רע"א 1715/13 ש.ע.ר חברה להשקעות בע"מ נ. ד"ר אליהו שיפר

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת שבח) מיום 10.2.13 בהפ"ב 23714-11-12 ובהפ"ב 61598-12-12, בגדרו אושר פסק בוררות שניתן על ידי הנשיא (בדימוס) אורי גורן ביום 8.11.12 (להלן פסק

הבוררות ), ונדחתה עתירתן של המבקשות לביטולו. ביום 18.3.13 עתרו המבקשות לעיכובו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי.

רקע

ב.

תולדותיו של הסכסוך שבפנינו רבות שנים וכוללות שפע הליכים, ולהלן יפורטו אך עיקרי הדברים הרלבנטיים לענייננו.

ג.

המבקשת 1 היתה בעלת הזכויות במלון ויה מאריס ברחוב בן גוריון 43 בבת ים, הידוע כגוש 7145 חלקה 34/11 (להלן המלון ). המבקשת 2 החזיקה במניותיה של המבקשת 1, וכן שכרה את המלון מכוח הסכמים שונים שנכרתו בינה לבין המבקשת 1. המבקשת 3 הפעילה את המלון. ביום 19.11.02 נחתם הסכם הלוואה בין המבקשת 2 למשיב 1 (להלן המשיב ; נספח 19 לבקשה), לפיו הלוה המשיב 550,000 דולר ארה"ב למבקשת 2, וכבטוחה קיבל שלוש משכנתאות על שלושה נכסים, והמלון בכללם. לפי הסכם זה, ניתן היה לפדות את המשכנתאות בתשלום של 700,000 דולר ארה"ב בתוך 9 חודשים. בחלוף הזמן, הוקנו מניותיהן של המבקשות 2-1 לנאמן על נכסיו של פושט הרגל דוד בלס, המשיב 2 (להלן הנאמן ).

ד.

על המלון היתה רשומה, בין היתר, משכנתא גם לטובת בנק אוצר החייל, ומשזו לא נפרעה, דרש הבנק לממש את המלון ולפרוע את החוב בתמורת המכירה. לצורך סילוק החוב מונה, ביום 2.8.05, עו"ד דורון סטריקובסקי ככונס נכסים (להלן הכונס ).

ה.

ביום 22.1.07 נחתם הסכם בין הכונס למשיב, בגדרו נמכרו למשיב זכויותיה של המבקשת 1 במלון (ההסכם מיום 22.1.07, אשר צורף כנספח 34 לבקשה, יכונה להלן הסכם המכר ). הסכם המכר אושר על ידי בית המשפט של פשיטת הרגל, לאחר שהמבקשות 2-1 נתנו הסכמתן למכירה; יצוין, כי הנאמן התנגד להסכם המכר. לאחר החתימה על הסכם המכר נחתם הסכם בין המבקשות 2-1 לבין המשיב (נספחים 41-40 לבקשה), לפיו הסכם המכר כפוף לזכויות החוזיות של המבקשות 2-1 במלון. הסכם זה כלל תניית בוררות.

ו.

ביום 12.3.09 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידן של המבקשות מהמלון (תא"ק 7638-03-09 בבית משפט השלום בפתח תקוה). כנטען בכתב התביעה, הסכם השכירות שנכרת בין המבקשות 2-1 הסתיים ביום 31.12.08 "ומשלא נחתם הסכם שכירות חדש עם התובע [המשיב – א"ר], הרי שהנתבעות [המבקשות – א"ר] הנן פולשות השוהות במלון שלא ברשות ובניגוד לרצון התובע". עוד נטען, כי המבקשות הפרו את הסכם השכירות באשר לא שילמו דמי שכירות. בסופו של יום, ולאחר הליכים שונים, הועברה התביעה להליך בוררות בפני

הנשיא (בדימוס) אורי גורן. הנאמן צורף להליך הבוררות.

ז.

