רע"א 3374/20אליאס בדעאן נ. עזאם רפעאת ד"ר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ת' נסים שי ) מיום 3.3.2020 בת"א 30049-12-16 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לעכב את הדיון בתביעה שכנגד שהגישו משיבים 2 ו-3 או לחלופין לסלקה על הסף.

הרקע לבקשה

1.

המבקש הינו הבעלים במקרקעין הידועים כחלקה 40 בגוש 16525 בעיר נצרת (להלן: חלקה 40 ), והחוכר לדורות במקרקעין הידועים כחלקה 41 בגוש 26525 באותה העיר (להלן: חלקה 41 ). ענייננו מתמקד בבניין שהוקם על שתי החלקות (להלן: המקרקעין ), ובו דירות וחנויות, אשר הוחכרו במשך שנים לגורמים שונים. בשלב מסוים התקשר המבקש עם משיב 1 (להלן: המשיב ), עורך דין במקצועו, על מנת לקבל שירותים משפטיים בקשר להחכרה לדורות של המקרקעין, ולצורך ייצוגו בעסקאות החכירה. במסגרת הטיפול בעסקאות הגיעו לידי המשיב סכומי כסף שהתקבלו מרוכשי הזכויות במקרקעין, אותם החזיק בנאמנות, בסך כולל של 300,000 ש"ח. ברם, היחסים בין השניים עלו על השרטון והתגלעו ביניהם מחלוקות שונות. בעוד שהמשיב טען שלא שולם לו שכר טרחתו, המבקש טען כי המשיב הפר את התחייבויותיו כלפיו, נמנע מלהשלים את הטיפול בעסקאות, פעל מאחורי גבו בניגוד למוסכם ביניהם ואף עיכב ללא הצדקה את העברתם של סכומי הכסף שנותרו בידיו בנאמנות.

2.

בין המבקש למשיב התנהל משא ומתן בקשר למחלוקות ביניהם, עד אשר חתמו השניים ביום 3.4.2014 על הסכם פשרה במסגרתו סוכם כי המבקש ישלם למשיב יתרת שכר טרחתו בסך של 30,000 ש"ח, ואילו המשיב התחייב לסיים את הטיפול בעסקאות שבוצעו ולהביא לרישום הזכויות בלשכת רישום מקרקעין (להלן: הסכם הפשרה ). אלא שהמבקש טען כי גם את הסכם הפשרה הפר המשיב, נמנע מלהשלים את העסקאות שבוצעו ואף התעלם מפניותיו החוזרות והנשנות, עד אשר לבסוף נאלץ להביא לסיום העסקאות ורישום הזכויות באמצעות עורכת דין אחרת. כמו כן, המשיב אמנם שחרר לידי המבקש חלק מהכספים שהופקדו בנאמנות, אך נותר בידיו סך של 100,000 ש"ח אותם מיאן להעביר לידי המבקש.

3.

לפיכך, ביום 14.12.2016 הגיש המבקש תביעה כספית נגד המשיב, במסגרתה עתר לשחרור כספי הנאמנות בהם הוא מחזיק, כמו גם לחייבו בהשבת כספי שכר טרחה שגבה מהמבקש (יצוין כי תחילה הוגשה התביעה לבית משפט השלום בנצרת אך מאוחר יותר היא הועברה לבית המשפט המחוזי בנצרת לאחר שנמצא כי נתונה לו הסמכות העניינית לדון בתובענה). המשיב, מנגד, הגיש תביעה שכנגד במסגרתה עתר לתשלום מלוא שכר טרחתו.

4.

במסגרת ההליך, העלה המבקש טענות גם בקשר להסכם שיתוף מקרקעין אשר נחתם עם רוכשי הזכויות במקרקעין (ביניהם משיבים 2 ו-3) ביום 18.2.2012 במסגרתו התחייב המבקש לרשום את הבניין כבית משותף, ועל המשיב הוטלה מלאכת רישום זכויות הרוכשים (להלן: הסכם השיתוף ). במסגרת סעיף 16.1 להסכם השיתוף נכללה תניית בוררות על פיה כל חילוקי הדעות שיתעוררו בקשר להסכם השיתוף יוכרעו על ידי בורר. אין חולק כי בפועל לא קודם תהליך רישום הבניין כבית משותף. מכל מקום, במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש במסגרת ההליך, ציין המבקש את דבר קיומו של הסכם השיתוף, כאשר טען כי ההתחייבות לרשום את הבניין כבית משותף הוכנסה להסכם ללא ידיעתו ומבלי שהסכים לכך, על כן מדובר לטענתו בהתחייבות שאין לה תוקף משפטי.

