בר"ש 6193/10 אבשלום נאור נ. מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל) מיום 3.6.10 בתיק עמש"מ 33758-04-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (חברי בית הדין עו"ד תלרז – אב"ד, עו"ד שניט וד"ר גונן) מיום 31.1.10 בתיק בד"מ 91/06.

רקע והליכים

ב.

המבקש, יליד 1948, איש חינוך במקצועו, החל לעבוד במשרד החינוך בשנת 2000 (להלן המשרד ) ומילא תפקיד של מפקח מתאם פעולות חינוכיות בלשכת סגן המנהל הכללי למינהל. בשנת 2004 שונה מעמדו של התפקיד למנהל אגף תיאום ויזום פעילות פדגוגית. מתוקף תפקידו קיבל המבקש מעמד של עובד מדינה. ביום 31.1.10 הורשע המבקש על ידי בית הדין למשמעת בפסק דין מנומק בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2) ו- (3) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג- 1983, סעיפים 3(א)(1) ו-(5) לחוק למניעת הטרדה מינית וסעיפים (1) ו- (5) בפסקה 43.421 לתקשי"ר. נקבע, כי בשנת 2000 העביר המבקש לידי עובדת המשרד (להלן המתלוננת ) מכתב אהבה בציינו, כי הגיעה העת ל"יישומים"; וכי בשנת 2002 יזם המבקש פגישה עם המתלוננת שבמהלכה סיפר לה על היותו מחוזר על ידי עובדות המשרד, ועל רקע זה ציין כי יכול הוא לדאוג לקידומה. בתגובה לאמירה זו דרשה המתלוננת מן מהמבקש לשמור ממנה מרחק. נטען, כי למחרת היום יצר עמה המבקש קשר ואיים שיפגע במסלול התקדמותה, ואמר שממילא אין לו עניין בקשר אינטימי עמה משום שמימדי גופה אינם לרוחו. במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים נגזרו על המבקש אמצעי המשמעת הבאים: (א) נזיפה חמורה; (ב) פיטורין לאלתר משירות המדינה; (ג) פסילה למילוי כל תפקיד במשרד.

ג.

ערעור על הכרעת הדין שהוגש לבית המשפט המחוזי - נדחה. נקבע, כי הרשעת המבקש התבססה על התרשמות בית הדין למשמעת, אשר נתן אמון בגרסת המתלוננת תוך דחיית גרסת המבקש. הודגש, כי עדות המתלוננת אינה הראיה היחידה להרשעה, וכי לצידה ראיות מחזקות נוספות, ובכללן פניות המתלוננת למכרים וחברים לעבודה בסמוך להתרחשות האירועים האמורים (עדות בעלה של המתלוננת, עדותה של גב' שרה כספי אשר עבדה עם המתלוננת במשרד החינוך, פנייתה לפסיכולוג בנושאי התלונה ועוד). נקבע איפוא, כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות של בית הדין למשמעת אשר בחן את חומר הראיות בקפידה והתרשם באופן בלתי אמצעי מהצדדים והעדים. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש בדבר הערך הראייתי שיש ליתן לכבישת התלונה על ידי המתלוננת (התלונה הוגשה בשלהי 2004), וקבע כי הסברי המתלוננת מניחים את הדעת ותואמים הלכות שנקבעו לגבי כבישת תלונה במקרים של הטרדה מינית. לבסוף, בית המשפט דחה את טענת האליבי שהעלה המבקש לפיה, על פי דיווחי השעות והנוכחות של המתלוננת בתקופות בהן התרחשו ההטרדות, לא נכחו המתלוננת והמבקש כלל יחד באותו מקום בתקופות האמורות. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת בית הדין למשמעת אשר השתכנע, כי דיווחי השעות והנוכחות שהגישה המתלוננת אינם מדויקים ואינם משקפים בהכרח את עבודתה בפועל, ומנגד לא שוכנע שהמבקש לא נכח במקומות ובמועדים שיוחסו לו.