במסגרת הבוררות טענו המבקשות, כי מהותו האמיתית של הסכם המכר היא "עסקת הלוואה כנגד בטחונות", במתכונת הכוללת "שני נדבכים שהינם שלובים זה בזה ובלתי ניתנים להפרדה": האחד, מכירת המלון למשיב תמורת סכום השוה ליתרת החוב לבנק אוצר החייל; השני, הסכמה לפיה רכישת המלון על ידי המשיב כפופה לזכויותיהן החוזיות של המבקשות 2-1 ובכללן הזכות "לרכוש חזרה את המלון בתמורה להחזר ההלוואות שקיבלה מאת שיפר בתוספת רווח מוסכם". נטען, כי "ד"ר שיפר [המשיב – א"ר] מעולם לא התכוון לרכוש וממילא לא רכש את המלון, אלא ד"ר שיפר התכוון להיות והינו נושה מובטח בלבד במשכנתא על המלון" (סעיף 21 לסיכומי המבקשות בבוררות, נספח 9 לבקשה). לחלופין טענו המבקשות, כי זכות השכירות מסתיימת ביום 31.12.18. הנאמן טען, כי יש לבטל את הסכם המכר בהיותו הסכם למראית עין בלבד.

פסק הבוררות

ח.

בפסק בוררות מקיף ומפורט מיום 8.11.12 קיבל הבורר את תביעתו של המשיב. פסק הבוררות עסק בשלוש סוגיות: האחת, האם הסכם המכר הוא הסכם למראית עין בלבד, או שמא בהסכם המכר הועברה למשיב הבעלות במלון? השניה, אילו זכויות הוקנו למבקשות במישור היחסים שביניהן למשיב – האם קנויה להן הזכות לרכוש מהמשיב בחזרה את הזכויות במלון בתמורה להחזר ההלוואות שקיבלו ממנו? השלישית, בהנחה שלמבקשות זכות שכירות בלבד, באיזה מועד הסתיימה זכות השכירות (אם בכלל).

ט.

באשר לשאלה הראשונה נקבע בפסק הבוררות (פסקה 72), כי "הוכח כי בכל הנוגע למישור היחסים שבין הכונס לבין התובע, הועברו לתובע (המשיב – א"ר) הזכויות במלון ובמובן זה, הסכם המכר אינו למראית עין. הצדדים לו התכוונו להעביר לתובע את הזכויות במלון וכך אכן נעשה בפועל", וכי "כך גם לשיטת הנתבעות עצמן" (פסקה 76). קביעה זו הושתתה על העדויות שנשמעו והמסמכים שהוגשו במסגרת הבוררות, ועל העובדה כי הסכם המכר אושר בפסק דין חלוט על ידי בית המשפט של פירוק. נאמר, כי גם אילו הוצגו ההסכמים בין המבקשות לבין המשיב בפני בית המשפט של פירוק "לא היה בהם כדי למנוע את אישורו של הסכם המכר" באשר "אינם עוסקים כלל במערכת הזכויות והחובות שבין התובע לכונס".

י.

באשר לשאלה השניה נקבע בפסק הבוררות (פסקה 95), כי זכויותיהן של המבקשות "אינן אלא זכותן החוזית לשכור את המלון ולהפעילו". נאמר (פסקה 96), כי טענות המבקשות בהקשר זה נסמכות על ההנחה, שהמשיב פעל כ"איש קש" שלהן וכ"עושה דברן", אולם הנחה זו לא הוכחה. נאמר, כי "מהחלטת בית המשפט של פירוק מיום 18.11.08 עולה כי אין בסיס לטענה כי התובע הינו חלק מ'קבוצת בלס'", וכי באותה החלטה נדחתה טענת הנאמן כי התקשרות המשיב והמבקשות היא "התקשרות למראית עין". עוד נאמר (פסקה 99), כי מהראיות שהוצגו בבוררות "לא שוכנעתי כי יש לקבל את הטענה כי התובע רכש את המלון 'עבור הנתבעות (המבקשות – א"ר)'", כי המשיב מימן את רכישת המלון מכספו, וכי לא הוצג כל מסמך "ממנו ניתן להסיק על הסכמתו של התובע לכך שהמלון נרכש 'עבור' הנתבעות, או כי עליו למכור את המלון לנתבעות על פי דרישתן". נאמר (פסקה 100), כי טענות המבקשות אינן מתיישבות עם הסכמתן למכירת המלון למשיב. עוד נאמר (פסקה 101), כי גם לפי ההסכם שנחתם בין המבקשת 2 למשיב בשנת 2002, משלא נפדו המשכנתאות שנרשמו לטובת המשיב, זכאי הלה לנהוג בנכסים שמושכנו כפי שימצא לנכון. בהקשר זה נדחתה טענת המבקשות, כי צו מניעה שניתן בבית המשפט מנע מהן להחזיר את ההלוואה למשיב.