5.

בשלב מסוים, לבקשת המשיב וחרף התנגדות המבקש, צורפו משיבים 2 ו-3 אשר רכשו כאמור זכויות במקרקעין, כנתבעים לתביעה (רוכשי זכויות נוספים במקרקעין הודיעו שאינם מעוניינים להצטרף להליך). משיבים 2 ו-3 טענו כי אין להורות על העברת כספי הנאמנות לידי המבקש כמבוקש על ידו, משום שכספים אלה הופקדו בנאמנות אצל המשיב לצורך ביצוע פעולות משפטיות שיגנו על זכויותיהם אשר טרם בוצעו, וביניהן רישום הבניין כבית משותף. בנוסף, הגישו משיבים 2 ו-3 תביעה שכנגד במסגרתה עמדו על אכיפת הסכם השיתוף ועל דרישת תשלום פיצוי בגין הפרת הסכם השיתוף מצד המבקש.

6.

ביום 24.9.2019 הגיש המבקש בקשה לעכב את הדיון בתביעה שכנגד שהגישו משיבים 2 ו-3, לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1958 (להלן: חוק הבוררות ), בהתאם לתניית הבוררות הקבועה בהסכם השיתוף. לחלופין התבקש בית המשפט לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, היעדר עילה וחוסר סמכות עניינית. במסגרת זו נטען, בין היתר, כי משיב 3 כלל לא חתם על הסכם השיתוף. לחלופי חלופין התבקש בית המשפט להורות על הפרדת התביעה מהתביעה שכנגד בהיעדר זיקה עניינית ביניהן.

7.

ביום 3.3.2020 נדחתה הבקשה. בית המשפט קבע כי אין מקום להורות על עיכוב ההליכים בתובענה והעברתה לבוררות. זאת בהתחשב בכך שהסוגיה העומדת במרכז התביעה שכנגד – רישום הבניין כבית משותף – הינה סוגיה היורדת לשורש זכויותיהם של גורמים נוספים אשר אינם חתומים על הסכם השיתוף. כך הוא אף בעניינו של משיב 3 אשר אינו חתום על הסכם השיתוף. ממילא, עניינם של אלה לא יכול להיות מוכרע במסגרת הליך בוררות. בית המשפט נתן דעתו לכך שאותם גורמים (למעט משיב 3) הודיעו בעבר כי אינם מעוניינים להצטרף להליך, אך זאת טרם הוגשה התביעה שכנגד אשר עשויה לשנות את עמדתם. מכל מקום אין להלום את התנהלות המבקש, אשר עומד על אכיפת תניית הבוררות שבהסכם השיתוף על אף שהוא מתכחש להסכם זה מכל וכל. עוד נקבע, כי בניגוד לטענת המבקש, קיימת זיקה עניינית בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד, ועל כן אין מקום לפיצולן להליכים נפרדים, דבר היכול להביא להכרעות סותרות. בנוסף נקבע כי אין מקום לסילוק התביעה שכנגד על הסף בשל אף לא אחת מהעילות הנטענות – התיישנות, היעדר עילה וחוסר סמכות עניינית. נדחתה גם הטענה כי אין עילה לבירור התביעה שכנגד בעניינו של משיב 3, אשר לא חתם על הסכם השיתוף, שעה שמכוח הסכם החכירה שנחתם עמו ניתן לראותו כמי שהוקנו לטובתו זכויות בהסכם השיתוף.

8.

