בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
5614/07
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרים:
וייס דן ואח'
נ
ג
ד
המשיבים:
1.בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
2.התעשייה האווירית לישראל בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
עו"ד דוד מנע
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
העותרים שייכים לקבוצה בת למעלה משש מאות עובדים, שהועסקו עד שנת 1993 אצל המשיבה 2 (להלן החברה ). בשנת 1993 במסגרת תכנית הבראה של החברה פרשו העותרים וחבריהם לפנסיה מוקדמת, על יסוד הסכם שכנטען פגע בזכויותיהם. בשנת 1993 הגישו חמישה גמלאים תביעה נגד החברה (להלן ההליך הראשון ). ביום 27.10.97 אישר בית הדין האזורי את התביעה כתביעה ייצוגית. ביום 17.1.00 קיבל בית הדין הארצי את ערעור החברה, וקבע שאין לראות בתביעה תובענה ייצוגית (ע"ע 300031/98 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' יהודה מורג (לא פורסם)). בשנת 2004 הגיעו הצדדים להליך הראשון להסכמה לפיה תדחה התביעה ביחס לחלק מהתובעים, ושינתן פסק דין על דרך הפשרה ביחס לאחרים. פסק דין כאמור ניתן ביום 15.12.04 (ע"ב 301614/93).
ב.
בעקבות מתן פסק הדין הגישו העותרים תביעה חדשה, וביקשו להכיר בה כתובענה ייצוגית (בש"א 7586/06). ביום 24.1.206 דחה בית הדין האזורי (השופט איטח) את הבקשה. בהחלטה מנומקת נקבע כי העותרים לא הוכיחו עילת תביעה נגד החברה. נקבע כי עילת התביעה האישית התיישנה, והוסף כי פסק הדין בהליך הראשון ניתן על דרך הפשרה - ואין הוא יכול לשמש כעילת תביעה. הוטעם כי במסגרת ההליך הראשון נדחו חלק מהתביעות, ונפסקו סכומים שונים - ואין בו איפוא כדי לבסס טענת אפליה. בחתימת הדברים נקבע כי "עילת תביעה שהתיישנה לא יכולה להתעורר, יש מאין, כעוף החול" (עמ' 6). ערעור שהוגש לבית הדין הארצי (עא"ח 17/07) נדחה ללא הנמקה (לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991) - בקביעה כי "פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו".
ג.
כלפי פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו, בה נטען כי העותרים והתובעים שזכו בהליך הראשון מהוים קבוצה הומוגנית, ושהסכם הפשרה "יצר זכות תביעה מהותית חדשה לכל חברי הקבוצה בעלת תחולה פרוספקטיבית" (סעיף 8(ג) לעתירה). נטען כי בהתחשב בגודלה של הקבוצה יש להכיר בתובענה כייצוגית. כן נטען כי התוצאה המשפטית הנוכחית עושה עוול לעותרים ולחבריהם לקבוצה, ושהשימוש בתקנה 108(ב) לוקֶה בחוסר סבירות קיצוני.
ד.
לאחר העיון לא נוכל להיעתר לעתירה. מן הנודעות, כי בית משפט זה אינו מהוה ערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז(6) 810; בג"צ 674/07 וינברג נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם); בג"צ 187/07 דרור נ' משרד הבטחון (טרם פורסם)). אין המקרה שבפנינו בא בגדרי המקרים החריגים בהם מתערבת ערכאה זו בפסיקת בתי הדין – התנאים המצטברים של טעות משפטית או מהותית והצורך בהתערבות בגדרי צדק. עם שיש בליבם של העותרים על התוצאה, ותחושתם כבדה, אין לזהות טעות משפטית בפסקי דינם של בתי הדין. ועוד, ככל שהמדובר בפסק דין שניתן בפשרה, אכן – כפי שציין בית הדין האזורי – אין פסק דין כזה מקים כשלעצמו מטבעו, עילת תביעה; ראו בהקשר קרוב רע"א 682/07 לבייב נ' גילר (טרם פורסם) . ביחס לטענות בדבר השימוש בתקנה 108(ב) אומר, כי משנתקנה התקנה נמסר לבית הדין שיקול הדעת מתי לעשות בה שימוש - וקשה איפוא להלום עילת התערבות לגביה. זאת, מעבר לכך שבמקרים המתאימים אין מניעה משימוש כאמור (לגבי השימוש במקבילתה של תקנה 108(ב) בסדרי הדין האזרחי, היא תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, ראו רע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679 (הנשיא שמגר); רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נט(5) 17).
ה.
כאמור, אין בידינו להיעתר לעתירה.
ניתן היום, י"ח בתמוז תשס"ז (4.7.07).
ש ו פ ט ת
ש
ו פ ט
ש ו פ ט