ע"א 4258/20פלוני נ. פלוני

השופט י' עמית :

1.

המערערת, קטינה ילידת 2009, תושבת השטחים, נפגעה בתאונת דרכים בשטח הרשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ ) ביום 19.10.2014 בהיותה הולכת רגל.

אין מחלוקת כי המשיבה 2, מבטחת הרכב הפוגע, חייבת בפיצוי המערערת (וראו סעיף 3(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 הקובע כי " פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו, כאמור בסעיף קטן (א), תכסה אף מפני כל חבות בשל נזק גוף שנגרם לאדם, כולל הנוהג ברכב בתאונת דרכים אשר אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, או באזורים, הכל לפי הדין החל במקום התאונה"). כאמור, התאונה ארעה בשטחי הרש"פ, כך שהפיצוי שנפסק לזכות הקטינה נקבע בהתאם למקום מושבה בנפת רמאללה שבתחומי הרש"פ.

2.

המערערת-הקטינה נפגעה בתאונה באופן קשה. המומחה בתחום הנוירולוגי העמיד את נכותה הצמיתה על 50% בגין המיפרזיס ימני בינוני ו-80% בגין הפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות קשות. המומחה בתחום השיקומי קבע כי המערערת לא תוכל בבגרותה להשתכר למחייתה בשוק החופשי וכי תזדקק לסיוע בחיי היום יום בהיקף של שעה-שעתיים ביום, וביתר השעות תזדקק לליווי והשגחה.

3.

על רקע קביעות אלה של המומחים, שלא נחקרו על חוות דעתם, חישב בית המשפט את נזקיה של המערערת. את הפסדי השכר לעתיד העמיד בית המשפט על הסך של 420,000 ₪, על פי בסיס שכר של 2,700 ₪ לחודש בהתאם לשכר הממוצע ברש"פ, והחישוב נעשה עד לגיל 60, בהתאם לגיל הפרישה הנהוג ברש"פ; לא נפסק פיצוי בגין הפסדי פנסיה, משנקבע כי לא הוכח שהמעביד בשטחי הרש"פ מחוייב בהפרשות לפנסיה; בגין ראש הנזק של הוצאות חינוך נפסק הסך של 45,000 ₪; בגין עזרת צד ג' נפסק סכום גלובלי של 400,000 ₪, סכום המשקף כ-1,700 ₪ לחודש לעתיד; בגין הוצאות נסיעה וניידות נפסק סכום של 220,000 ₪; בגין טיפולים רפואיים נפסק סך של 320,000 ₪; בגין חיתולים וסדים נפסק סך של 40,000 ₪; ובגין כאב וסבל סך של 53,000 ₪.

הפיצוי הכולל שנפסק עמד על כ-1.5 מיליון ₪ "נטו" בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% וכולל מע"מ בשיעור של 15.21%.

4.

על כך נסב הערעור שבפנינו, שבו הלינה המערערת כמעט על כל אחד ואחד מראשי הנזק.

המערערת טענה, בין היתר, כי היוון סכומי הפיצוי בראשי הנזק השונים צריך היה להיעשות על פי ריבית של 3% חלף הריבית של 5% כפי שנעשה על ידי בית המשפט קמא; כי בחישוב בסיס השכר בית המשפט לא הביא בחשבון את נתוני השכר של המועסקים מקרב תושבי הרש"פ בתחומי ההתיישבות הישראלית באיו"ש ובתוך הקו הירוק, אשר נהנים מתנאי ההעסקה של המשק הישראלי. כן הלינה על כך שהחישוב נעשה עד לגיל 60 ולא כלל הפסדי פנסיה. בנוסף, המערערת הלינה על מיעוט הסכומים שנפסקו לזכותה ובעיקר ברכיב הטיפולים וברכיב הכאב וסבל, ולבסוף טענה כי יש להוסיף לסכום פסק הדין שכר טרחה בשיעור של 20% ולא בשיעור של 13%.

5.

דין הערעור להידחות על כל רכיביו.