מכאן לבקשה שלפנַי, במסגרתה הלין המבקש בעיקר על דחיית הסעד העיקרי שהתבקש בבקשתו לפני בית המשפט המחוזי, לעיכוב הדיון בתובענה שכנגד והעברתה לבוררות. כן הלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי לא דן בבקשתו להפריד את התביעות. עם זאת, במסגרת בקשתו לא חזר על הבקשה שהתביעה תסולק על הסף מחמת התיישנותה, היעדר עילה או חוסר סמכות עניינית. המבקש ציין כי אין בטענותיו בדבר ביטול תניות מסוימות בהסכם השיתוף, בנוגע לרישום בית משותף, כדי לאיין את ההסכם כולו ובכלל זה את תניית הבוררות הקבועה בו. עוד נטען כי התביעה שכנגד מבוססת כולה אך ורק על הסכם השיתוף ועל כן מחויבים משיבים 2 ו-3 להגיש את תביעתם במתווה שנקבע באותו הסכם, היינו במסגרת הליך בוררות בלבד. גם לא היה מקום לקבוע כי משיב 3 הוא בגדר מי שהוקנו לטובתו זכויות בהסכם השיתוף, בד בבד עם הקביעה כי תניית הבוררות הקבועה בהסכם השיתוף אינה חלה עליו. בית המשפט גם הניח הנחה מוטעית בקבעו כי לצורך הכרעה בתביעת המבקש יש צורך בהכרעה בשאלה המתעוררת בתביעה שכנגד, והיא תוקף ההתחייבות הנטענת לרישום בית משותף. משיבים 2 ו-3 הם בגדר נתבעים פורמליים ואינם נחוצים לצורך בירור השאלה אם מתקיימים התנאים שמחייבים את שחרור כספי הנאמנות. בנסיבות המקרה, נוכח העובדה שהתביעה שכנגד מבוססת כולה על הסכם השיתוף ונועדה לאכוף הסכם זה, קיימת הצדקה ואף חובה להורות על עיכוב ההליכים. בשולי הבקשה נטען כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מהסעד החלופי שהתבקש, והוא הפרדת התביעות. נטען כי בית המשפט התייחס לסוגיית הפרדת התביעה שכנגד מהתביעה העיקרית רק בהקשר של הבקשה לעיכוב הליכים מכוח תניית בוררות, אך התעלם מהבקשה החלופית להורות על הפרדת התביעות על ידי העברת התביעה שכנגד לבית משפט השלום.

במאמר מוסגר יצוין כי לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, הגיש המבקש הודעת צד ג' נגד המשיב, בקשר לתביעה שכנגד שהגישו משיבים 2 ו-3.

9.

ביום 11.6.2020 הוריתי כי הבקשה מצריכה תשובה. משיבים 2 ו-3 סמכו ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי והבהירו כי תביעת המבקש ותביעתם שכנגד כרוכות זו בזו ונסמכות אחת על השנייה, כאשר חלק ניכר מהשאלות העובדתיות והמשפטיות בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד הן משותפות וזהות לחלוטין. כך גם תביעת המבקש בעניין שחרור כספי הנאמנות משליכה באופן ישיר על זכויותיהם והיא עומדת בלב ליבה של תביעתם לאכיפת הסכם השיתוף. עוד הדגישו משיבים 2 ו-3 כי המבקש ויתר הלכה למעשה על תניית הבוררות בעצם פנייתו לבית משפט.

