בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד כבאים נ. בית הדין הארצי

השופט א' מצא:

בין העותרים 2-1 למשיב 2 (להלן: המשיב ) נטוש סכסוך רב שנים, בדבר התשלום המגיע לכבאי חיפה מהמשיב - מעבידם - בגין עבודתם של הכבאים בשבתות ובחגים. במוקד המחלוקת עומדת שאלת פרשנותו של סעיף ד(2) להסכם הקיבוצי הארצי החל על הצדדים, והקובע:

עבור עבודה בשבתות, חגים ומועדים יקבלו הכבאים, נוסף לשכרם החודשי ונוסף לשעת מנוחה עבור כל שעת עבודה במועדים הנ"ל, תוספת תשלום בגובה של 200%. שיעור תוספת זו לא ישתנה עבור עבודת ערב ולילה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בעבור כל שעת עבודה ביום מנוחה זכאים הכבאים, בנוסף לתוספת תשלום על שכרם הרגיל בגובה 200%, גם לשעת מנוחה חלופית ("מנוחת פיצוי") ביום חול. אלא שבפועל, במקרים רבים לא נוצלו שעות המנוחה החלופיות על-ידי הכבאים. על רקע זה התעוררה השאלה מהו הגמול המגיע לכבאי בגין שעת עבודה ביום חול, אשר החליפה שעת מנוחה חלופית שלא נוצלה. המשיב גרס, כי הגמול הראוי הוא שכר העבודה הרגיל לשעת עבודה ביום חול; ואילו לטענת העותרים, הגמול הראוי הוא כפל שכר זה, שכן בשכר המגיע יש לכלול רכיב של פיצוי בגין אובדן המנוחה השבועית. העותרים פנו לבית-הדין האזורי לעבודה בבקשה לדיון בסכסוך קיבוצי, ועתרו - בין היתר - לאימוץ פרשנותם לסעיף ד(2). היועץ המשפטי לממשלה (המשיב 3) הצטרף להליך ונקט עמדה הקרובה לעמדת המשיב. בית-הדין פסק לדחות את בקשת העותרים. העותרים ערערו לבית-הדין הארצי לעבודה, וערעורם נדחה על דעת ארבעה מחמשת שופטי ההרכב. כנגד פסק-דין זה מופנית העתירה שלפנינו.

2.בקבלם את עמדת המשיב קבעו שופטי הרוב בבית-הדין הארצי - מפי הנשיא ס' אדלר ו השופט ע' רבינוביץ' - כי הכבאים ויתרו, בניגוד לדין, על המנוחה השבועית המגיעה להם מכוח חקיקת המגן, ועל כך אין הם זכאים לפיצוי. את מסקנתם זו תמכו בשלושה נימוקים עיקריים: ראשית , הכבאים אינם עובדים חלשים ומנוצלים, אלא כי "מדובר בקבוצת עובדים מאורגנת היודעת לעמוד על זכויותיה. לו רצתה לחייב את המעסיק להעניק לה 'מנוחת פיצוי' בפועל, היתה עושה כך". הם ציינו כי נכונות הכבאים לעבוד ללא יום מנוחה העלתה את שכרם, מחד, ומנעה את צירופם של כבאים נוספים למעגל התעסוקה, מאידך. שנית , מתן פיצוי בגין שלילת המנוחה השבועית עלול לעודד עובדים ומעבידים להסכים ביניהם על הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, ובכך לסכל את מטרתו הסוציאלית של החוק. ו שלישית , הפיצוי הכספי המבוקש על-ידי הכבאים לא אושר על-ידי משרד האוצר, כנדרש לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, וגם מטעם זה אין לאפשר לצדדים להסכים ביניהם על עקיפת החוק. הנשיא אדלר ציין, למעלה מן הצורך, כי גם אילו היה מקום לפצות את הכבאים בגין אובדן ימי המנוחה, היה צריך הפיצוי להינתן בימי חופשה ולא בכסף. כן ציין, כי המעביד שהעסיק את העובד בניגוד לדין אינו פטור מסנקציה, שכן הוא עובר בכך עבירה פלילית. דעת המיעוט - מפי סגנית הנשיא א' ברק - הייתה כי תכלית חוק שעות עבודה ומנוחה מחייבת לפצות את העובד בכסף על הנזק שנגרם לו בשלילת מנוחתו שלא כדין; ואילו ההימנעות מפיצוי עלולה להפוך את הפרת החוק על-ידי המעביד למשתלמת. מכל מקום, לדעתה, להגשמת מטרתו של חוק שעות עבודה ומנוחה אין די בסנקציה הפלילית, שתכליתה היא הרתעתית ולא תרופתית. אשר לגובה הפיצוי ציינה סגנית הנשיא , כי "מאחר ומדובר בעבודה מעל למכסת השעות השבועית, על הפיצוי להיגזר מגמול שעות נוספות. עם זאת [העותרים] לא טענו כי הם זכאים ללמעלה מ-100% תוספת", ועל כן יש להעמיד את הפיצוי על 100% בלבד.