יא.

באשר לזכות השכירות של המבקשות נקבע, כי זו הסתיימה בתום שנת 2008. קביעה זו נסמכה על הסכמי השכירות השונים שנחתמו לאורך שנים, על דוחותיה הכספיים של המבקשת 2, ועל עדותו של דוד בלס. נאמר (פסקה 110), כי "משלא נחתם הסכם שכירות חדש ומשלא הוכח כי הושגה הסכמה בין הצדדים להמשך שכירת המלון לתקופה נוספת, אני קובע כי התובע זכאי לקבל צו לפינוי המלון". הבורר מצא לנכון לציין (פסקה 112), כי "פסק זה הוכרע בעיקרו על סמך ראיות מוצקות של מסמכים, פרוטוקולים והחלטות בתי המשפט, אולם גם במישור האנושי, עלי לציין כי עדותו של התובע הייתה אמינה עלי לחלוטין ואיני יכול לציין זאת לגבי עדויות הנתבעים". הבורר הורה על עיכובו של פסק הבוררות למשך 30 יום, וחייב את המבקשות בהוצאות בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בית המשפט המחוזי

יב.

המשיב הגיש בקשה לאישורו של פסק הבוררות (הפ"ב 23714-11-12), ומנגד עתרו המבקשות, ביום 4.12.12, לביטולו (הפ"ב 61598-12-12). בבקשת הביטול נטען (פסקה 10), כי "הבורר הנכבד נמנע כליל מלדון בטענות אותן כן העלו המשיבות [המבקשות כאן –א"ר]", וכי (פסקה 8) "הבורר הנכבד סקר אמנם חלק מטענות ההגנה של המשיבות, אך לא דן בהן. באף לא אחת מהן". לטענת המבקשות, הבורר התעלם מקו הטיעון המרכזי שלהן, כי הסכם המכר נערך לצורך "החלפת מלוים", כי מהותו האמיתית היא עסקת משכון, וכי הסכם המכר "אינו חזות הכל, אלא יש בין הצדדים הסכם נוסף המשנה את תוצאתו". נטען, כי משלא דן הבורר בטענות שהועלו בפניו, ממילא לא ניתנה למבקשות הזדמנות נאותה לטעון אותן. בקשת הביטול נסמכה על עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(4) ו-24(5) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968.

יג.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת שבח) מיום 10.2.13 נדחתה בקשת הביטול, ואושר פסק הבוררות. נאמר, כי את טענת המבקשות יש לפרש כטענה "הגורסת כי אין מדובר בעסקת מכר, כי אם בעסקה שונה", וכי הלכה למעשה טוענות המבקשות לקנוניה שנרקמה בינן לבין המשיב לפיה "ירכוש 'בכאילו' את המלון לעצמו, אך למעשה ירכוש אותו בעבורן, בכך שיאפשר להן לרכשו ממנו בחזרה כנגד פירעון ההלוואות שנטלו ממנו". נאמר (עמ' 7 שורות 15-10), שמשמעותה האמיתית של טענה זו היא כי עסקינן "בחוזה למראית עין שנעשה כלפי חוץ בלבד", וכי הבורר דן בפרוטרוט בטענה זו. עוד נאמר בפסק הדין, כי טענותיהן של המבקשות, המפנות לראיות ולעדויות, "אינן אלא טענות ערעוריות במובהק". נאמר, כי גם הטענה לפיה לצד הסכם המכר חי לו הסכם נוסף [זה שנכרת בין המבקשות למשיב לאחר החתימה על הסכם המכר – א"ר], נדונה באריכות בחלק השני של פסק הבוררות, והוכרעה שם בסעיף 95. נאמר, כי "בעל דין שמנסה להערים על כונס הנכסים, וחובר, לפי דבריו שלו, לעסקה שמטרתה להבריח שלא כדין רכוש מהנאמן, לא יתפלא אם עדותו לא התקבלה כאמינה, ושהבורר לא שעה לטענתו לפי שותפו לקנוניה בגד בו". בית המשפט המחוזי הוסיף, כי הבורר הכריע גם בטענותיהן של המבקשות באשר לתקופת השכירות. על רקע זה נדחתה הבקשה לביטול פסק הבוררות בהתבסס על סעיף 24(5) לחוק הבוררות. כן נדחתה טענת המבקשות, לפיה לא ניתנה להן הזדמנות נאותה לטעון טענותיהן, וממילא נדחתה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. לבסוף נאמר, כי יש לדחות את טענת הנאמן לפיה יש להורות על ביטולו של פסק הבוררות משהוכח כי הסכם המכר נערך למראית עין בלבד. המבקשות חויבו בהוצאות בסך 50,000 ש"ח.

הבקשה

יד.

מכאן בקשת רשות הערעור, הפרושה על פני 40 עמודים והכוללת 65 נספחים, בה נטען כי עיון חטוף בפסק הבוררות מלמד שרובן של טענות המבקשות, כמו גם קו ההגנה שלהן בכללותו, "לא זכו להתייחסות או לדיון בפסק הבוררות" (ראו למשל סעיפים 24 ו-97 לבקשה). נטען (סעיף 30), כי פסק הדין נעדר התייחסות לטענתן של המבקשות בדבר התחייבותו של המשיב למכר חוזר ובדבר השלכותיה של התחייבות נטענת זו. נאמר, כי לתוצאות הבקשה חשיבות כלכלית החורגת מעבר לעניינם של הצדדים, אילו התקבלו טענותיהן של המבקשות "היו נכנסים עוד מיליוני ש"ח לקופת הנאמן לטובת כלל נושיו של פושט הרגל". נטען (סעיף 44), כי "התוצאה החמורה של 'חלוקת מתנות' למשיב 1, על חשבון ותוך פגיעה בקופת פשיטת הרגל וממילא בנושי החייב, יש בה, בנסיבות העניין, להצדיק מתן רשות ערעור". במישור הדיוני טוענות המבקשות, כי הגם שהשגה על פסק דין הדוחה בקשה לביטול פסק בוררות נדונה כבקשת רשות ערעור מכוח סעיף 38 לחוק הבוררות, יש לדון בה כערעור בזכות שכן "בית משפט מחוזי הדן בבקשה לביטול פסק בורר, אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר, אלא הוא דן, כערכאה ראשונה, בשאלה אם מתקיימות אחת או יותר מהעילות המנויות בסעיף 24 של חוק הבוררות", וכי "הסכסוך אשר הובא בפני בית המשפט הנכבד קמא הינו שונה מהסכסוך אשר הובא בפני הבורר; וממילא, הסכסוך המובא בפני בית משפט נכבד זה הינו 'גלגול שני' של הסכסוך אשר הובא בפני בית המשפט הנכבד קמא, ולא 'גלגול שלישי' של הסכסוך אשר הובא בפני הבורר".

טו.

ביום 18.3.13 הגישו המבקשות בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. כנספח 4 לבקשה זו צורפה החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 14.3.13, בה נדחתה עתירת המבקשות לעיכוב ביצוע.

הכרעה

טז.

אדרש תחילה לטענתם הדיונית של המבקשים. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע, כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957". נוכח הוראה זו, השגה על החלטה של בית משפט מחוזי בבקשה לאישור או לביטול פסק בוררות, בהתאם לסעיפים 23 ו-24 לחוק הבוררות, נדונה כבקשת רשות ערעור.

יז.

סעיף 38 לחוק הבוררות, המגביל את הביקורת הערעורית על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, לערעור ברשות בלבד הוא חריג להסדר הרגיל הקבוע בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (ראו שם בסעיף 41(א)). בע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003) נאמר (בעמ' 941-940), מפי השופטת פרוקצ'יה, כי:

