רע"א 6839-23 רע"א 6839-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון), מיום 14.8.2023, ב-ע"א 2331-04-23. בגדרי פסק הדין נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט מ' בורשטין (ס"נ)), מיום 27.3.2023, ב-תפ"מ 41499-01-23 – בגדרו התקבלה תביעת המשיבים לפינוי המבקשים מהמושכר שבבעלותם.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שיעוכב פינוי המושכר מושא ההליכים עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2.בקצירת האומר – עסקינן בתביעה לפינוי מושכר שהגישו המשיבים נגד המבקשים. במוקד התביעה נטען כי המבקשים הפרו את חוזה השכירות הפרה יסודית, בכך שביצעו עבודות במושכר ללא הסכמה מראש ובכתב של המשיבים (בעלי הנכס) – וכי על כן קמה עילה לפינויים של המבקשים מהמושכר על פי חוזה השכירות. המבקשים, מצידם, טענו כי העבודות שבוצעו במושכר היו על דעת המשיבים, אשר נתנו הסכמתם לכך בעל פה.

לאחר קיום דיון במעמד הצדדים, בית משפט השלום (השופט מ' בורשטין (ס"נ), בפסק דין מיום 27.3.2023, קיבל את תביעת המשיבים וקבע כי על המבקשים לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 16.4.2023.

3.ביום 2.4.2023 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין הנ"ל, לבית המשפט המחוזי בירושלים. בגדרי הערעור העלו המבקשים, בין היתר, טענות חריפות נגד התנהלות המותב בבית משפט השלום.

הערעור נדחה בפסק דין מיום 14.8.2023 (השופט א' רון), לפי סעיף 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. בעיקרם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי כדלהלן:

"בפני ערעור על פסק דין המתבסס בעיקרו על הודאת בעל דין מצד המערער עצמו שהפר את ההסכם, בכך שבנה ללא הסכמה בכתב, ובניגוד להוראתו המפורשת של ההסכם, ומשכך, אף לא נצרך לקבוע ערעור זה לדיון, וזאת ללא קשר לטענות המערערים, שספק רב בליבי עד כמה יש בהן ממש כלשהו, ביחס לאופן בו התנהל ההליך בבית משפט קמא." (פס' 11 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי קבע כי על המבקשים לפנות את המושכר תוך 14 יום ממתן פסק הדין – דהיינו עד ליום 28.8.2023. בהחלטה מיום 27.8.2023 (השופט א' רון) ניתן עיכוב ביצוע של 14 ימים נוספים, עד ליום 11.9.2023, על מנת לאפשר למבקשים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין (ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע).

4.אתמול, יום 10.9.2023, הונחה לפניי בקשת רשות הערעור דנן, ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע פינוי המושכר.

בבקשת רשות הערעור מעלים המבקשים שלל טענות, הן נגד התנהלות הערכאות קמא והן נגד הקביעות לגופם של דברים. בעיקרו של דבר, חוזרים המבקשים על גרסתם העובדתית, שלפיה המשיבים נתנו הסכמה בעל פה לביצוע העבודות בדירה, ובכך ויתרו על דרישת ההסכמה בכתב שבהסכם השכירות. כמו כן, נטען כי היה על בית משפט השלום לאפשר למבקשים לתקן את ההפרה טרם שניתן פסק הדין לפינוי המושכר; וכן כי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון בערעור. מעבר לכך, המבקשים ממקדים חלק נכבד מבקשתם בכך שלטענתם תוקן פרוטוקול הדיון שנערך בבית משפט השלום בניגוד לדין, ומשכך הערכאות קמא הסתמכו על אמירות שגויות. המבקשים גם מרכזים את טענותיהם בכך שלא הוכח שהבנייה שביצעו במושכר הייתה מנוגדת לדין.

5.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, כמו גם בבקשה לעיכוב ביצוע, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. זאת, משלא מתעוררת בנסיבות דנן שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וגם לא חשש מפני עיוות דין.

6.פסק דינו של בית משפט השלום ניתן בהתבסס על קביעות עובדתיות מובהקות. בית משפט השלום בחן את חומר הראיות שלפניו, לרבות שמיעת עדויות, וקבע כי המבקשים הפרו את ההסכם בכך שביצעו עבודות בדירה ללא הסכמת המשיבים – ועל כן קיבל את התביעה לפינוי המושכר.

במסגרת פסק הדין, נדחתה לגופה גרסתם העובדתית של המבקשים: בית משפט השלום דחה את הטענה בדבר הסכמה שבעל פה מצידם של המשיבים לביצוע העבודות האמורות, תוך שקבע כי טענה זו לא נתמכה בעדויות וראיות, וכי: "לא הונחה תשתית מספקת להסכמה לכלל עבודות הבנייה האמורות". כמו כן, באשר לטענות כי לא ניתנה למבקשים הזדמנות לתקן את ההפרות, קבע בית משפט השלום כי: "התובעים נתנו ב1.9 הזדמנות לנתבע לתקן את ההפרות בהתאם להוראות סעיף 20א(ב1) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, אך הנתבעים בחרו שלא לתקן את ההפרות ועל כן קמה עילת פינוי בהתאם להסכם השכירות ובהתאם להוראות הדין".

בקביעות עובדתיות מובהקות, מסוג הקביעות בפסק דינו של בית משפט השלום בעניין דנן, אין דרכה אף של ערכאת ערעור "רגילה" להתערב, לא כל שכן ערכאת ערעור ב-"גלגול שלישי" (רע"א 8138/22 פרץ נ' עמידת החברה הלאומית לישראל בע"מ, פסקה 9 (4.12.2022)).

אוסיף ואציין, הרבה מעבר לצורך, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעות הנ"ל.

7.באשר לעניין היותן או אי-היותן של העבודות שבוצעו במושכר בגדר עבירות בנייה, עניין זה, בניגוד לנטען על ידי המבקשים, אינו רלוונטי כלל. הקביעה שהמבקשים הפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית נסמכה על הצורך בקבלת הסכמה, בכתב, של המשיבים לביצוע הבנייה, ולא על שאלת חוקתיותה של הבנייה שבוצעה.

8.אשר לטענות המבקשים בדבר תיקון פרוטוקול הדיון והתנהלות מותב בית משפט השלום – טענות אלו נטענו ללא ביסוס ואינני מוצא להידרש להן. בין כה וכה, סבורני כי לא נגרם למבקשים כל עיוות דין במישור זה אשר מצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

9.כמו כן, לא נפל כל פגם בכך שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים מבלי שהתקיים דיון, וזאת לנוכח הסמכות המוקנית לו לעשות כן על פי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי: "בית המשפט שלערעור רשאי לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה, אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל".

10.על יסוד הטעמים המפורטים לעיל – דין בקשת רשות הערעור להידחות. משכך נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.