רע"א 3916/14 ש.ע.ר חברה להשקעות בע"מ נ. עו"ד אליהו שיפר

א.

בין הצדדים נתגלעו מחלוקות שונות בנוגע לזכויות במלון ויה מאריס בבת ים (להלן המלון ), והמשיב עתר למינוי בורר בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הפ"ב 54300-02-11). בפסק דין מיום 4.4.11 (הנשיאה גרסטל ) – שניתן בהסכמת הצדדים – נקבע, כי כל המחלוקות בין הצדדים יועברו להכרעתו של בורר יחיד, הנשיא (בדימוס) א' גורן; עיקרי תולדות המחלוקות בין הצדדים פורטו בהחלטה ברע"א 1715/13 ש.ע.ר חברה להשקעות בע"מ נ' שיפר (2013), והמעיין יעיין.

ב.

ביום 8.11.12 ניתן פסק בוררות חלקי, בגדרו נעתר הבורר למשאלתו של המשיב לפינוי המלון. עתירתן של המבקשות לביטולו של פסק הבוררות החלקי – נדחתה בבית המשפט המחוזי, ומנגד נעתר בית המשפט לבקשת המשיב לאישור פסק הבוררות החלקי (פסק דין מיום 10.2.13 (השופטת שבח ) בהפ"ב 23714-11-12, הפ"ב 61598-12-12). ב רע"א 1715/13 הנזכרת נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ג.

בהחלטתו מיום 10.12.13, בגדרי הפ"ב 54300-02-11, הורה בית המשפט (השופטת טולקובסקי ) על המשך הליכי הבוררות, לצורך בירור המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, ובתוך כך נדחתה הטענה כי יש להעביר את הבורר מתפקידו. כעולה מן החומר שבתיק, בהחלטתו מיום 12.2.14 פסל עצמו הבורר גורן מהמשך ניהול הליך הבוררות, בשל מה שראה כהתנהגות לא נאותה מצד המבקשות כלפיו (ראו גם פסקה ד' להלן). נוכח זאת, הגיש המשיב בקשה למינוי בורר חליף; המשיבים בבקשה זו היו המבקשות וכן מר דוד בלס (להלן בלס ). המבקשות התנגדו לבקשה למינוי בורר חליף נוכח תביעה שהגישו, יחד עם בלס, כנגד המשיב וכנגד עו"ד לילך כהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תא"ק 38247-07-13), בגדרה עתרו לביטול הסכם מכירת המלון למשיב בשנת 2007. לפי הנטען, בידי המבקשות ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות מן התמונה שנפרשה בפני הבורר.

ד.

בהחלטתו מיום 8.5.14 נעתר בית המשפט (השופטת טולקובסקי ) לבקשה למינוי בורר חליף. נאמר, כי אין בהגשת התביעה לבית המשפט המחוזי כדי לאיין את הסכם הבוררות שבין הצדדים, וכי גם בעובדה שבלס ועו"ד כהן אינם צדדים להסכם הבוררות אין כדי לשנות ממסקנה זו. בית המשפט הדגיש, כי טענותיהן של המבקשות עומדות בניגוד לפסק הבוררות החלקי החלוט מיום 8.11.12. בית המשפט דחה גם את טענתן של המבקשות, כי ההסכמה להעברת הסכסוך לבוררות היתה הסכמה ספציפית למינויו של הנשיא (בדימוס) גורן; נאמר, כי "העובדה שהמשיבות [המבקשות – א"ר] 'הצליחו' בתגובה שהוגשה על-ידן לבורר ואשר הוגדרה על-ידי הבורר כתגובה גסה, שלוחת רסן ומעליבה, להביא להתפטרות הבורר מתפקידו, אינה יכולה להביא לתוצאה לה כיוונו המשיבות".

ה.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי התביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אושרה על ידי הנאמן על נכסיו של בלס (המצוי בפשיטת רגל), הכונס הרשמי, אסיפת הנושים ובית המשפט של פשיטת רגל, וכי אף לא אחד מאלה נתן הסכמתו לניהולהּ בבוררות. נטען, כי אין הצדקה לניהול הליך בוררות בין הצדדים, הנסב על חלק מהסכסוך המתברר בתביעה שהוגשה בבית המשפט, וכי ניהול הליכים מקבילים מעלה חשש להיווצרותן של החלטות סותרות. בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא דן בשאלה האם היה מקום לאחד את הדיון בבוררות עם הדיון המתקיים בבית המשפט.

ו.

ההלכה הנוהגת בבית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות תינתן במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605). הגם שציינתי לא אחת, כי לעמדתי יש לנקוט בגישת התערבות מרחיבה מזו על מנת לחזק את מוסד הבוררות (ראו, למשל, רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד , פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך; רע"א 7818/11 בבזדה נ' עירית גבעת שמואל (6.10.13), בפסקה י"ט), הגישה הנוהגת היא הגישה המצמצמת. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה, גם במשקפי הגישה המרחיבה, באשר עניינה בשאלת יישומן של הלכות ידועות על נסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו. אכן, המבקשות עצמן טוענות, כי "שגה בימ"ש קמא הנכבד, משלא השתית החלטתו על המבחנים הברורים שנקבעו זה מכבר בפסיקת בימ"ש נכבד זה" (סעיף 23), קרי – גם לשיטתן פוסעים אנו בשדה חרוש, ועסקינן בשאלה של יישום. זו אינה מצדיקה היעתרות לבקשה.

ז.

גם לעיצומם של דברים איני סבור, כי יש מקום להיעתר למבוקש. השאלה האם בית המשפט יאפשר קיומם של הליכי בוררות בשעה שתלוי ועומד הליך נוסף בבית המשפט, אשר הצדדים או העילות בו זהים לאלה שבבוררות, נדונה בפסיקה (ראו רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ , פ"ד מח(1) 397; רע"א 3925/12 רונן נ' כהן (2013), בפסקאות 21-20). המבקשות ממקדות בקשתן בהיבט היעילות ובחשש מפני הכרעות סותרות; אלא שבעניין אלרינה נפסק, מפי השופט גולדברג, כי "השאיפה לריכוז התביעות בהליך אחד אינה, בנסיבות דנא, חזות הכל, ואין בה לבדה לשמש 'טעם מיוחד' שלא לעכב את ההליכים" ( שם , בעמ' 403). יתר על כן: בנדון דידן סבורני, כי – כמות שצוין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי – בנסיבות יש לייחס משמעות לעובדה שתביעתן של המבקשות (ובלס) בבית המשפט המחוזי יוצאת כנגד פסק הבוררות החלקי של הבורר גורן, שהפך חלוט משכבר, ובלשונן – "יש בראיות אלה כדי להצביע, שפסק דינו של כבוד הבורר הושג בתרמית ולשנות קביעות בפסק הבורר" (סעיף 16 לתגובת המבקשות לבקשת המשיב לבקשה למינוי בורר חליף). במלים אחרות, מהותה של תובענת המבקשות בבית המשפט המחוזי היא להביא לשינויו של פסק הבוררות, ובנסיבות אלה אין מקום ליתן משקל רב לחשש מפני הכרעות סותרות. מובהר, כי אין בהחלטה זו כדי להביע כל עמדה בשאלה האם בגדר הדיון בתובענתן של המבקשות בבית המשפט המחוזי ניתן להביא לשינויו של פסק הבוררות החלקי מיום 8.11.12, וזו תתברר מטבע הדברים באכסניה המתאימה.

ח.

איני נעתר איפוא לבקשת רשות הערעור.