המשיב סבור גם כן כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה. השאלה אם המבקש התחייב לרישום בית משותף ואם הפר חובה זו הינה שאלה יסודית המשותפת הן לתביעות ההדדיות בין המבקש אליו והן לתביעה שכנגד שהגישו משיבים 2 ו-3. בנוסף ציין המשיב כי יש בהודעת צד ג' אותה שלח המבקש לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי כדי לחזק את המסקנה כי אין מקום לנהל את התביעה שכנגד לפני בורר. שכן, במצב דברים זה, אף אם היה מורה בית המשפט על ניהול התביעה שכנגד לפני בורר, בית המשפט היה נאלץ לנהל הליך מקביל (בעניין הודעת צד ג') באופן שהיה עשוי להביא להכרעות סותרות.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה, בנספחיה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית בעלת השלכות החורגות מעניינם של הצדדים לבקשה, או מקום בו נדרש הדבר משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 354/20 גרופ א.ה.ב.א. בע"מ נ' טלטא בע"מ , פסקה 12 (26.4.2020); רע"א 1930/20 גבאי נ' סאל הצלע בע"מ , פסקה 8 (31.5.2020)). הלכה זו כוחה יפה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטה שעניינה בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, אשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה אלא אם נפלה בה טעות של ממש (רע"א 3587/20 שלסר נ' ממכר בית בע" מ, פסקה 8 (30.6.2020); רע"א 3313/18 אברמוביץ נ' גלית , פסקה 7 (16.5.2018); רע"א 913/16 כלי נ' עציוני , פסקה 8 (21.4.2016)). הבקשה שלפנַי אינה עומדת באמות מידה אלה. המבקש אף אינו טוען כי עניינו מעורר סוגיה עקרונית, וכל טענותיו מתמצות בכך שבית המשפט שגה בקביעתו שאין לעכב את הדיון בתובענה שכנגד. ברם, אף אם היה מדובר בשגגה ביישום הדין, אין הדבר מצדיק קבלת רשות ערעור (רע"א 3985/20 היערי נ' קיבוץ גת – אגודה שיתופית חקלאית , פסקה 8 (29.6.2020); רע"א 3916/14 ש.ע.ר חברה להשקעות בע"מ נ' עו"ד אליהו שיפר , פסקה ו' (30.6.2014)). המבקש גם לא טען כי מתקיים בעניינו חשש לעיוות דין.

11.

למעלה מן הצורך, יצוין כי גם אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לגופה. על פי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, בית המשפט אינו מוגבל לרשימה סגורה של חריגים, בבואו לקבוע כי מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים. בית המשפט רשאי להביא בחשבון שיקולים מגוונים, לרבות שיקולים דיוניים ושיקולי יעילות, שיקולים שבהיגיון ושל תום לב ושיקולים של אינטרס הציבור (רע"א 3331/14 Siemens AG

(חברה זרה) נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פסקה 10 (13.8.2014); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א 281-319 (מהדורה רביעית, 2005); אורי גורן בוררות 95-83 (2018)). בהקשר זה, בצדק נתן בית המשפט דעתו הן לזיקה שבין ההליכים (התביעה שהגיש המבקש והתביעה שכנגד שהגישו משיבים 2 ו-3), הן לקיומם של צדדים נוספים שתוצאת ההליך עשויה להשליך על עניינם והן לאינטרס שעניינו מניעת הכרעות סותרות. לא למותר לציין כי קיים קשר הדוק בין תביעת המבקש לבין התביעה שכנגד שהגישו משיבים 2 ו-3, שכן בעוד שהסעד העיקרי העומד בבסיס תביעת המבקש הוא שחרור כספי הנאמנות בהם מחזיק המשיב, הרי שתביעתם שכנגד של משיבים 2 ו-3 נסובה בעניין גורלם של אותם כספים בהינתן דרישתם להשלים את רישום הבית המשותף.

12.

בנסיבות העניין, קשה אפוא להלום את טענות המבקש כי לא היה מקום לדחות את בקשתו לעיכוב ההליכים. זאת על אחת כמה וכמה, שעה שהמבקש אף הגיש הודעת צד ג' נגד המשיב בקשר לאותה תביעה שכנגד (הודעה שהוגשה כאמור לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה שלפנַי), כאשר אין חולק כי לא ניתן לכוף את המשיב להתדיין לפני בורר.

13.

בשולי הדברים יצוין, באשר לטענת המבקש כי בית המשפט התעלם מסוגית הסעד החלופי שהתבקש – הפרדת התביעות על ידי העברת התביעה שכנגד לבית משפט השלום – כי בית המשפט התייחס לסוגיית הזיקה הקיימת בין ההליכים, בהכריעו כי פיצולן להליכם נפרדים אינו רצוי וספק אם הוא אפשרי. די בקביעה האמורה לצורך דחיית הסעד שהתבקש "לחלופי חלופין".

הבקשה נדחית אפוא. המבקש ישא בהוצאות משיב 1 בסך של 5,000 ש"ח ובהוצאות משיבים 2 ו-3 יחדיו בסך של 5,000 ש"ח.