הלכה עמנו כי חישוב סכום הפיצויים נעשה לפי דין מקום מושבו של הנפגע (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן , פ"ד מח(2) 705 (1994)). אופן חישוב הנזק של נפגע שמקום מושבו בשטחי הרש"פ נדון במספר פסקי דין, וגם בבתי המשפט הפלסטינים חל עיקרון "השבת המצב לקדמותו" (ע"א 8236/09 אלמג'מועה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ' אבו גלידאן (30.12.2010) (להלן: עניין אבו גלידאן ); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו שמסיה (1.11.2016) (להלן: עניין אבו שמסיה ). נציין כי בשני פסקי הדין הנ"ל נדון עניינו של תושב ישראל שנפגע בשטחי הרש"פ, כך שהדיון שם נסב על יישום הוראת סעיף 12(ה) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975).

העלויות השונות לצורך חישוב ראשי הנזק השונים, כמו עזרת צד ג', נקבעות אפוא על פי העלויות הריאליות במקום מושבו של הנפגע, ובמקרה שלפנינו, על פי העלויות בשטחי הרש"פ, ומן המפורסמות ה וא שקיים שוני בין העלויות במדינת ישראל לבין אלו שבשטחים (השוו רע"א 6914/14 פלונית נ' קרנית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (7.12.2014)). בעניין זה הובאו בפני בית המשפט קמא חוות דעת וראיות שונות בנוגע לשכר הממוצע ברש"פ ולעלויות השונות ברכיבי הנזק השונים, ואין מקום להתערבות במסקנותיו. בהקשר זה אציין כי המערערת כמעט שלא הציגה ראיות בנוגע להוצאותיה בעבר, אם לצורכי חינוך אם לצורכי ניידות וטיפולים.

חלק ניכר מהטענות בערעור עומדות בניגוד להלכות שנקבעו בפסקי הדין בעניין אבו גלידאן ו אבו שמסיה . כך, המחוקק הפלסטיני קבע תקרה לראש הנזק של כאב וסבל, ולא היה מקום כי המערערת תטען לפיצוי בגין כאב וסבל על פי הדין בישראל. אשר לאי פסיקת פיצוי בגין הפרשות לפנסיה או הטבות נלוות לשכר, הרי שלא הוכח כי העובדים ברשות זכאים להטבות אלה (השוו ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , פסקה י"ט (5.5.2010)). אף לא מצאתי ממש ב טענה כי היה מקום לפסוק שכר טרחה בשיעור של 20% חלף 13%, ובעניינים כגון דא, בתי המשפט פוסקים על פי הדין המקומי, ולמיצער, בהיעדר ראיה לסתור, חלה חזקת "שוויון הדינים".

6.

נושא ההיוון "נחתך" על פי מקום מושבו של הנפגע. מטעם זה, בעניין אבו

גלדיאן , כפי שצוטט בהסכמה בעניין אבו שמסיה , נפסק כי גם אם שיעור ההיוון בשטחי הרש"פ עומד על 5%, הרי שאין בכך כדי להשפיע על שיעור ההיוון לגבי נפגע תושב ישראל. בדומה גם כאשר המצב הוא הפוך, וכאשר בתושב הרש"פ עסקינן, הרי שהנתון העובדתי הנכון לגביו הוא שיעור ההיוון הנהוג ברש"פ.

אכן, היוון בשיעור של 5% המקובל בשטחי הרש"פ לעומת היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו, מביא לפער של מאות אלפי ש"ח בפיצוי שנפסק לזכות המערערת. דומה שיש ממש בטענת המערערת כי מדובר בתשואה שאינה ריאלית, אך גם העד המומחה מטעם המערערת אישר בחקירתו כי הערכאה העליונה ברש"פ לוקחת בחשבון ריבית היוון בשיעור של 5%. כפי שנאמר על ידי בית המשפט קמא, בתי המשפט בישראל אינם יושבים כערכאת ערעור על בתי המשפט בשטחי הרש"פ, וכל עוד זו ההלכה המחייבת בבתי המשפט שם, יש לנהוג לפיה.

7.

סוף דבר, שהערעור נדחה על כל חלקיו ורכיביו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.