"חריג זה אינו מיקרי; הוא משקף התייחסות ערכית למוסד הבוררות ולמקומו הראוי במערך המנגנונים השיפוטיים המוכרים להכרעה בסכסוכים. הבוררות, כמנגנון הכרעה במחלוקות, פועלת בצד המערכת השיפוטית הרגילה במסגרת מוגדרת של כללים המשלבים תכנים שהם פרי רצון הצדדים, בד בבד עם עקרונות בסיסיים המעוגנים בחקיקה, הכורכים עימם ביקורת שיפוטית על הליכי הבוררות. הפנייה לבוררות כאמצעי לפתרון סכסוכים רצויה מבחינת האינטרס הציבורי ומבחינת האינטרס הפרטי של בעלי הדין כאחד. מן הצד האחד, הפנייה לבוררות מקילה באופן ניכר את מעמסת בתי המשפט. מצד שני, לבעלי הדין מוצע נתיב חלופי להכרעה במחלוקות המתאפיין ביעילותו, במהירותו, ובאפשרות להגיע במסגרתו לתוצאה צודקת בלא כפיפות לכללי סדרי הדין והראיות ... יתר על כן, הבוררות מיטיבה עם המתדיינים במובן זה שהיא מאפשרת להם לתרום מצידם תרומה ממשית לעיצוב תכניה של מסגרת ההכרעה במחלוקות העלולות להיווצר ביניהם ... מקומה רב החשיבות של הבוררות כמכשיר להכרעה בסכסוכים אינו מייתר את הצורך בפיקוח השיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג את האיזון הראוי בין הצורך במתן עצמאות דיונית מירבית לבורר ולצדדים לבין הצורך לשמור על עינו הפקוחה של בית המשפט על הליכי הבוררות כדי להבטיח את תקינותם, ואת היותם אמצעי יעיל והוגן לעשית צדק. במסגרת איזון זה, אחת המטרות המוגדרות של חוק הבוררות היא ייעול ההליכים וחתירה לסיומם המהיר בדרך של הגבלת אפשרויות הערעור על החלטות בתי המשפט בענייני בוררות. סעיף 38 לחוק, העוסק בביקורת הערעורית על החלטות בית המשפט בענייני בוררות, טעון פירוש על רקע המגמות הכלליות העומדות ביסוד מוסד הבוררות שעיקרן חיזוקו של מוסד זה מן הצד האחד, והגבלת התערבות בית המשפט בהליך הבוררות למינימום הנדרש בעיקר כדי להבטיח את תקינותם של הליכי הבוררות ועמידתם במבחן עיקרי הצדק הטבעי ותקנת הציבור. במסגרת הדאגה לחיזוק מוסד הבוררות ביקש החוק למנוע מצבים בהם בעל דין ינצל לרעה את הליכי בית המשפט כדי להערים מכשולים ועיכובים על מהלכה של הבוררות. מגמה זו הצדיקה מלכתחילה העמדת מגבלה על הביקורת הערעורית הנתונה לגבי החלטות בית המשפט בענייני בוררות, על דרך קביעה כי ביקורת זו לא תינתן כענין שבזכות אלא כענין של רשות בלבד. מיגבלה זו יוצרת מסננת דיונית ראויה מפני ערעורי סרק, ומגבילה את הביקורת הערעורית על החלטות בעניני בוררות לעניינים שחשיבותם ומשקלם המיוחד מצדיקים זאת".

ובבש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (2006) נאמר, מפי הנשיאה ביניש, כי:

"הגבלת יכולתן של המערערות לערער על דחיית תובענתן ברשות בלבד, תואמת את תכליותיו הכלליות של חוק הבוררות. חוק זה נועד לעודד פתרון סכסוכים בדרכי הסכמה ומחוץ לכותלי בית-המשפט. החוק מבוסס על התפיסה לפיה על הליכי הבוררות להתנהל במהירות וביעילות ככל הניתן לשם חיזוק מוסד הבוררות. אחת הדרכים לכך היא צמצום המעורבות השיפוטית בענייני בוררות למינימום הנדרש. זאת, בין היתר, על-ידי הגבלת האפשרות להשיג על החלטות בית משפט לפי חוק הבוררות - לרבות החלטות שניתנו מכוח סמכות שיפוט מקורית בערכאה ראשונה - לרשות ערעור בלבד. הגבלה זו מקדמת את תכליות מוסד הבוררות ואף מקיימת את הסכמתם של הצדדים מלכתחילה להסדיר את הסכסוך ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט במידת האפשר. בהתאם לכך, אפילו לשיטתם של אלה הסבורים שההגבלה לערעור ברשות עולה כדי פגיעה בזכות חוקתית, הרי מדובר בפגיעה שתכליתה ראויה והיא מידתית".

יח.

אם כן, הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות היא פרי איזון בין הצורך לעודד את הפנייה לבוררות כאמצעי לפתרון סכסוכים, לבין הצורך שלא לנעול את הדלת לביקורת שיפוטית על הליך הבוררות. זוהי מצוותו של המחוקק, אחריה מצוּוִים אנו למלא. על רקע זה, אין להיעתר לטענתן הדיונית של המבקשות. גם הטענה כי עסקינן לעת הזאת בהשגה בגלגול ראשון ולא בגלגול שני אין להלמה בנידון דידן. זאת, שכן גם לשיטה המבקשת לנהוג גמישות בהשגה בגלגול שלישי על החלטה שנולדה רק בערכאה הערעורית הראשונה (ראו ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי (מה' 3 (תשס"ג-2012), 222), בנידון דידן עסקינן בהליך מיוחד, שגם בערכאה הערעורית הראשונה הריהו ברשות .

יט.

ההלכה הנוהגת בבית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות לא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605; רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (2008)). הלכה זו יושמה גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבקשה לאישור או לביטול פסק בוררות (רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (2000)). הגם שלעמדתי יש לנקוט גישת התערבות מרחיבה מזו על מנת לחזק את מוסד הבוררות (ראו, למשל, רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך, ואזכור דברי פרופ' אוטולנגי שם , 545 ; רע"א 6913/11 שפריר נ' גב אלום בע"מ (2011)), הגישה הנוהגת היא הגישה המצמצמת; ראו גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10 (תשס"ט-2009), 625-624). עם זאת אזכיר את התיקון מתשס"ט לחוק הבוררות, שבו הוספו אופציות השגה מסוימות (ראו סעיפים 21א ו-29א לחוק).

כ.

בבקשה דנא נטען, כי אינה מניחה שאלה משפטית עקרונית, ודי בכך, לפי הגישה הנוהגת בבית משפט זה, על מנת לדחותה. אוסיף, כי גם לפי הגישה המרחיבה, המקרה דנא אינו בא, וכך במובהק, בקהלם של המקרים המצדיקים התערבות.

כא.

טענתן העיקרית של המבקשות היא, כי הבורר לא שת ליבו לקו ההגנה המרכזי שהעלו, לפיו לצד הסכם המכר עמד הסכם נוסף, בו התחייב המשיב לאפשר למבקשות לרכוש את המלון בחזרה. ואולם, עיון בפסק הבוררות מלמד, כי טענה זו נדונה בו בפירוט. אכן, החלק השני של פסק הבוררות שכותרתו "מישור היחסים בין התובע לבין הנתבעות – אילו זכויות קיימות לנתבעות בנכס" דן בשאלה זו (ראו פסקה 93 לפסק הבוררות, המתמצת את טענות המבקשות בהקשר זה). הבורר קיבל את עמדתו של המשיב בסוגיה זו, לפיה למבקשות זכות שכירות בלבד. הכרעתו של הבורר הושתתה על מספר נדבכים, ובכלל זאת על מסמכים שהוגשו ועדויות שנשמעו (פסקאות 101-99 לפסק הבוררות). בין היתר ציין הבורר, כי המבקשות הצהירו – בנספח ד' להסכם המכר – כי עם אישורו לא תהיה להן כל "דרישה ו/או טענה ו/או תביעה בגין הנכס ו/או מכירתו ו/או בכל עניין הקשור אליו" (נספח זה נעדר מהסכם המכר שצורף כנספח 34 לבקשה). אוסיף, כי גם בתגובתן מיום 1.7.07 (נספח 60 לבקשה) בגדר פש"ר 1160/00 הודיעו המבקשות 2-1, כי הן מסכימות "לבקשת המכירה" (הודגש שם, כי אין בהסכמה זו כדי לגרוע מטענה או תביעה העומדת להן כנגד המשיב). טענותיהן של המבקשות, שנפרשו בהרחבה בבקשת רשות הערעור, לרבות "הסימנים" שניתנו בכוונת הצדדים (סעיפים 78-73 לבקשה; ייתכן שברוח הסימנים שנתן רבי יהודה במכות מצרים – דצ"כ, עד"ש, באח"ב, או ברוח האמרה – להבדיל – כי "אין תורה נקנית אלא בסימנים" ( בבלי

עירובין נ"ד, ב)), הן איפוא טענות ערעוריות מובהקות, המופנות כנגד המסקנות העובדתיות והמשפטיות שאליהן הגיע הבורר. ככאלה, אין הן מצדיקות רשות ערעור. בהקשר זה יצוין, כי בדיון בבית המשפט המחוזי (פרוטוקול הדיון צורף כנספח 15 לבקשה) הודיע בא כוח המבקשות, שאם יתחוור שהבורר אכן דן בטענת המבקשות בהקשר ההסכם הנוסף, גם אם שגה – לא קמה עילת ביטול (עמ' 3 שורות 21-18).

כב.

אוסיף, שבסיכומיהן בבוררות (נספח 8 לבקשה) טענו המבקשות, כי "בסיס ההתקשרות בין הצדדים היה עסקת מימון והלוואה שיעמיד ד"ר שיפר לשער ו/או לדבל, על דרך של פרעון חובה של פרעם לבנק אוצ"ח כנגד קבלת זכויות המשכנתה של בנק אוצ"ח על המלון. ד"ר שיפר מעולם לא התכוון לרכוש וממילא לא רכש את המלון, אלא ד"ר שיפר התכוון להיות והינו נושה מובטח בלבד במשכנתא על המלון" (סעיף 21), וכי "חוזה אשר טומן בחובו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לחוזה לבין רצונם האמיתי הינו למראית עין" (סעיף 30). בנסיבות אלה, קשה להלום את טענת המבקשות כי לא טענו דבר באשר לתקפו של הסכם המכר.

כג.

המבקשות טוענות (סעיף 19.3 לבקשה), כי הבורר לא דן בטענתן בדבר קיומם במקביל של הסכמי שכירות שונים. ואולם, הבורר דן (בחלק השלישי של פסק הבוררות) בהוראות ההסכמים, בסתירות ביניהם וכן בראיות חיצוניות (דוגמת דוחותיה הכספיים של המבקשת 2). משכך, חוששני כי אף הטענות בהקשר זה הן טענות ערעוריות גרידא.

כד.

על רקע האמור, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת המבקשות, לפיה הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק הבוררות), ובכך עילת התערבות.

כה.

אשר לטענה לפיה לא ניתנה למבקשות הזדמנות נאותה לטעון טענותיהן או להביא ראיותיהן; מעבר לעובדה כי טענה זו לא נטענה בסיכומי המבקשות בבוררות והועלתה אך בדיון בבית המשפט המחוזי, הנה בדיון בבית המשפט המחוזי ביום 6.2.13 הצהיר בא כוח המבקשות בהגינותו כי "אני מאשר שלא נמנעה ממני ראיה שרציתי להגיש וגם לא נמנע ממני לזמן עדים או לטעון" (עמ' 10 שורות 25-24). נוכח דברים אלה, אין להלום אף את טענת המבקשות בהקשר זה.

כו.

המבקשות טענו כי להכרעה בבקשה דנא השלכות על קופת פשיטת הרגל. ייתכן, ואיני נוטע מסמרות, כי העברת תמורת מימוש המלון לקופת פשיטת הרגל היתה מעשירה את הקופה בסכום הגבוה מזה בו רכש המשיב את הזכויות במלון. ואולם, יש לזכור כי עמדתו של הנאמן – המייצג את האינטרסים של כלל הנושים ושל קופת פשיטת הרגל – נשמעה (אם גם נדחתה) הן בהליך אישורו של הסכם המכר בבית המשפט המחוזי, הן בהליך הבוררות והן בפני בית המשפט קמא.

כז.

נוכח האמור מעלה סבורני, כי אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טרם חתימה אציין, כי הבקשה השתרעה על פני 40 עמודים, וזאת בניגוד להוראות תקנה 403(א) ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, המורה כי בקשת רשות ערעור תפרט ב צורה תמציתית את נימוקי הבקשה. יתירה מכך; הבקשה חוזרת, כמעט במלואה, על הטענות שהועלו בבית המשפט המחוזי. משאלה פני הדברים, סבורני כי מדובר במקרה העלול להצדיק, בכפוף לזכות טיעון, הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה (ראו רע"א 1109/13 אורטס נ' סבן (14.3.13)).

כללם של דברים

כח.

אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה ביום 18.3.13. המבקשות ינמקו עד 11.4.13 מדוע לא יחויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה. החלטה משלימה תינתן לאחר מכן. לבסוף, בבקשת עיכוב הביצוע נטען כי המשיב התיצב לפינוי מלווה בריונים ואיים בצורה זו או אחרת על עובדי המלון. ככל שנטענות עבירות פליליות, הכתובת היא המשטרה, בלא שאטע כמובן כל מסמרות.