פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 593/06
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
ג'ולי אברהם
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין
הארצי לעבודה בירושלים
2. המוסד לביטוח לאומי
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותר:
עו"ד רומי בן ארי – הוניג
בשם המשיבים:
עו"ד עירית אלטשולר
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותר, כי נבטל את פסק-הדין של המשיב 1, בית-הדין הארצי לעבודה, בתיק בר"ע 578/05 מיום 23.6.2005, אשר דחה את בקשתו למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בתיק ב"ל 3007/04.
העותר מתאר בעתירתו, כי פנה לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בתביעתו כנגד המוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב 2, כדי שהפגיעות בשמיעה מהן הוא סובל יוכרו כפגיעה בעבודה. ביום 19.10.2003 קיבל בית-הדין האזורי לעבודה (ב"ל 1992/02) את תביעתו, בהתבסס על חוות-דעתו של מומחה שמונה על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה ובהסכמת המשיב 2.
בעקבות כך, הופיע העותר בפני ועדה רפואית, לשם קביעת דרגת נכותו. ועדה זו קבעה ביום 23.3.2004, כי מהנתונים הרפואיים שהוצגו בפניה, לא עולה שיש למבקש כל נכות בשמיעתו.
על קביעתה של הועדה הרפואית הגיש העותר ערר לועדה רפואית לעררים (להלן: ועדת העררים). ביום 18.8.2004 קבעה ועדת העררים, כי מהבדיקות השונות שנערכו לעותר, לא עולה כל נכות בשמיעתו ולכן נקבעו לעותר אפס אחוזי נכות.
על קביעתה של ועדת העררים הגיש העותר ערעור לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע. בפסק-דינו מיום 23.6.2005 קבע בית-הדין, כי אין כל פגם בהחלטתה של הועדה וכי אין היא סותרת את פסק-דינו מיום 19.10.2003.
על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה מיום 23.6.2005, הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. בית-הדין הארצי דחה את בקשתו של העותר, ביום 28.11.2005 בקובעו, כי לועדה הרפואית מוקנית הסמכות הבלעדית לקבוע האם הנכות שטוען לה מבוטח נובעת מפגיעה בעבודה.
או-אז, הגיש העותר את העתירה שבפנינו, וביקש להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה, מיום 28.11.2005. לטענת העותר, קביעתן של הועדות הרפואיות עמדה בניגוד לחוות-דעתו של המומחה, עליה התבסס פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה, מיום 19.10.2003.
באת-כוח המשיבים מבקשת לדחות את העתירה על הסף ולחייב את העותר בתשלום הוצאות.
דין העתירה להידחות על הסף.
כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, אינו מתערב בפסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק-הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ (1) 673, 693; בג"ץ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית-הדין הארצי לעבודה , (לא פורסם); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל – ועד כבאים ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז (6) 810).
בענייננו, אין המדובר בשאלה משפטית בעלת השלכה כללית או במקרה חריג. מדובר במחלוקת בעניין נקודתי, אשר אינה מצדיקה התערבות בית-משפט זה. קביעותיהן של הועדות הרפואיות בעניינו של העותר נעשו בגדרי סמכותן לקבוע את היקף הנכות שיש לקבוע לעותר ואף בית-הדין האזורי לעבודה לא ראה בקביעה זו משום סתירה לפסק-דינו, אשר רק הסתמך על חוות דעתו של המומחה ולא הפך אותה, ככתבה וכלשונה, לחלק מפסק-הדין.
אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום,
כ"ג בסיוון תשס"ו (19.6.2006).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט