד, מבלי שבבניין יש קומת מחסנים; נטען כי התובעים הסתמכו בתום-לב על נוהל 2011, ומשכך נוהל זה מחייב את בונייך; כן נטען כי התנהלותה של בונייך עולה כדי הפרת חוזה. בהתאם לכך נתבעו פיצויים מכוח הוראות דין שונות, לרבות: סעיפים 10, 11 ו-13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) וחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. התובעים לא צירפו ראיות לתמיכה בהערכת הפיצוי שנתבע על-ידם, וביססו את טענתם לעניין שווי מחסן ממוצע על מחירון מאתר אינטרנט, וכן על הערכה לפיה שווי מ"ר של מחסן הינו 50% משווי מ"ר של דירה. כן העריכו התובעים, מבלי להציג לכך ראיה, כי שווי המחסנים יעלה בעתיד ב-30%. בהתאם לכך חושב הפיצוי הנתבע כדלקמן: שווי המחסנים, בניכוי מחיר המחסנים בהתאם לנוהל 2011, בתוספת אובדן רווחים עתידיים. הפיצוי הנתבע עמד על סכום של כ-273,000 ש"ח, כשלסכום זה ביקשו התובעים להוסיף פיצוי בגין עוגמת נפש.

9.מנגד, טענה בונייך כי יש לדחות את התביעה, בין היתר ולענייננו, מהטעמים הבאים: חוזה הרכישה אינו מקנה לתובעים זכות לרכישת מחסן; נוהל 2011 ושאר המסמכים החיצוניים לחוזי הרכישה אינם רלבנטיים, שכן מסמכים אלו לא הוצגו לתובעים על-ידי בונייך, ומשכך אינם יוצרים חבות במערכת היחסים שבין בונייך לתובעים. כן נטען שנוהל 2011 אינו מחייב את בונייך גם ביחסיה עם המדינה, שכן נוהל זה התפרסם לאחר כריתת חוזה המכרז ואינו חלק ממנו; נטען גם כי יש לדחות את התביעה מהטעם שהתובעים לא הוכיחו את נזקיהם על ידי ראיות.

10.במהלך ההתדיינות בבית משפט השלום, ובמטרה להגיע לסיומו של ההליך בהסכמה, הציעה בונייך לתובעים לרכוש מחסנים בפרוייקט במחיר המוזל, אם כי לא מחסנים אשר צמודים לדירותיהם. התובעים דחו הצעה זו.

11.בית משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה. כנקודת מוצא נקבע כי הסכם המכרז ונוהל 2004 אסרו על בונייך להצמיד את המחסנים למשיבים 6-2 באופן שנעשה בפועל. נקבע כי הפרתו של הסכם המכרז ושל נוהל 2004 על ידי בונייך מהווה הפרה של חובת תום-הלב אשר מוטלת על בונייך "באופן כללי ובפרט נוכח היחסים החוזיים הקיימים בינה ובין התובעים", וכי הפרת חובת תום-הלב "מהווה הפרה כמשמעה בדיני החוזים". כהקדמת המאוחר אציין כי בית משפט השלום לא התייחס לשאלה מדוע הפרת החוזה שבין בונייך למדינה מקים לתובעים סעד, כמו-גם מדוע הדבר מהווה חוסר תום-לב מול התובעים. בעניין זה יודגש כי בית משפט השלום לא קבע כי התובעים הסתמכו בפועל על הסכם המכרז או על נוהל 2004, או כי בונייך יצרה כלפי התובעים מצג כלשהו בנוגע להסכם המכרז או לנוהל 2004. בית משפט השלום המשיך וקבע, כי הפרת חובת תום-הלב מזכה את התובעים לפיצוי מכוחו של סעיף 10 לחוק התרופות. בנוגע לגובה הפיצוי נקבע כי התובעים לא הוכיחו את נזקיהם, אולם ניתן לקבוע את הפיצוי באמצעות אומדן. זאת, מאחר שקביעת הנזקים הממוניים בענייננו ממילא מחייבת שימוש בהשערות ובהנחות שונות, שכן לא ידוע איזה מחסן היה רוכש כל תובע אילולא חוסר תום-הלב מצד בונייך. הפיצוי שהוערך על-ידי בית משפט השלום הינו בסך של 31,500 ש"ח לכל תובע, וזאת על בסיס הערכתו של בית משפט השלום את שוויו של מחסן ממוצע בפרויקט. נקבע כי לפיצוי זה יתווסף תשלום בסך של 2,500 ש"ח לכל תובע בגין הוצאות משפט, ותשלום נוסף בסך של 28,000 ש"ח בגין שכר טרחת עו"ד.

12.ערעור שהגישה בונייך על פסק הדין התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי מהטעמים הבאים: נקבע כי גם לו יתואר שלתובעים זכות לרכישת מחסן, התובעים לא הוכיחו כי עומדת להם זכות לקבל מחסן מסוים, או שהסכמי המכר קבעו דרך מסוימת למכירת המחסנים על-ידי בונייך. בנסיבות אלה, ככל שעמדה לבונייך חובה להציע לתובעים מחסנים למכירה, הרי שבונייך קיימה חובתה זו בכך שהציעה לתובעים לרכוש מחסנים בפרוייקט, גם אם אלה לא היו לשביעות רצונם של התובעים; כן נקבע שבית משפט השלום שגה בכך שהעריך את הנזק באמצעות אומדן. נקבע כי שווי השוק של המחסנים היה ניתן להוכחה באמצעות חוות דעת שמאית, וכי נוכח זאת שומה היה על בית משפט השלום לדחות את התביעה; בית משפט קמא הוסיף וקבע כי גם לו יתואר כי בונייך הפרה את התחייבויותיה כלפי המדינה, קביעה שאינה נקייה מספקות, עדיין ספק האם הפרת התחייבויות בונייך כלפי המדינה מקנה לתובעים זכות לקבלת סעד. עם זאת, בית משפט קמא לא נדרש להכריע בשאלות אלה, נוכח קביעותיו לפיהן דין התביעה להידחות ממילא בשל כך שבונייך קיימה את חובותיה, ככל שעמדו לה, ושהנזקים הנטענים על ידי התובעים לא הוכחו.

13.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

14.עיון בבקשה מגלה כי היא נעדרת הצדקה לדיון בגלגול שלישי. כך, מלבד אמירה כללית לפיה יש להיעתר לבקשה על-מנת להביא לצדק, התובעים לא הצביעו על עיוות דין שלטענתם נגרם להם ושיורד לשורש העניין, או על שאלה משפטית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין. למעשה, טענתם היחידה של התובעים נגעה לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה היה עליהם להוכיח את נזקיהם באמצעות חוות דעת שמאית. אלא שגם אם יתואר כי בית משפט קמא שגה בעניין זה, הרי שמדובר, לכל היותר, בטעות ביישום הדין, אשר אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו: ע"א 38593 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221, 222 (1993)). על-אף שהבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, ראיתי לנכון להורות לבונייך להשיב לבקשה, וזאת מהטעם שעסקינן בפרויקט מחיר למשתכן, אשר מכוחו נכרתו חוזים רבים – ומכאן עולה השלכת רוחב אפשרית.

15.בתשובת בונייך לבקשה נטען תחילה כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופם של דברים ביקשה בונייך לסמוך את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, ואף הוסיפה כי אין מחלוקת שבחוזי המכר, אשר אושרו מראש על-ידי משרד הבינוי, לא ניתנה לתובעים זכות לרכישת מחסן, ומשכך לא עומדת לתובעים זכות זו. בהתאם להחלטתי, התובעים הגיבו לתשובת בונייך, ובתשובתם חזרו על האמור בבקשה.

16.לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה סברתי שיש מקום שהיועצת המשפטית לממשלה (להלן: היועצת המשפטית) תגיש את התייחסותה לבקשה ותודיע האם בדעתה להשתמש בסמכותה לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] ולהתייצב בהליך. בהתאם להחלטתי זו, הודיעה היועצת המשפטית על התייצבותה והגישה עמדה מטעמה. עמדת היועצת המשפטית הוקדשה, בעיקרה, לדחיית טענת התובעים, אותה קיבל בית משפט השלום, לפיה הפרת ההסכמים שבין בונייך למדינה מקים לתובעים סעד. עמדת היועצת המשפטית בעניין זה היא שעל-אף שלחוזים אותם כורתת המדינה עם קבלן במסגרת מכרז ישנה תכלית ציבורית, אין בכך כדי להקים לצדדים שלישיים סעד מכוח הפרת חוזים אלה. נטען כי גם על חוזים אלה יחולו הדינים ה"רגילים" של חוזה לטובת צד שלישי, אשר רק בנסיבות מסוימות ומוגדרות, אשר אינן מתקיימות בענייננו, יעניקו לצד שלישי סעד בגין הפרת חוזה שאינו צד לו. נטען כי בענייננו לשונו הברורה של חוזה המכרז קובעת כי הצדדים לו הם בונייך והמדינה בלבד, והצדדים לחוזה המכרז לא התכוונו להעניק לכל צד אחר אפשרות לתבוע מכוחו. כן נטען כי חוזה המכרז מעניק למדינה שיקול דעת בנקיטת פעולות במקרה של הפרות שונות, ומתן האפשרות לצדדים שלישיים לתבוע סעדים מכוחו של חוזה מכרז תפגע בפררוגטיבה של המדינה להפעיל את שיקול דעתה, אשר מופעל תוך בחינת שיקולים שונים, ובהם התייחסות ליתר ההתקשרויות במקרים דומים ובראייה רחבה ושוויונית. היועצת המשפטית הבהירה כי רוכשי דירות אשר סבורים שקבלן הפר את התחייבויותיו כלפי המדינה, רשאים לפנות למדינה, אשר תבחן את ההפרה הנטענת ותשקול האם לנקוט בצעדים נגד הקבלן. נוכח כל האמור, נטען כי לא היה יסוד לתביעתם של התובעים, אשר התבססה על הפרות חובותיה של בונייך כלפי המדינה. למעלה מהצורך, היועצת המשפטית התייחסה אף לגופן של טענות והבהירה כי עמדת המדינה היא שעל בונייך לא הוטלה חובה להציע לתובעים לרכוש מחסן בפרויקט.

דיון והכרעה

17.לאחר עיון בכתובים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כאמור, טענות התובעים אינן מסוג הטענות שמצדיקות מתן רשות ערעור, ולכך מצטרף האמור בעמדת היועצת המשפטית, אשר מקובל עליי, ממנו עולה כי אין אינטרס ציבורי בבירור הבקשה. לכך אבקש להוסיף מספר הערות.

18.ראשית, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה דין התביעה להידחות נוכח העובדה שהתובעים לא הוכיחו את נזקיהם. הלכה היא כי "על התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק [...] אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)). אכן, במקרים בהם לאור אופיו וטבעו של הנזק ישנו קושי להוכיח את שיעורו, רשאי בית המשפט להשתמש באומדנים שונים להערכת שווי הנזק, אולם גם במקרים כאלה מוטלת על התובע החובה להציג ראיות בנוגע לרכיבים אותם ניתן להוכיח, באופן שיאפשר לבית המשפט להכריע על בסיס ראיות היכן שהדבר אפשרי, ולערוך אומדן רק ביחס לאותם רכיבים אשר אינם ניתנים להוכחה (ראו: ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, פסקה 22 (11.9.2006)). בדין אפוא קבע בית משפט קמא כי לא היה מקום להשתמש באומדנים להערכת שוויו הממוצע של מחסן.

19.שנית, אבקש להתייחס לשאלה האם הפרת הסכם המכרז או ההנחיות על-ידי בונייך מעניקה לתובעים סעד. אקדים את המאוחר ואומר כי בעניין זה מקובלת עליי לחלוטין עמדת היועצת המשפטית. אפרט את עמדתי.

20.אפתח בדבריו של השופט א' א' לוי בעניינו של חופש החוזה כעיקרון משפטי:

"אחד העקרונות היסודיים בדיני החוזים – אם לא היסודי שבהם – הוא עקרון חופש החוזים, המוצא את ביטויו בסעיפים 23 ו-24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המעגנים את חופש ההתקשרות בחוזה ואת חופש עיצובו של החוזה בהתאם לרצון הצדדים" (ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5, פסקה 23 (23.7.2006) (להלן: עניין מיצר)).

21.עיקרון חופש החוזים רלבנטי בענייננו בשני היבטים. הראשון הוא במישור היחסים שבין בונייך לתובעים. כאמור, לא נטען כי חוזי המכר מקנים לתובעים זכות לרכוש מחסן בפרוייקט. כמו כן, לא נטען כי חוזי המכר קובעים כי נוהל 2011, נוהל 2004, חוזה המכרז, או כל מסמך אחר שהינו חיצוני לחוזי המכירה, מחייב את בונייך במישור היחסים שבינה לבין התובעים. בנסיבות אלה, חופש החוזים מחייב אותנו לכבד את הסכמתם של הצדדים לחוזי המכר, ולהתעלם מכל מה שלא הוסכם על-ידם. אכן, ישנם מקרים בהם ניתן לכפות על הצדדים חובות שמעבר להתחייבויותיהם בחוזה – דוגמת מקרים בהם החוזה נוגד הוראת דין כופה (קוגנטית), סותר את תקנת הציבור או קובע חיוב בלתי חוקי (ראו: עניין מיצר, פסקה 24) – אולם מקרים אלה אינם רלבנטיים לענייננו. משכך, עיקרון חופש החוזים מחייב אותנו לכבד את הסכמתם של התובעים ובונייך שלא להעניק לתובעים זכות לרכישת מחסן.

22.ההיבט השני של עיקרון חופש החוזים אשר נוגע לענייננו נמצא במישור היחסים שבין בונייך למדינה. כאמור, בית משפט השלום קבע כי הפרת התחייבויותיה של בונייך למדינה מקנה לתובעים סעד. קביעה זו פוגעת פגיעה של ממש בחופש החוזים של בונייך והמדינה, אשר בחרו, בכוונת מכוון, להתקשר בחוזה שאינו מעניק סעד לצדדים שלישיים. זאת, שכן עיקרון חופש החוזים קובע שצדדים לחוזה רשאים לבחור עם מי להתקשר, ושלא ניתן לכפות עליהם "שותף" שאינם חפצים ביקרו. יפים לעניין זה דברי השופטת א' חיות בע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ, פסקה 8 (11.3.2014):

"ככלל, הסכם מחייב אך ורק את הצדדים לו כמסמך שהוא פרי רצונם של מי שהתקשרו בהסכם ולצדדים שלישיים אין בו חלק. על כן, להוציא חוזים שהם על פי מתכונתם חוזים לטובת צד ג' (ראו סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), אין לצד ג' הזכות לדרוש מפלוני לקיים התחייבות שהתחייב לה בחוזה אותו פלוני כלפי פלמוני. זאת גם אם צד ג' יש לו אינטרס בביצוע ההתחייבות, שכן התחייבותו החוזית של פלוני לא נעשתה כלפיו [...] כמו כן אין צד ג' זכאי לדרוש בעילה חוזית פיצוי בגין הפרת אותה התחייבות" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

23.ויובהר. חוזה שנכרת מתוך כוונה להיטיב עם צד שלישי אין משמעו, בהכרח, שהצד השלישי יכול לתבוע סעדים במקרה של הפרת אותו חוזה. בהתאם לעיקרון חופש החוזים, צדדים לחוזה רשאים לכרות כל חוזה שירצו, לרבות חוזה שמטרתו להיטיב עם צד שלישי, מבלי להקנות לצד השלישי זכות לתבוע סעדים מכוחו של אותו חוזה. כך, למשל, נניח ששרה מתחייבת בחוזה עם רבקה להעניק מתנה לרחל. התחייבות זו, כשלעצמה, אינה מקנה זכות תביעה לרחל, במקרה בו שרה אינה מקיימת את התחייבותה, שכן רחל אינה צד לחוזה, ושרה ולאה לא התכוונו להקנות לה זכות תביעה במקרה של הפרתו. עם זאת, עיקרון חופש החוזים מאפשר לצדדים שמעוניינים בכך לכרות חוזה שמטרתו להיטיב עם צד שלישי, תוך שהם מעניקים לצד השלישי זכות לתבוע סעדים מכוחו של אותו חוזה. כך, למשל, במידה ושרה ורבקה התכוונו לאפשר לרחל זכות תביעה במקרה בו שרה תפר את החוזה, תינתן לרחל האפשרות לתבוע סעדים במקרה של הפרת החוזה על-ידי רחל (ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים עמ' 719 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)).

24.מקובלת עליי גם טענתה של היועצת המשפטית, לפיה מתן האפשרות לצד שלישי לתבוע בגין הפרת חוזה שאינו צד לו, תשלול מהנפגע הישיר מהפרת החוזה את שיקול הדעת שעומד לו בנקיטת פעולות שונות נגד הפרת הסכם. זאת, שכן לאחר שצד שלישי תבע סעדים בשל הפרת החוזה, תביעה נוספת של סעדים עלולה להביא למצב של "כפל פיצוי".

