פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6913/11
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
עו"ד דן שפריר
נ ג ד
המשיבים:
1. גב אלום בע"מ
2. חגי הנדוורגר
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.8.2011 בת"א 391/08 ובת"א 547/08 שניתן על
ידי השופט ע' גרשון
בשם המבקש:
עו"ד ר' שפריר
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון ) בת"א 391/08 ובת"א 547/08 מיום 15.8.2011, בו נדחתה בקשה מטעם המבקש לביטול פסק בוררות חלקי שניתן ביום 12.2.2008 במסגרת בוררות שהתקיימה בין הצדדים, וכן התקבלה בקשת המשיבים לאישור הפסק החלקי.
ב.
במסגרת פסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי הטענות שהעלה המבקש בבקשה לביטול פסק הבוררות עניינן טעויות לכאורה שנפלו בפסק הבוררות, וככאלה הן טענות ערעוריות מובהקות שאינן מקימות עילה לביטולו. על יסוד טעם זה, נדחתה הבקשה לביטול הפסק והתקבלה הבקשה לאישורו.
ג.
מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית, בגדרה טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק כנדרש, וכי הדבר מקים עילה להתערבות בית משפט זה בפסק הדין. בנוסף טוען המבקש כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הטענות שהעלה בבקשה לביטול פסק הבוררות אינן טענות ערעוריות אלא כאלה המקימות עילה לביטול הפסק. בהקשר זה נטען, כי פסק הבורר אינו עולה בקנה אחד עם העדויות והראיות שהובאו מטעם הצדדים, ועל כן ניתן בחוסר סמכות ועומד בניגוד לתקנת הציבור, באופן המקים עילות לביטולו בהתאם לסעיפים 24(3) ו-24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. עוד נטען כי אף אם לא חוייב הבורר לנמק את פסקו, הנה משעה שנימק את הפסק היה עליו לפעול "בהגינות וכדין", ולפסוק בהתאם לעדויות ולראיות שהוצגו לפניו ולא כפי שפסק. לבסוף, נטען כי התערבות בית משפט זה נדרשת על מנת למנוע עיוות דין ומשיקולי צדק.
ד.
לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור על החלטות הנוגעות לאישור פסקי בוררות או לביטולם תינתן באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית עקרונית החורגת מגדר עניינם של הצדדים, או במקרים בהם התערבות בית המשפט נדרשת משיקולי צדק ועל מנת למנוע עיוות דין (ראו למשל, רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 616 (2005); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי , בפסקאות 26-25 (לא פורסם)). אכן, כפי שציינתי לא פעם, סברתי כשלעצמי כי חיזוק מוסד הבוררות מחייב דווקא אימוץ גישה מרחיבה יותר באשר למידת ההתערבות של בתי המשפט בפסקי בוררות (ראו למשל, רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך; רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (לא פורסם); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' משרד האוצר (לא פורסם) בפסקה ג' לחוות דעתי; רע"א 5058/11 פורוש נ' דייטש (לא פורסם), בפסקה ח'). נתתי לבי לכך שבבקשתו בבית המשפט קמא ובבית משפט זה ציטט המבקש בהרחבה מדברי בפרשת שועלי ובפרשת נבו ; ובינתיים גם תוקן חוק הבוררות (תיקון מס' 2 מתשס"ט-2008) והוסיף אפשרויות מסויימות - לא רבות - להידרשות לפסקי בורר. אך אחר כל אלה, ההלכה הנוהגת הבסיסית כפי שאומצה (ככלל) על ידי בית משפט זה היא זו הנזכרת, שלא כהשקפתי האמורה; ובנידון דידן עסקינן בטענות שאינן עומדות באמות המידה של ההלכה הנוהגת, קרי, עניינן בטעויות המיוחסות לבורר.
ה.
חוששני כי גם אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בשל היקף ההנמקה שבו. אכן "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (ראו: בג"ץ 79/63 טרודלר נ' בורנשטיין, פקיד הבחירות לצורך הרכבת ועדה חקלאית למועצה המקומית רמת-השרון , פ"ד יז 2503, 2516 (1963)]. ואולם, טיבה של הנמקה אינו נבחן לפי אורכה או מידת פירוטה אלא באופן ענייני לפי נסיבותיו של כל מקרה (ראו, למשל: ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ (בפירוק מרצון) , פ"ד מד(4) 693, 697-696 (1990); רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף (לא פורסם), בפסקה ח(4)). לא כל שכן, מקום שניתנת הסכמה לפסק בורר בלא הנמקה. והנה, במקרה דנא נימק בית המשפט עמדתו באמרו "הלכה למעשה טענותיו של המבקש הן טענות ערעוריות שאין מקומן בבקשה לביטול פסק בורר". ואכן, הלכה פסוקה היא כי בדונו בבקשה לביטול פסק בורר אין בית המשפט יושב לדין כערכאת ערעור על פסיקת הבורר, והדברים נאמרים מבלי שאביע דעה מהותית באשר לפסק לגופו.
ו.
התוצאה אליה הגיע בית המשפט נומקה באופן קצר ותמציתי בפסק הדין, ויתכן כי הייתי מרחיב במקום שקיצר, ולוא גם במידת מה. ואולם, בנסיבות המקרה סבורני כי די בהנמקה שניתנה וכי אף לגופה לא נפל בה פגם. מעיון בבקשה לביטול פסק הבוררות שהוגשה על ידי המבקש עולה - במובהק - כי מלוא הטענות המובאות בה אינן אלא השגות על ממצאיו העובדתיים של הבורר, וכן על האופן בו פירש את מערכת ההסכמים בין הצדדים. ושוב, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי טענות מסוג זה אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות מבוססת על ההלכה הנהוגה (ראו למשל, רע"א 1573/00 דוידסון נ' שזיפי (לא פורסם); רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (לא פורסם), בפסקאות 56-55; ער אני לכך שפרופ' סמדר אוטולנגי המנוחה בספרה בוררות דין ונוהל (מה' 4, כרך ב' התשס"ה),
1021-1020 הביעה עמדה אחרת) בהינתן חוק הבוררות ותנאי ההשגה על פסקי בורר. ובסופו של יום, הפונה לבוררות - יידעו זאת העושים כן - נוטל עליו את הסיכון המובנה במצב המשפטי הקיים, שאפשרויות ההשגה בו על פסק הבורר מצומצמות, בכפוף לאפשרויות שבעקבות תיקון מס' 2 לחוק הבוררות. וכמובן, למחוקק פתרונים נוספים, אם ימצא לנכון. על רקע האמור ובנסיבות העניין לא היה הכרח כי בית המשפט המחוזי ידון בנפרד ובאופן מפורט בכל טענה שהעלה המבקש.
איני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום, י"ט בחשון תשע"ב (16.11.2011).
ש ו פ ט