רע"א 1303/13 ישראל בנצלביץ נ. צ'ישינסקי ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ואגו) מיום 17.1.13 בהפ"ב 12311-06-12 ובהפ"ב 19832-06-12, בגדרו אושר פסק בוררות שניתן על ידי הרב יצחק מאיר בלסבלג ביום י"ג בסיון תשע"ב (3.6.12; להלן פסק הבוררות ו הבורר , בהתאמה), ונדחתה עתירתו של המבקש לביטולו.

רקע

ב.

המבקש נטל הלוואה מחברת "מנורה מבטחים" (להלן מנורה ), וזו הגישה תביעה להחזר ההלוואה כנגד המבקש ובני משפחתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. החוב עמד על כ-15,000,000 ש"ח. המבקש ניסה להגיע להסדר פשרה עם מנורה בדבר הפחתת החוב באמצעות הסוכן מיקי גרובר (להלן גרובר ). לאחר שהסדר אליו הגיע גרובר נדחה על ידי המבקש, הסכימו הצדדים כי המשיב יפעל להשגת הסדר פשרה עם מנורה. בהסכם בלתי חוזר בין הצדדים נקבע, כי "ככל שיגיע להסכם שישקף תשלום סופי של פחות מ-15,000,000 ש"ח למנורה יקבל ישראל צ'ישינסקי [המשיב – א"ר] 20% + מע"מ מגובה ההורדה". הסכם זה כלל תנית בוררות בפני הרב הרב יצחק מאיר בלסבלג. בסופו של יום הגיע המבקש להסדר עם מנורה.

ג.

הצדדים נחלקו בשאלת גובה הפשרה שהושגה עם מנורה, וכן בשאלת תרומתו של המשיב להצלחת המשא ומתן. אי לכך, חתמו, ביום ט"ו תמוז תשע"א, על הסכם בוררות בו נקבע, כי הבורר ידון "בכל התביעות ודין ודברים שיש בינינו כל אחד מהח"מ על חבירו בנושא תביעה ממונית וכל הדו"ד (דין ודברים – א"ר) שמסתעף מענין הנ"ל". במסגרת הבוררות הוגש, בין היתר, תצהירו של גרובר על ידי המבקש.

ד.

בפסק בוררות מיום י"ז באדר תשע"ב (11.3.12; להלן פסק הבוררות הראשון ) נאמר, והדברים מובאים כלשונם וכנוסחם, כי "התובע [המשיב – א"ר] לא סיים את המו"מ מול מנורה בעצמו", כי "קשה לברר את האמת שהביא לניתוק הקשר בין הצדדים", וכי "לא ניתן לקבוע בודאות כיצד היתה מסתיימת המו"מ בניהולו של התובע למרות שסביר מאד להניח שהכל היה נסגר פחות או יותר אותו דבר ... אך בנוגע לפעילות שנעשה על ידי התובע בטרם ניתוק הקשר ביניהם בזה בודאי הנתבע חייב לשלם". עוד נאמר, כי "התובע ניהל מו"מ יסודי מול מנורה בצורה מקצועית ואמינה כמו שהצהיר קומפל [שי קומפל, סמנכ"ל במנורה (להלן קומפל ) – א"ר] במכתבו, פרט זה התחזק אצלי גם בלא עדותו של קומפל מעצם החומר שהוגש לפני שמוכיח עבודה יסודית וניהול מו"מ באופן רציני", וכי "בסופו של דבר הפשרה נסגרה באמצעות גרובר ולא ע"י התובע". נקבע, כי "במקרה זה אין ספק שהתובע זכאי לקבל שכ"ט על עבודתו בקידום הענין", וכי "לאחר עיון מעמיק בהשתלשלות העניינים ובדיקת החומר על פעילותו של התובע החלטתי שהתובע היה גם מתחיל וגם אמצעי. התובע התחיל את ניהול המו"מ ממצב שלא היה שום נכונות להתפשר על הסכום והביא אותה עד לשלב שמנורה פנתה על דעת עצמה לסוכן גרובר עם נכונות להתפשר בסכום נכבד ... קשה מאד לקבל את גרסת הנתבע שלא היתה שום התקדמות במו"מ ע"י פעילות התובע וכל הפשרה מתחילתו ועד סופו נוצרה בפגישה אחת עם גרובר". נאמר, כי המבקש "ניסה במשך 5 חודשים להביא עדיות והוכחות לגרסתו, אני לא שולל לגמרי את גרסת הנתבע, יתכן והיה צורך בשלב מסוים להכניס את גרובר שוב לתמונה לצורך סגירת הענין מול מנורה ויתכן שלמעשה גרובר היה 'המכה בפטיש' ויתכן שלא, ולכך לא חייבתי מספק את הנתבע בתשלום מלא, אך כל זה לא נוגע לפעילותו של התובע בטרם ניתוק הקשר ביניהם, בפרט זה אני משוכנע שהתובע נטל חלק משמעותי בניהול המו"מ מול מנורה ובקידום הענין לטובת הנתבע". נקבע, כי המבקש ישלם למשיב סך של 666,000 ש"ח + מע"מ. הבורר אפשר לצדדים להעביר הערות בכתב בענין בתוך 14 יום.

ה.

בפסק בוררות משלים מיום י"ג בסיון תשע"ב (3.6.12), שניתן לאחר עיון בהערות ובחוות דעת שהגישו הצדדים לפסק הבוררות הראשון כמו גם בהסכם הפשרה של המבקש עם מנורה, נקבע כי המבקש ישלם למשיב סך 400,000 ש"ח (בתוספת מע"מ) באופן מיידי. עוד נקבע, כי המשיב רשאי לשעבד סך נוסף של עד 290,000 ש"ח (בתוספת מע"מ), שלא ישולם עד ליום 31.12.15, אז יתברר הסכום הסופי אותו ישלם המבקש למנורה. הבורר דחה את עתירת המשיב לקבלת מלוא שכר הטרחה, ומנגד נדחתה טענתו של המבקש כי המשיב "לא פעל ולא הועיל כלום".

ו.

המשיב הגיש בקשה לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 12311-06-12) בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ואילו המבקש עתר לביטולו בבית המשפט המחוזי בירושלים (הפ"ב 19832-06-12). הבקשה לביטול הועברה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ונדונה בחדא מחתא עם בקשת האישור (החלטת הנשיא גרוניס מיום 19.6.12 בבש"א 4807/12). בבקשה לביטול פסק הבוררות נטען, כי יש לבטל את פסק הבוררות מחמת שלמבקש לא ניתנה הזדמנות ראויה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו (סעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968) – נטען, כי "המבקש הודיע לבורר מספר רב של פעמים כי מעוניין הוא לזמן את גרובר, שי קומפל, נציג מנורה, ועורכי הדין שייצגו את מנורה, לדיון בפני הבורר, אולם הבורר לא זימנם לדיון בפניו" (סעיף 35; ראו גם סעיפים 54 ו-58 לבקשה לביטול פסק הבוררות). עוד נטען בבקשת הביטול להעדר הנמקה (סעיף 24(6) לחוק הבוררות), וכן לחריגה מסמכות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות).

ההליך בבית המשפט המחוזי

ז.

בהחלטתו מיום 16.1.13 (נספח 15 לבקשה) דחה בית המשפט המחוזי (השופט ואגו), בקשה להוספת ראיות שהוגשה על ידי המבקש – תצהיר של מר קומפל ומכתב מבא כוחה של מנורה, עו"ד ארז דר לולו. בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקש לא הסביר על שום מה הוגשה בקשה זו ערב מתן פסק הדין, וכי – והיא העיקר – הראיות הנוספות אינן רלבנטיות לשאלה האם נמנע מהמבקש להציגן במהלך הבוררות.

ח.

בפסק דינו מיום 17.1.13 אישר בית המשפט המחוזי (השופט ואגו) את פסק הבוררות, ודחה את הבקשה לביטולו. נקבע, ש"אין חולק על כך כי עדים פוטנציאליים שיכלו לשפוך אור על חלקו ותרומתו של המשיב בהשגת הפשרה – היו בגדר ראיות חשובות להכרעת הבורר, וככל שנתבקשה העדתם – במועד הנכון ובדרך הנכונה – ראוי וצריך היה לאפשר הבאתם" (עמ' 3 שורות 32-30), כי "פרק הזמן הרלוונטי שבו מותר היה וצריך לפעול לזימון העדים שהמבקש סבר שיועילו לביסוס גרסתו, היה טרם אותו מתן 'פסק ראשון' של 11.3.12. אין חולק, והמבקש מאשר זאת בעדותו, שמעולם לא פנה בצורה מסודרת ובכתובים לבקש הזמנת עדים אלה במועד" (עמ' 4 שורות 3-28), כי "המבקש לא פעל כלשהו לגרום להזמנת העדים, ובוודאי שלא ביקש, פורמאלית, מהבורר להסתייע בבית המשפט לשם זימונם" (עמ' 5 שורות 7-6), וכי "אין מקום כלל לטענה בדבר אי-העדת מר גרובר עצמו. תצהיר מפורט מטעמו של זה, היה מונח בפני הבורר ושימש אותו לעת מתן הפסק הראשון. ככל שמי מהצדדים היה צריך לעמוד על העדתו וחקירתו בפני הבורר, מדובר היה במשיב דווקא, לו חפץ לחוקרו בחקירה נגדית" (עמ' 4 שורות 9-6). עוד נאמר בפסק הדין, כי מפסקי הבוררות עולה שלא נגרם עיוות דין או עוול למבקש "בשל אי העדת מר קומפל ופרקליטי מנורה". בית המשפט המחוזי דחה את הטענה להעדר הנמקה בציינו, כי בשטר הבוררות בין הצדדים נקבע שהבורר פטור ממתן נימוקים, וכי ניתן להבין היטב מתוך שני פסקי הבוררות מהם השיקולים והנימוקים שביסודם. כן נדחתה הטענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו – נקבע, כי מועדי התשלום היו שנויים במחלוקת בין הצדדים, ועל כן – מכוח לשונו הרחבה של שטר הבוררות – הבורר היה רשאי להכריע בהם.

בקשת רשות הערעור

ט.

מכאן בקשת רשות הערעור, שהתמקדה בעיקר בטענה כי למבקש לא ניתנה הזדמנות ראויה להביא ראיותיו. נטען (סעיף 4), כי "לא ייתכן שיינתן פסק בורר תחת מחטף וללא שתינתן לצד לבוררות האפשרות להעיד את עדיו, עדים הנוגעים לעיקר המחלוקת שבין הצדדים", וכי "שומה היה על הבורר בעצמו לדאוג להבאת עדים אלו לפניו". לטענת המבקש (סעיף 74), "חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד המערער לכב' הבורר, שיפעל בהתאם לסמכותו מכח סעיף 13(א) לחוק הבוררות, ויזמן מספר עדים רלבנטיים, ובהם מר קומפל, לצורך מתן עדות המקיימת את גרסתו, נמנע הבורר מלמלא חובתו, וכפועל יוצא מכך, חסר בידיו מידע עובדתי חיוני אשר נדרש לשם הכרעה בעניין". בהקשר זה נטען (סעיף 82), כי בית המשפט המחוזי יצר אבחנה מוטעית בין בקשות בכתב לבין בקשות בעל פה. המבקש טוען (סעיף 83), כי "לאורך כל הליכי הבוררות, הועברו לבורר מסרים ובקשות באמצעות הצדדים בעל פה. המערער וכל אחד אחר לא היה יכול לסבור כי על בקשות לזימון עדים להיות שונות ומוגשות בכתב דווקא". ספציפית נטען כלפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאי זימונם של גרובר וקומפל. עוד נטען בבקשה, כי הבורר חרג מסמכותו שכן מועדי התשלומים למשיב לא עמדו במחלוקת בין הצדדים, וכי הבורר לא ניהל פרוטוקול.