ד.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. נטען, בין היתר , כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מפורט ומנומק כנדרש; כי לא ניתן משקל ראוי לטענת האליבי שהעלה המבקש ולטענתו בדבר המשקל הראייתי שיש לייחס לכבישת התלונה; נטען כי התלונה הוגשה בשנת 2004, משחשה המתלוננת כי מעמדה נפגע כתוצאה משינויי כוח אדם במשרד. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבלו את קביעת בית הדין למשמעת, שבתקופה הנדונה המבקש היה בעל סמכות כלפי המתלוננת או השפעה עליה.

ה.

יצויין, כי בית הדין למשמעת התייחס גם לעדותו של מי שהיה בזמן הגשת תלונה עורך דינה של המתלוננת. בבקשה אמנם נטען, כי לא היה מקום ליתן לעדות זו משקל, נוכח ניסיון סחיטה מצד עורך הדין. עם זאת, לא הוצג חומר לביסוס הטענה, ועל כן אין מקום להתייחס אליה.

דיון והכרעה

ו.

לאחר העיון בבקשה איני רואה מקום למתן רשות ערעור. במקרים כגון דא יש להחיל את הכללים המצמצמים החלים על מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, בר"ש 3207/10 ריחני נ' נציבות שירות המדינה

(לא פורסם)). המבקש חוזר, במידה רבה, על טיעוניו בפני בית הדין למשמעת ובית המשפט המחוזי אשר, כאמור, נדחו. בית הדין למשמעת פרס את הכרעת דינו בפסק דין מפורט ביותר ומנומק; וזו אושרה בבית המשפט המחוזי, תוך חזרה על הלכה ידועה שכלל אין מקום להתערבות בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי אף התייחס לטענות המבקש לגופן. אכן, הנמקתו של בית המשפט המחוזי אינה ארוכה; הנמקה נחוצה, כמובן, אך היא "נבחנת מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה" (הנשיא שמגר בע"א 668/89 פאר נ' חברת פרישמן פ"ד מד(4) 693, 698); ראו גם רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף פ"ד נט(5) 17; במקרה דנא, משסבר בית המשפט המחוזי כי מסכים הוא עם הנמקותיו המפורטות עד מאוד של בית הדין למשמעת, לא היה הכרח כי ישוב ויידרש לכל נקודה פרטנית מעבר לאשר עשה. אם כן, אין המקרה דנא מעלה שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ז.

אף מעבר לנדרש ולעיצומם של דברים, אתייחס לטענת המבקש לפיה שגה בית הדין למשמעת שעה שראה בזיקה בין המבקש למתלוננת - כנטען - יחסי עובד-מעביד. מאחר שהמבקש לא הורשע בעבירות הכרוכות בניצול יחסי מרות (ראו לעניין זה עמוד 3 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 3.6.10) נועדה טענה זו, ככל הנראה, לסתור את קביעת בית הדין למשמעת, לפיה חששה המתלוננת לאבד את מקום עבודתה ולכן כבשה את התלונה. המבקש מבסס את טענתו על המבחנים שנקבעו בפסק הדין בעניין כפר רות לזיהוי יחסי עובד - מעביד (דב"ע נב/142-3 אלהרינאת נ' כפר רות , פד"ע כד 535). כך למשל, מציין המבקש, כי בניגוד לנדרש במבחני הפסיקה, לא היתה לו יכולת השפעה על מעמדה המקצועי של המתלוננת, אשר הועסקה באותה העת כקלינאית תקשורת ובארגון הדרכות בתחום ליקויי הלמידה. אין להלום טענה זו. ראשית, אין עסקינן ב"יחסי עובד-מעביד" במובן הפורמלי – מעבידתם של השניים היתה מדינת ישראל. השאלה היא קיומם של סמכות או השפעה של המבקש כל המתלוננת; בכך עסקינן. בית הדין למשמעת קבע, כי בין המבקש למתלוננת התקיימו יחסי מרות שנוצלו לרעה על ידיו. המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיומם של יחסי מרות, בכל הנוגע למקרים של הטרדה מינית, אינם זהים לאלה שנקבעו לצורך זיהוי יחסי עובד-מעביד בתחום דיני העבודה. מבחני הפסיקה מתחום דיני העבודה קובעים, כי לצורך זיהויו של מעביד יש לבחון, בין היתר, מי הגורם הקובע את מכלול תנאי העבודה של העובד, מי משבץ את העובד במקום העבודה ועוד (עניין כפר רות ). לעומת זאת, בפסיקה העוסקת בזיהוי יחסי מרות במקרים של הטרדה מינית נקבע, כי כדי שיתקיימו יחסי מרות וסמכות לעניין זה, אין הכרח שהממונה יהיה בעל יכולת השפעה ישירה על מעמדו המקצועי של העובד, אלא די ביכולת השפעה וסמכות עקיפה (ראו עש"מ 4790/04 מדינת ישראל נ' בן חיים (לא פורסם); עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה פ"ד נח(2) 125, 135, שם נאמר מפי השופטת

-כתארה אז- ביניש "הפרשנות המקובלת למונח 'מרות' לעניין יחסי ניצול בעבודה כוללת גם השפעה, סמכות בבית הדין למשמעת, ומרות עקיפה, והמונח אינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד" ראו גם האסמכתאות דשם.

ח.

מן העובדות, כעולה מהכרעת הדין, ניתן לתאר את היחסים בין המבקש למתלוננת כיחסים שיש בהם מרות וסמכותיות. נזכיר, כי אף בבקשת רשות הערעור נטען שהמבקש סייע למתלוננת להתקבל לעבודתה, גם אם לא היה הגורם המכריע בקבלת החלטה זו. נראה, כי יכול היה להיוצר אצל המתלוננת הרושם שלמבקש יכולת השפעה כזו או אחרת על מעמדה המקצועי ומכאן יחסי מרות וסמכות לעניין דנא ,

ולמצער, די באמור כדי להסביר את כבישת התלונה. כדי לסבר את האוזן נציין, כי בית הדין למשמעת ציין מפי המתלוננת, לה האמין, שמבחינתה היה המבקש "בוס גדול במשרד החינוך" (הכרעת הדין בעמ' 2, ציטוט מהפרוטוקול בעמ' 5); ראו גם הכרעת הדין בעמ' 3 (פרוטוקול עמ' 11) ועדות הגב' כספי (הכרעת הדין בעמ' 16, פרוטוקול עמ' 89).

ט.

יש מקום לחזור על קביעותיו של בית משפט זה, לפיהן במקרים של הטרדות מיניות במקום העבודה בכלל ובשירות המדינה בפרט, יש לשקול את הפגיעה האפשרית באמון הציבור בהתנהלותו התקינה של שירות זה ואת השלכותיה. יפים לענייננו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעש"מ 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם):

" מצבים של הטרדה מינית ביחסי עבודה, מקבלים גוון מיוחד כשהם מתרחשים במסגרת השירות הציבורי. מעבר לפגיעה הקשה בפרט ובמרקם יחסי העבודה הכרוכה בהטרדה המינית, התרחשותה במסגרת השירות הציבורי גורמת פגיעה עמוקה באמון הציבור בשירות זה. המינהל הציבורי פועל כנאמן הציבור, הוא מחוייב בשמירת ערכי התנהגות בסיסיים, ועליו לשמש דוגמא ומופת לציבור הרחב. נדרשת במסגרתו הקפדה מיוחדת על ערכי מוסר יסודיים ביחסים בין בני אדם (עש"מ 4411/99 מדינת ישראל נ' אלקלעי ; עש"מ 5574/00 אורי בנית נ' מדינת ישראל ). אימון הציבור בשירות הציבורי חיוני להבטחת פעילותו התקינה, ופגיעה באימון זה פוגעת ממילא בתיפקודו של השירות, ומזיקה לאינטרס ציבורי בעל חשיבות מיוחדת. "

י.

נוכח כל האמור, אין מקום להיעתר לבקשה.