לפנינו חזרו הצדדים על עיקרי הטענות שהעלו לפני ערכאות בית-הדין לעבודה. העותרים טענו עוד כי פסק-הדין סוטה - ללא הנמקה מספקת - מהלכה קודמת שנקבעה בבית-הדין הארצי (דב"ע נד/2-13 אלון - עירית ירושלים , פורסם ב"עבודה ועוד" ארצי, כז(1) 294), ואשר עסקה אף היא בפרשנותו של אותו סעיף בהסכם הקיבוצי. העותרים ביקשו, אפוא, לבטל את פסק-דינם של שופטי הרוב בטענה שנפלה בו טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה; ואילו המשיב והיועץ המשפטי לממשלה טענו כי אין המקרה מצדיק את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

3.דין העתירה להידחות. כידוע, על מנת להתערב בפסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין הנתון מכוח החוק לסמכותו הייחודית, צריך בית-המשפט הגבוה לצדק להשתכנע כי נפלה בפסק-הדין טעות משפטית מהותית וכן כי הצדק מחייב את ההתערבות בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693). בפרשת חטיב הסביר הנשיא שמגר , כי בבחינת התקיימות התנאי של "טעות משפטית מהותית", נודעת חשיבות לשאלה אם לנושא המשפטי שבמחלוקת יש יותר מפתרון משפטי אפשרי אחד; "שהרי עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מיגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה, כי נפלה טעות משפטית מהותית". לכן, לדבריו:

אם קיימים מבחר או מספר של אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של הבעיה, או אם יכולות להיות גישות סבירות חלופיות לאותה סוגיה, רצוי שבית-המשפט ייטה לכיוון אי ההתערבות. מטרת ההתערבות אינה העדפתו של פתרון משפטי חלופי, כדי שתינקט הדרך, שבה היה בוחר בית-משפט זה ואשר שונה מזו ששימשה את בית-הדין לעבודה, שגם היא דרך שאין לשללה לחלוטין ( שם , בעמ' 694-693).

דברים אלה היו ועודם בגדר הלכה פסוקה; ולטעמי, בכל הכבוד, הלכה ראויה. ער אני לכך שברבות השנים נשמעו דעות התומכות בהרחבת התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה (ראו למשל: א' ברק "ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית - היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה" הפרקליט לח (1989) 245). על גישה מרחיבה זו נמתחה ביקורת (מ' לנדוי "פיקוח בית-המשפט העליון על בית הדין הארצי לעבודה - דיון נוסף" ספר יצחק כהן (1989) 274; מ' גולדברג "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה" הפרקליט לח (1989) 263). מכל מקום, גם אלה מבין השופטים שצידדו בהרחבת ההתערבות, לא התיימרו - לפחות לא במפורש - להפוך את הילכת חטיב (ראו למשל את דברי השופט חשין בבג"ץ 1262/94 זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מח(4) 837, 867 ואילך; ואת דברי השופט ד' לוין בבג"ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פ"ד מט(2) 485, 504). אליבא דידי, כשהמדובר בנושא המצוי בליבם של דיני העבודה, ואשר לא רק מסור לסמכותו הייחודית של בית-הדין אלא גם משתייך לתחום מומחיותו המיוחדת, יש לייחס להילכת חטיב משנה תוקף. המקרה שלפנינו הוא דוגמא טובה לכך.