י.

בהחלטה מיום 21.3.13 התבקשה תגובת המשיב. בתגובה מיום 25.4.13 נטען, כי עיקר טרוניותיו של המבקש מופנות כלפי ממצאי עובדה שנקבעו בבית המשפט המחוזי, בהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. נטען, בין היתר, כי אופן ביצוע התשלום ומועדיו היו שנויים במחלוקת בין הצדדים. כן נטען (סעיף 62), כי בבית המשפט המחוזי נקבע עובדתית שהמבקש לא פעל לזימון העדים, בוודאי לא באופן פורמאלי, וכי (סעיף 63) בית המשפט המחוזי לא קבע שבקשה לזימון עדים בעל פה – אין כוחה יפה. לטענת המשיב, יש לדחות את טענותיו של המבקש גם בנוגע לחריגה מסמכות ולאי ניהול פרוטוקול.

הכרעה

יא.

ההלכה הנוהגת בבית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות לא תינתן אלא אם מועלית שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605; רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (2008)). הלכה זו יושמה גם על בקשות רשות ערעור על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות (רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (2000)). הגם שלעמדתי היה מקום לנקוט גישת התערבות מרחיבה מזו על מנת לחזק את מוסד הבוררות (ראו, למשל, רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך; רע"א 1715/13 ש.ע.ר חברה להשקעות בע"מ נ' שיפר (20.3.13), בפסקה י"ט), הגישה הנוהגת בבית משפט זה היא הגישה המצמצמת. נזכיר, כי בתיקון לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, מתשס"ט נקבעו גם אפשרויות מסוימות לערעור "פנימי" בגדרי הבוררות (סעיף 21א) וערעור ברשות לבית המשפט (סעיף 29ב), דבר ששיפר לטעמי את המצב שקדם, ברוח הגישה המרחיבה במידה מסוימת.

יב.

בבקשה לא נטען, כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, ועיון בה מלמד כי רובן של טענות המבקש אכן מופנות כנגד ממצאי עובדה שנקבעו בבית המשפט המחוזי, התחומים מטבע הדברים לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה . משאלה פני הדברים, גם לפי הגישה המרחיבה, המקרה דנא אינו בא בקהלם של המקרים המצדיקים התערבות.

יג.

טענתו העיקרית של המבקש היא, כי לא ניתנה לו הזדמנות להביא ראיות ולהשמיע עדים. ואולם, בעדותו בבית המשפט המחוזי העיד המבקש, כי הבקשות שנגעו לזימון העדים הוגשו לבורר לאחר שניתן פסק הדין הראשון (עמ' 6 שורות 27-25 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.12). המבקש טוען, כי במהלך הבוררות ביקש את זימונם של העדים בעל פה. ברם, במכתבו לבורר (שאינו נושא תאריך), הפותח במלים "בעקבות פסק הדין שניתן בבוררות" טען המבקש, כי "במשך כל התקופה ניסו הנוגעים בדבר לדרוש דרישות כספיות ואחרות בתמורה לעדותם, ועד אתמול בצהריים היה נקרא שהם יכתבו הצהרת עדות, מה שבסופו של דבר לא קיבלתי"; במכתבו הנושא את התאריך כ"ח באדר תשע"ב טען המבקש, כי "רק ביום יומים האחרונים משסרבתי לכל מיני דרישות מצידם שאינם ממין העניין הם סרבו למסור את גרסתם בכתב. לאור זאת חייבים לדרוש הזמנה בצו שיפוטי לעדות בנוכחות הצדדים ובאי כוחם שיחקרוהו בטרם יצא פסק דין סופי, למען נבא לחקר האמת". ממכתבים אלה עולה, כי לשיטת המבקש עצמו, רק לאחר שניתן פסק הבוררות הראשון התחוור לו כי העדים אותם חפץ להעיד אינם מוכנים למסור תצהיר, וכי יהא צורך לשמוע עדותם. היאך עולים דברים אלה עם טענתו של המבקש, כי במהלך הבוררות ביקש לזמן אותם עדים למתן עדות? למבקש הפתרונים. תמיהה זו מלמדת, או למצער מעלה חשש כבד, כי ה"נחיצות" בזימונם של אותם עדים "התחוורה" למבקש אך לאחר שהלה התוודע לתוצאתו של פסק הבוררות הראשון, ורק לאחר מכן פנה לבורר לזמן אותם עדים. אכן, התמונה המצטיירת היא כי לאחר שבפסק הבוררות הראשון נקבעה חבותו של המבקש כלפי המשיב, וניתנה לצדדים הזדמנות נוספת לטעון לעניין היקף החבות , ניסה המבקש – שקביעתו של הבורר לא נשאה חן בעיניו – לפתוח מחדש את סוגית החבות; זאת, כמובן, אין להלום. אכן, "התנהגותו של מבקש הביטול יכולה, כשלעצמה, להיות לו לרועץ ולהצדיק דחיית בקשתו לביטול הפסק ... לא יישמע בעל דין אשר היתה לו הזדמנות להביא את ראיותיו, אך מסיבות השמורות עימו ביכר שלא לנצל הזדמנות זאת. לא עשה כן – אין לו להלין אלא על עצמו. המחדל הוא שלו, ולא של הבורר" (ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל – כרך ב' (מה' 4, 2005) 1046-1045).

יד.

יתירה מכך: בבקשתו טוען המבקש (סעיף 79), כי "עשה כל שלאל ידו כדי לגרום לשי קומפל ולעורכי הדין של מנורה לחתום ולמסור תצהיר, אולם אלו טענו כי הם אינם נוהגים לעשות כן, אך ככל שיוזמנו על ידי הבורר – יגיעו". ברם, בסעיף 16 לתצהירו של קומפל – שצורף לבקשה להגשת ראיות בבית המשפט המחוזי – נאמר, כי "לא ניתן על ידי תצהיר במסגרת הליך הבוררות נשוא תובענה זו וזאת מהטעם שבעת הרלבנטית התגלעו מחלוקות שונות בין מנורה לבין מר בנצילביץ' אשר נגעו להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ומאחר שלא קיימת לי כל חובה לעשות כן". השוני בין שתי הגרסאות מדבר בעדו, ולא אכביר מלים.

טו.

ועוד; בתכתובת דוא"ל מיום 10.10.11, הנזכרת בפסק הבוררות הראשון, כתב קומפל למשיב כי "אני רוצה להודות לך באמת על כך שהמו"מ היה הגון מאד וייצגת נאמנה את משפחת בנצלביץ ... הסיכום היה קרוב מאד למה ששוחחנו עליו. לדעתי יש כאן אי הבנה לפעולותיך ואני חושב שאני יודע מה מקורן. נשאלתי על פעולותיו של מר הייבלום וציינתי שראיתי אותו פעם אחת ותרומתו היתה אפסית"; בתצהירו, שצורף לבקשה לצירוף ראיות בבית המשפט המחוזי, ציין קומפל (סעיף 4), כי "תרומתו של מר הייבלום למשא ומתן בין הצדדים הינה אפסית" (ראו גם סעיף 100 לבקשה). על רקע דברים אלה, איני סבור שנגרם למבקש עיוות דין מאי העדתו של קומפל, בוודאי לא עיוות דין כזה שיש בו כדי לגבור על התנהלותו של המבקש, כפי שפורטה מעלה.

טז.

באשר להעדתו של גרובר, הנה המבקש הגיש תצהיר שלו במהלך הבוררות . לא נמצא בבקשה כל הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, לשאלה מדוע המבקש לא צירף – במהלך הבוררות – תצהיר משלים של אדם זר, אלא המתין עד לאחר שניתן פסק הבוררות הראשון. כאמור, הדברים אומרים דרשני.

יז.

על רקע האמור, לא נמצא מקום להתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי אין לבטל את פסק הבוררות מחמת הטענה שלמבקש לא ניתנה הזדמנות ראויה להביא ראיותיו. גם יתר טענותיו של המבקש אינן מגלות מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

יח.

אשר לטענה בדבר חריגה מסמכות; עיון בכתבי הטענות שהגיש המבקש בהליך הבוררות מלמד, כי סוגית "מועד התשלום ועל ידי מי יתבצע" היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. כך טען המבקש, כי "בפסק הדין שקיבלתי חסר דבר יסודי, לא נכתב בו מתי צריך לשלם את דמי התיווך, וכן מי צריך לשלמו ... הוי אומר שכל תשלום של דמי התיווך

- אם וככל שלאחר כל האמור עדיין אני יחויב ישולמו רק מהחברה ומרווחיה ולא מכיסי הפרטי כעת, אלא כל נידון התשלום הוא רק כשיגמר הפרויקט וככל שיהיו חוזים". אם כן, לגישת המבקש העדר קביעה בדבר מועדי התשלום וסדריהם הוא "חסר יסודי"; משאלה פני הדברים, ונוכח העובדה כי בשטר הבוררות מונה הבורר "כבורר יחיד בכל התביעות ודו"ד שיש בינינו כל אחד מהח"מ על חבירו בנושא תביעה ממונית וכל הדו"ד שמסתעף מעניין הנ"ל", אין להלום את טענתו של המבקש, לפיה חרג הבורר מסמכותו עת הכריע בשאלת מועדי התשלום.

יט.

אשר לטענה בדבר אי-ניהול פרוטוקול; אין חולק בדבר חשיבותו של ניהול פרוטוקול. ברע"א 5058/11 פורוש נ' דייטש (2011) הזדמן לי לציין, כי "מוטב וראוי היה שהבורר ינהל פרוטוקול, ולוא על מנת לברר באופן מסודר טענות המועלות באשר לאופן ניהול הבוררות כגון במקרה זה ... הדעת נותנת, כי גם בורר שאינו אמון על המשפט האזרחי - במקרה דנא בורר מן הציבור החרדי האמון על דין תורה - יתן לבו לכך שפסק הבוררות עלול להיות מובא לפני בית משפט אזרחי, כפי שאירע בנידון דידן, ועל כן יש חשיבות למתן תמונה מלאה ובהירה של ההליכים, והפרוטוקול הוא אחד הכלים החשובים לכך, ולשומעים ינעם". ואולם, עיון בבקשה לביטול פסק הבוררות שהגיש המבקש בבית המשפט המחוזי מגלה, כי זו נעדרת התייחסות לאי-ניהול פרוטוקול. די בכך על מנת לדחות את הטענה. יתר על כן; המבקש לא טען בבקשתו – וככל הנראה לא בכדי – כי הוא הלין על אי-ניהול הפרוטוקול ב זמן אמת , קרי, עסקינן בטענה המועלית בצוק עיתיו של המבקש, מבלי שזה מיחה בעד הבורר במהלך הבוררות. לכך אין להסכים (ראו אוטולנגי , בעמ' 1150-1148).

כללם של דברים

כ.

על יסוד האמור, לא אוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור. המבקש ישא בהוצאותיו של המשיב בסך 10,000 ש"ח.