25.כל האמור בנוגע לחוזה לטובת צד שלישי חל גם, וייתכן שאף ביתר שאת, בחוזים אשר המדינה צד להם. כפי שציינה היועצת המשפטית, במקרים רבים חוזים שהמדינה צד להם, ובפרט חוזי מכרז, מיועדים להיטיב עם הציבור, או עם ציבור מסוים. אין משמעות הדבר שאותו ציבור רשאי לתבוע סעדים מכוחם של אותם חוזים. הכרה בזכות מעין זו תשלול את חופש החוזים של המדינה ושל הצד השני לחוזה, אשר בחרו שלא להעניק לציבור זכות לתבוע סעדים בגין הפרת החוזה שנערך לטובתו, ואף תשלול או תצמצם את שיקול הדעת הרחב שעומד למדינה באשר לנקיטת הליכים במקרים של הפרת חוזה שהיא צד לו.

26.נמצא אפוא, כי גם אם נקבל את טענת התובעים לפיה כוונת בונייך והמדינה בחוזה המכרז היתה להיטיב עם רוכשים דוגמת התובעים, לא די בכך כדי לאפשר לתובעים לתבוע סעדים בגין הפרתו של חוזה המכרז.

27.אין בידי להסכים גם עם קביעתו של בית משפט השלום, לפיה הפרת התחייבויות בונייך מול המדינה הפרה "את חובת תום הלב כלפי התובעים והדבר מהווה הפרה כמשמעה בדיני החוזים".

28.ראשית, אעיר כי טוב יעשו בתי המשפט אם יימנעו מאמירה כללית לפיה פעולה מסוימת מפרה את חובת תום-הלב, מבלי לנמק מדוע יש באותה פעולה כדי להפר את חובת תום-הלב. כמו-כן, מקום בו קובע בית משפט כי חובת תום-הלב הופרה, עליו לנמק בצורה ברורה האם חובת תום-הלב שהופרה הינה החובה המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים, או שמא בסעיף 39 לחוק החוזים. הסיבה לכך היא השוני הרב בין הסעדים אשר מוקנים במקרה של הפרת חובת תום-הלב האמורה בסעיף 12 לחוק החוזים (ראו: ע"א 2274/21 מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, פסקאות 99-125 לפסק דיני (1.1.2023) (להלן: עניין מור); שלו וצמח, בעמ' 140-127), לבין הסעדים אשר יינתנו במקרה של הפרת החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (ראו: בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 840-839 (1980); שלו וצמח, בעמ' 104-102).

29.לגופם של דברים, אני סבור כי לא ניתן לקבוע שבונייך ניהלה משא ומתן בחוסר תום לב. זאת, בהינתן שהתובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, שבונייך יצרה אצלם מצג לפיו הם יהיו זכאים לרכישת מחסן. אעיר, כי ככל ובונייך היתה יוצרת אצל התובעים מצג מעין זה, הרי שייתכן והיו עומדים לתובעים סעדים לפי סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים, ואף ייתכן שהיה מקום לראות במצגים אלה כחלק מחוזי המכר (ראו: עניין מור, פסקה 69 לפסק דיני).

30.ככל שבונייך ופעולותיה אינן המקור של טעותם של התובעים, הרי שהפרת חוזה המכרז או נהלי משרד הבינוי, כשלעצמם, אינם מהווים חוסר תום-לב מצידה של בונייך אל מול התובעים – שכן לתובעים אין כל זכות להסתמך על אותם מסמכים, ומבחינתם חוזה המכרז כמו לא קיים. קביעה לפיה הפרת חוזה, כשלעצמה וללא נסיבות אחרות, מהווה חוסר תום-לב מול צד שלישי, משמעה, בהכרח, הרחבה של דוקטרינת החוזה לטובת צד שלישי למקרים בהם כוונת הצדדים היתה שלא להעניק סעד לצד שלישי. מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, הרחבה כאמור נוגדת את עיקרון חופש החוזים ואף חותרת תחת העקרונות אשר נקבעו בפרק ד' לחוק החוזים.

31.סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. התובעים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 30,000 ש"ח. איני פוסק הוצאות לטובת היועצת המשפטית לממשלה אשר התייצבה בהליך מטעם הציבור הכללי ולמענו.