4.אני סבור כי בענייננו, הן גישתם של שופטי הרוב והן גישתה של שופטת המיעוט מציגות פתרונות אפשריים וסבירים לסוגיה שבמחלוקת, ועל אף אחד מהם לא ניתן לומר כי הוא בגדר "טעות משפטית מהותית" או כי יש "לשללו לחלוטין". יתרה מכך, אין אלה הפתרונות האפשריים היחידים. כך, למשל, הוזכרה על-ידי הנשיא אדלר האפשרות שהכבאים יהיו זכאים לפיצוי, אשר יינתן בימי חופשה ולא בכסף; ואילו סגנית הנשיא ברק הזכירה את האפשרות שגובה הפיצוי יתבסס על שכר שעות נוספות ולא על שכר העבודה הרגיל. ריבוי אפשרויות ההכרעה הסבירות במקרה זה נובע מהחסר הקיים בסעיף ד(2) להסכם הקיבוצי ביחס לשאלה שבמחלוקת. חסר זה הותיר לבית-הדין שיקול דעת רחב באשר לנורמות שישמשו למילויו ובאשר לאיזון שייערך בין כלל הערכים והאינטרסים המעורבים. בכגון דא חל במלואו הרציונל הניצב ביסוד הילכת חטיב , שעניינו הצורך לכבד את החלטת המחוקק להעניק סמכות ייחודית בנושא הדיון לבית-הדין לעבודה. כדברי הנשיא שמגר :

לאור העובדה שהמחוקק ייחד לבתי הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד, והפקיד בתי דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, בית-המשפט הזה צריך לנהוג ברסון ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים שנדונו בפני בית-הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית (פרשת חטיב , בעמ' 693).

גם בטענת העותרים בדבר סטייתו של פסק-הדין מפסיקתו הקודמת של בית-הדין הארצי בעניין אלון , אין כדי להצדיק את התערבותנו. ראשית , פסק-הדין בעניין אלון , הוא עצמו, סטה למעשה במידה רבה מהלכה קודמת שנקבעה בדב"ע לז/4-2 הארגון הארצי של עובדי התעשיה האוירית לישראל - התעשיה האוירית לישראל בע"מ , פד"ע ח 459. בשינויים אלה בפסיקתו של בית-הדין הארצי ניתן אף לראות משום תמיכה נוספת בהיעדר הצורך בהתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. ו שנית , שופטי הרוב היו מודעים לפסק-הדין בעניין אלון . השופט רבינוביץ

התייחס אליו בהרחבה, ואף ציין מפורשות כי עמדת הרוב אינה עולה עימו בקנה אחד וכי "לבית דין זה הסמכות המלאה לשנות את פסיקותיו". בכך שלא נערך בפסק-הדין דיון מפורט בשאלת הפיכתה של הילכת אלון אין די כדי ללמד על קיומה של "טעות משפטית מהותית" בפסק-הדין.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם התנאי המצטבר השני שנקבע בהילכת חטיב להתערבות בית-המשפט הגבוה לצדק - הצורך לתקן אי-צדק שנגרם בנסיבות העניין - אינו מתקיים בענייננו. כזכור, אין הכבאים יוצאים קרחים לגמרי מעבודתם בשעות שנועדו למנוחה חלופית, שהרי הם מקבלים בגינה שכר עבודה (רגיל); ומהטעמים שנמנו על-ידי שופטי הרוב לא ראיתי יסוד לחשוש כי בגמול בסיסי זה יש משום אי-צדק כלפיהם.

5.מטעמים אלה יש, לדעתי, לדחות את העתירה, אך בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא .