רע"א 753-23 רע"א 753-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' וינוגרד), מיום 27.11.2022, ברע"א 14755-11-22. בהחלטה נושא בקשה זו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ג' ארנברג), מיום 14.7.2022, ברער"צ 58869-03-22, בגדרו התקבל ערעור המשיבים על החלטת רשמת ההוצאה לפועל אשר דחתה את בקשת המשיב 2 למחיקת תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו.

רקע הדברים

1.בשנת 2012 הגיש המבקש יחד עם אשתו באותה העת (כיום גרושתו), תביעת רשלנות רפואית נגד שירותי בריאות כללית, הקשורה ללידת שני ילדיו. התביעה הוגשה על ידי ב"כ המבקש, עו"ד עמוס גבעון (להלן: עו"ד גבעון), אך בשלב מסוים הועבר ייצוג המבקש לעו"ד זאב וייל ז"ל (להלן: עו"ד וייל) ולמשיב 2, עו"ד אמג'ד ג'אבר (להלן: עו"ד ג'אבר). לאחר העברת הטיפול בתיק לידיי עורכי הדי וייל וג'אבר, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה שירותי בריאות כללית חויבה לשלם למבקש ולגרושתו סכום של 250,000 ש"ח, כולל הוצאות ושכ"ט (ראו ת"א (מחוזי י-ם) 61241-01-12 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (10.8.2014) (להלן: פסק הדין בת"א 61241-01-12)).

סכום הפשרה הועבר על ידי שירותי בריאות כללית לידיו של עו"ד וייל, והופקד על ידו בחשבון נאמנות.

2.ביום 26.5.2015 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, באמצעות עו"ד גבעון, תביעה לביטול פסק הדין בת"א 61241-01-12. במסגרת התביעה נטען, בעיקרו של דבר, כי עורכי הדין וייל וג'אבר הטעו את המבקש, וכי רק עקב הטעיה זו הסכים המבקש לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. ביום 2.1.2017 דחה בית המשפט את תביעת המבקש לביטול פסק הדין בת"א 61241-01-12, תוך שצוין בפסק הדין כי המבקש קיבל את המלצת בית המשפט כי תביעתו תדחה תוך שמירות טענותיו (ראו ת"א (מחוזי מרכז) 47912-05-15 פלוני נ' קופת חולים כללית רשומות רפואיות ירושלים (2.1.2017) (להלן: פסק הדין בת"א 47912-05-15)).

יצוין כי במסגרת פסק הדין בת"א 47912-05-15, פסק בית המשפט כי על המבקש לשאת בהוצאות כל אחד מהנתבעים בסך 12,000 ש"ח. עם זאת, ביום 18.1.2017 ניתנה החלטה בה תיקן בית המשפט את החיוב בהוצאות כך שהן יחולו רק אם תוגש תובענה נוספת נגד מי מהנתבעים.

3.ביום 2.4.2017 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה למתן הוראות בעניין אופן חלוקת כספי הפשרה שהוחזקו בחשבון הנאמנות שנוהל על ידי עו"ד וייל, בינו ובין גרושתו. ביום 1.5.2017 ניתנה החלטת בית המשפט בה נקבע כי נוכח העובדה שהמבקש משמש כאפוטרופוס לילדיו, והוא זה המגדל אותם בפועל, 90% מכספי הפשרה יועברו לידיו ו-10% יועברו לגרושתו (להלן: ההחלטה מיום 1.5.2017). בעקבות מתן החלטה זו, הגיש המבקש, ביום 15.5.2017, בקשה למתן פסיקתה אשר תשקף את אופן חלוקת כספי הפשרה. בהחלטתו מיום 23.5.2017 דחה בית המשפט את בקשת המבקש למתן פסיקתה, תוך שקבע כי: "אין מקום להוסיף על החלטתי מיום 1.5.17 אשר פרטה את אופן חלוקת סך הפיצוי שהוסכם בתיק, בין האב לאם. על הצדדים לפעול ע"פ חלוקה זו".

4.ביני לביני, ביום 20.9.2018 הגיש המבקש, בשמו ובשם שני ילדיו, תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתה נטען כי עורכי הדין וייל וג'אבר התרשלו באופן ניהול התביעה בת"א 61241-01-12 (להלן: תביעת הרשלנות המקצועית). עוד נטען במסגרת תביעה זו כי לא הועברו לידיי המבקש כספי הפשרה בהתאם להחלטה מיום 1.5.2017. ביום 27.7.2022 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון) את תביעת הרשלנות המקצועית שהגיש המבקש. לעניין כספי הפשרה התייחס בית המשפט בציינו כי: "ייתכן, שיש ממש מעט במקצת הטענות במישור זה...", אך הוסיף כי: "אינני נכון בנסיבותיה של תובענה זו להידרש לטענות שאותן דחקו התובעים עצמם לשולי שוליה של תביעתם..." (ת"א (מחוזי י-ם) 36084-09-18 פלוני נ' גאבר (27.7.2022)). על פסק דין זה תלוי ועומד ערעור בפני בית משפט זה (ע"א 7660/22).

5.ביני לביני, ביום 1.12.2020 הגיש המבקש בקשה נוספת למתן פסיקתה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בגדרה נטען כי חרף האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.4.2017, המשיבים העבירו לידיי המבקש סך של כ-115,000 ש"ח בלבד. על כן, התבקש בית המשפט ליתן פסיקתה בה יובהר מה הסכום המדויק אותו נדרשים המשיבים להעביר לידיי המבקש. בתשובת המשיבים לבקשה הנ"ל, נטען כי מתוך כספי הפשרה (העומדים כזכור על 250,000 ש"ח), כ-67,000 ש"ח הועברו לידיי עורכי הדין וייל וג'אבר כשכר טרחה, כך שבהתאם להחלטה מיום 1.5.2017, היה על המשיבים להעביר לידיי המבקש 90% מתוך יתרת כספי הפשרה, שעמדה על סך של 128,000 ש"ח. המשיבים הוסיפו וטענו כי כבר הועבר על ידם סך של 115,000 ש"ח לידיי המבקש, וכי בנסיבות אלו אין מקום למתן הפסיקתה המבוקשת.

ביום 8.12.2020 דחה בית המשפט המחוזי (השופט צ' ויצמן) את הבקשה הנוספת למתן הפסיקתה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, וזו נדחתה בהחלטת השופטת י' וילנר מיום 8.2.2021, בה נקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.5.2017 מדברת בעד עצמה. עוד צוין בהחלטת בית משפט זה, כי בבקשה הנוספת למתן פסיקתה עתר המבקש לכך שבית המשפט יכריע האם המשיבים נדרשים להעביר את כספי הפשרה בניכוי שכר טרחתם או את הסכום במלואו. צוין כי הדרך להכריע במחלוקת זו אינה באמצעות פסיקתה, אשר נועדה אך "לתרגם" את ההחלטה אליה מתייחסת הפסיקתה למונחים כספיים, ולא להכריע במחלוקות נוספות (ראו רע"א 825/21 פלוני נ' זאב וייל ז"ל (8.2.2021) (להלן: רע"א 825/21)).

6.לאחר שנדחתה בקשת רשות הערעור הנ"ל, פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים, בבקשה לפתיחת תיק הוצאה לפועל לשם גביית הכספים שטרם הועברו אליו, לטענתו, מתוך כספי הפשרה. ביום 7.4.2021 התקבלה בקשת המבקש, ונפתח תיק הוצאה לפועל נגד המשיב 1, עזבון המנוח זאב וייל ז"ל (להלן: העזבון). העזבון הגיש בקשה למחיקת התיק נגדו, בה טען כי אין כל פסק דין המחייב אותו בסכום כלשהו. עוד טען העזבון כי המבקש כבר פועל לגביית החוב שהוא טוען לו במסגרת תביעת הרשלנות המקצועית, ולכן אין מקום לאפשר הליך כפול של גבייה. ביום 5.12.2021 דחתה רשמת ההוצאה לפועל מ' דרמוני-יזדי את בקשת העזבון (במסגרת החלטת ביניים), בציינה כי לבקשתו לא צורפו כל אסמכתאות המעידות על העברת הכספים בפועל לידיי המבקש. בהתאם, במסגרת החלטה זו, קבעה רשמת ההוצאה לפועל כי על מנהלת העזבון להבהיר בתצהיר משלים, שיוגש בתוך 7 ימים ובצירוף אסמכתאות, כיצד ומתי הועברו הכספים אל המבקש, ובאיזה סכום.

מנהלת העזבון אכן הגישה תצהיר משלים (אם כי באיחור); לתצהיר המשלים הוגשה תשובה מטעם המבקש; ורשמת ההוצאה לפועל הורתה למנהלת העזבון להגיש תגובה לתשובה. עם זאת, מנהלת העזבון לא הגישה תגובה לתשובה במועד שנקבע לשם כך, ועל כן, בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל ביום 2.3.2022 נדחתה בקשת העזבון למחיקת תיק ההוצאה לפועל נגדו.

7.העזבון הגיש לרשמת ההוצאה לפועל בקשה לביטול החלטתה מיום 2.3.2022, ובמקביל הוגש על ידו ערעור לבית משפט השלום בירושלים. בצד נימוקים לאיחור בהגשת התגובה לתשובה לתצהיר המשלים, בערעורו שב העזבון על טענתו לפיה אין כל פסק דין המחייב אותו בסכום כלשהו, כך שלא היה מקום לפתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו.

8.ביום 14.7.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ג' ארנברג), ברער"צ 58869-03-22, בגדרו התקבל ערעור העזבון ונקבע כי לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגד העזבון. בית משפט השלום פירט כי החוב הכספי כלפי המבקש נוצר בפסק הדין בת"א 61241-05-12, כאשר באותו מועד שימש עו"ד וייל כבא כוח המבקש, כך שבשלב זה ודאי שלא חויב עו"ד וייל (ובהתאם העזבון) בדבר. בשלב מאוחר יותר חזר ייצוג המבקש לידיי עו"ד גבעון, והוגשה על ידו התביעה בת"א 47912-05-15, אשר כל שבוקש בגדרה הוא ביטול פסק הדין בת"א 61241-05-12, ולא נתבקש בגדרה כל סעד כספי. תביעה זו נדחתה בהסכמת המבקש, ומשכך כל שנותר הוא פסק הדין בת"א 61241-05-12 שקבע חיוב נגד שירותי בריאות כללית בלבד, ולא נגד עו"ד וייל. על כן, אין בנמצא כל פסק דין המטיל חיוב על העזבון אשר ניתן לבצעו בלשכת ההוצאה לפועל.

בית משפט השלום הוסיף וציין כי המבקש ידע שכך הם פני הדברים, ועל כן הוגשה על ידו תביעת הרשלנות הרפואית, בה עתר, בין היתר, לקבל את כספי הפשרה שמגיעים לו לטענתו. עם זאת, כדי שניתן יהיה לגבות את הסכום הנ"ל יש לקבל פסק דין המחייב זאת (יוזכר כי באותו מועד טרם ניתן פסק הדין בתביעת הרשלנות המקצועית).

9.על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 22.11.2022, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' וינוגרד) את הבקשה האמורה, תוך שציין כי המבקש אינו מתמודד עם הכרעת בית משפט השלום, המעוגנת היטב בעובדות המקרה ובדין.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי, הוגשה הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים והניסיון להביאם לידיי פשרה

10.בתמצית, בבקשתו טוען המבקש כי פסק הדין של בית משפט השלום והחלטת בית המשפט המחוזי אשר אשרה את האמור בו, מנוגדים לקביעת בית משפט זה ברע"א 825/21, שם צוין כי: "החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.5.2017 מדברת בעדה ולא נדרשת כל פסיקתא על מנת שניתן יהיה לממשה". עוד יוער כי במסגרת ההליך שבפניי הגיש המבקש בקשה להוספת ראיה, שהינו מסמך הנהלת החשבונות של משרד עו"ד וייל, המוכיח כי מנהלת העזבון מחזיקה בכ-54,150 ש"ח, המגיעים, על פי הטענה, למבקש ולבא כוחו.

11.בתשובות שהוגשו מטעם המשיבים, נטען על ידם, בעיקרו של דבר, כי המבקש פועל בחוסר תום לב ותוך ניצול הליכים לרעה, שכן ביד אחת הוא מנהל את ההליך דנן, ובשנייה הוא הגיש את תביעת הרשלנות המקצועית (וכעת את הערעור על פסק הדין אשר דחה תביעה זו), אשר גם בה תבע המבקש את קבלת יתרת כספי הפשרה שהוא טוען כי מגיעה לו. מעבר לכך, סומכים המשיבים את ידיהם על הכרעות הערכאות קמא, בהן נקבע כי אין בנמצא פסק דין המטיל עליהם חיוב כספי כלפי המבקש.

12.נוכח העובדה שהפער הכספי בין הצדדים אינו רב, ובהתחשב בפוטנציאל להמשך התדיינות ביניהם, זימנתי את הצדדים לדיון בפניי, ובו ניסיתי להביאם לידיי פשרה. יחד עם זאת, במסגרת דיון זה התברר לי כי חילוקי הדעות בין הצדדים (או ליתר דיוק בין באי כוחם), רחבים בהרבה מגדריה של המחלוקת הקונקרטית המתוארת לעיל, וצבועים בצבעים אמוציונליים עזים המונעים השגת פתרון רציונלי. בנסיבות אלו, אין לי אלא להכריע בבקשה שבפניי.

דיון והכרעה

13.דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה שבפניי היא בקשת רשות ערעור ב-"גלגול רביעי". כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול רביעי" תינתן במשורה, מקום בו מתעוררת שאלה שטרם ניתנה עליה הדעת, ובהתקיים נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש (רע"א 6706/22 שגיא נ' רשות המיסים – מדינת ישראל, פסקה 6 והאסמכתאות שם (24.10.2022)). הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה המחמירה הנ"ל.

14.כאמור, טענתו המרכזית של המבקש הינה כי קביעת הערכאות דלמטה שאין בנמצא פסק דין, כנגד המשיב, שניתן לביצוע בלשכת הוצאה לפועל, סותרת את האמור בהחלטת בית משפט זה ברע"א 825/21, לפיו: "החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.5.2017 מדברת בעדה ולא נדרשת כל פסיקתא על מנת שניתן יהיה לממשה". תחילה אציין כי טענה זו, המתייחסת לפרשנותה של החלטה ספציפית העוסקת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, אינה יכולה, מעצם טבעה, לעורר שאלה בעלת השלכות רוחב, כדרוש לצורך מתן רשות ערעור ב-"גלגול רביעי".

15.עוד אוסיף, מעבר לצורך, כי לא מצאתי ממש בטענתו של המבקש, גם לגופה. כזכור, החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 1.5.2017 איננה המקור לזכותו הכספית של המבקש בכספי הפשרה. כל שנקבע בהחלטה זו הינו אופן חלוקת כספי הפשרה בין המבקש לגרושתו, כאשר החבות של שירותי בריאות כללית כלפי המבקש (ולא של העזבון), גרושתו וילדיהם, נקבעה בפסק הדין בת"א 61241-05-12. בהינתן שכל שנקבע בהחלטה הוא אופן חלוקת הכספים בין המבקש לגרושתו, הרי שאכן מדובר בהחלטה המדברת בעדה אשר לא נדרשת כל פסיקתה כדי לממשה.

16.ואולם, בפסיקתה שהגיש המבקש לאישור בית המשפט המחוזי בבקשתו מיום 1.12.2020, חרג המבקש מהקבוע בהחלטה הנ"ל, וביקש כי תינתן פסיקתה הקובעת את חבותו של העזבון (ולא של שירותי בריאות כללית) כלפיו, ואת סכום החבות האמורה. בקשתו זו נדחתה. גם נקודה זו זכתה להתייחסות בהחלטתו של בית משפט זה ברע"א 825/21, אשר אין לי אלא לחזור על האמור שם ולאמצו:

"הלכה למעשה, השאלה אותה מעוררים המבקשים בבקשה דנן היא אם על-פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.8.2014, המשיבים 2-1 אשר קיבלו את כספי הפשרה לידיהם בנאמנות נדרשים להעביר להורי המשיבים 2-1 את הסכום במלואו, או שמא רשאים הם להעביר את הסכום בניכוי שכר טרחתם. ואולם, הדרך להכריע במחלוקת זו אינה באמצעות פסיקתא, אשר נועדה אך "לתרגם" את ההחלטה אליה מתייחסת הפסיקתא למונחים כספיים, ולא להכריע במחלוקות נוספות, לתקן החלטות קודמות שניתנו בעבר או להבהירן. על כן, בדין נדחתה בקשת המבקשים למתן הפסיקתא באופן המבוקש על-ידיהם, ולא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי דנן" (שם, בפסקה 5; ההדגשה הוספה – י' כ').

17.אכן, נוכח העובדה שאין בנמצא פסק דין הקובע חיוב כספי של העזבון כלפי המבקש, הדרך להכריע במחלוקת בדבר קיומה או היעדרה של יתרת חוב מכספי הפשרה כלפי המבקש אינה הגשת בקשה למתן פסיקתה (כפי שהיה הנושא בברע"א 825/21), וגם לא הגשת בקשה לביצוע פסק דין בהוצאה לפועל (כפי שהוא הנושא בענייננו). הדרך הנאותה להכריע במחלוקת זו, היא הגשת תביעה אזרחית והעלאת הטענות הרלוונטיות בה, כפי שאכן עשה המבקש במסגרת תביעת הרשלנות המקצועית.

אשר על כן, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטות הערכאות דלמטה, ודאי לא כזה המצדיק היעתרות לבקשת רשות ערעור ב-"גלגול רביעי".

18.יצוין, כי בצד האמור לעיל, וכפי שהדגיש בית משפט השלום, אין בקביעה כי אין מקום לפתיחת תיק הוצאה לפועל, משום קביעה בדבר זכויות המבקש בכספי הפשרה.

19.סיכומו של דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה ממילא נדחתה גם הבקשה להוספת ראיה. המבקש יישא בהוצאות המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח.