רע"א 2436-22 רע"א 2436-22

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ב' טאובר, ס' ג'יוסי ו-נ' ג'השאן) בע"א 64195-05-21 מיום 2.3.2022, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת פ' לוקיץ) בת"א 1232-11-13 מיום 31.3.2021.

1.בתאריך 12.12.2012 נסעו המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) ברכב הרשום בבעלות המשיבה 3 (היא אשתו של המבקש ואחותה של המשיבה), כשהמבקש הוא שנהג ברכב, והמשיבה ישבה לצדו. בשלב מסוים, עת יצאה המשיבה מהרכב, נפלה ונפגעה. המשיבה הגישה לבית משפט השלום תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, באשר מדובר בתאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). משהתברר שלרכב לא היה ביטוח חובה תקף במועד התאונה (הביטוח שולם לאחר התאונה), הופנתה התביעה כנגד המבקש ואשתו, ביחד ולחוד, וכנגד המשיבה 2 – "קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" (להלן: קרנית).

2.בעיקרם של דברים, נחלקו הצדדים באשר לנסיבות התרחשות התאונה, וכפועל יוצא – האם מדובר ב"תאונת דרכים" לפי החוק. המשיבה טענה כי היא נפלה ונחבטה מדלת הרכב בזמן שירדה ממנו, וכי לאחר שהמבקש חש לעזרתה התדרדר הרכב לאחור ופגע בה, בעוד המבקש טען כי המשיבה מעדה על הכביש רק לאחר שירדה מהרכב, וכי כלל לא נפגעה ממנו בשום שלב.

בעקבות הצעת בית המשפט וטרם בירור התביעה לגופה, נערך הסכם פשרה חלקי, שלפיו קרנית תשלם למשיבה סכום של 141,473 ₪ (מעבר לתגמולי מל"ל) תמורת סילוק התביעה נגדה (להלן: ההסכם או הסכם הפשרה). הואיל והמבקש התנגד להסכם הפשרה ועמד על בירור התביעה נגדו, נקבע בהסכם כי אם בסוף ההליך יקבע בית המשפט שלא מדובר בתאונת דרכים – תהא קרנית זכאית להשבת הסכום. ביום 3.12.2017 נתן בית משפט השלום להסכם תוקף של פסק דין חלקי, המותנה בתוצאות ההליך כאמור.

3.בסיום הליך ממושך ולאחר שמיעת עדויות, קיבל בית משפט השלום את התביעה וקבע כי מדובר בתאונת דרכים; כי על המבקש – אשר נהג ברכב ללא ביטוח חובה תקף – לשאת בנזקי המשיבה בסך של 226,447 ₪; וכי עליו לשפות את קרנית בעבור החלק היחסי שכבר שילמה למשיבה בגין נזקים אלו במסגרת הסכם הפשרה.

4.ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שנקבע כי אין מקום להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט השלום ובממצאים העובדתיים שנקבעו בו. בית המשפט דחה, בין היתר, את טענות המבקש כי בית משפט השלום – אשר יזם ואישר את הסכם הפשרה עוד טרם בירור התביעה לגופה – היה מוטה נגדו וגרם לו עיוות דין.

על כך נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.בבקשה נטען, בין היתר, כי כמה מהחלטותיו של בית משפט השלום, שבמסגרתן נדחו בקשות שונות שהגיש המבקש, הנן בלתי-סבירות באופן קיצוני וגרמו לו לעיוות דין; כי בית משפט השלום פעל במשוא פנים "ועשה הכל כדי להגיע לתוצאה שקבע מבעוד מועד" במסגרת הסכם הפשרה; וכי קביעותיו העובדתיות העיקריות אינן מבוססות ואינן יכולות לעמוד. נוכח כל זאת, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב בהחלטותיו ובקביעותיו של בית משפט השלום; וכן כי היה עליו לקבל את הערעור מן הטעם שהמשיבה לא הגישה כתב תשובה ולא התייצבה לדיון.

6.לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטות ובפסקי הדין קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבות, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), הואיל ואינה עונה כלל על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

7.חרף ניסיונותיו של המבקש לשוות לבקשה נופך עקרוני, אין היא מעוררת כל שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. קביעותיו של בית משפט השלום תחומות כולן לנסיבות המקרה הקונקרטי, והן ניתנו לאחר שהערכאה הדיונית שמעה את העדים ונדרשה לראיות כולן באופן ישיר. מדובר בקביעות המבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות עדים, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא – ודאי שלא במסגרת "גלגול שלישי".

אף לא שוכנעתי כלל כי מתן רשות ערעור דרושה לשם מניעת עיוות דין. בית המשפט המחוזי ציין כי לכל אורך ההליך נהג בית משפט השלום עם המבקש "באורך רוח רב", ונעתר לא אחת לבקשות שונות שהגיש "הגם שחרגו מכל סדר דין מקובל". מעיון בהחלטות שעליהן הלין המבקש עולה כי הן מנומקות כדבעי, ולא מצאתי – כמו ערכאת הערעור שלפניי – כי גרמו למבקש לעיוות דין. אשר לטענותיו בדבר משוא פנים מצד בית משפט השלום, אלו נטענו בעלמא וללא כל ביסוס ממשי, ואין בהן אלא כדי להמחיש את הקלות הבלתי נסבלת של העלאת טענות לגופו של שופט חלף טענות לגופו של פסק דין. לכך יש להוסיף כי הסכם הפשרה עסק אך ורק במישור היחסים שבין קרנית למשיבה, ואף נקבע בו במפורש כי הוא מותנה בתוצאות ההליך שבין המבקש למשיבה, וממילא אין בו דבר שיעיד על דעה קדומה של בית המשפט כלפי המבקש וטענותיו.

8.המבקש טען כי משנמנעה המשיבה מלהגיש כתב תשובה ולא התייצבה לדיון – היה על בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור. התקנות בעניין זה ברורות, וקובעות כי אם "לא התייצב המשיב [לדיון בעל פה] והמערער התייצב, יברר בית המשפט את הערעור על סמך טיעוני המערער בלבד" (תקנה 138(ג)(2) לתקנות), אלא אם "ניתן טעם סביר לאי-ההתייצבות" (תקנה 138(ג) לתקנות); וכי "דין אי-הגשת תשובה בכתב או השלמה לסיכומים בכתב במועד – כדין אי-התייצבות לדיון בערעור" (תקנה 140(ג) לתקנות). ודוק: הגם שאין חולק שלהתנהלות שכזו מצד משיב עלולות להיות השלכות, ברי כי אין משמעותה כי "יש לראותו בחזקת בעל דין שחזר בו מטענותיו" (כפי שטען המבקש) באופן שיוביל לקבלת הערעור מטעם זה בלבד. אוסיף ואומר כי לא יהא זה מופרך להניח כי למשיבה, גיסתו של המבקש, היה אינטרס כי הערעור יתקבל.

9.אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.