בג"ץ 3381/06 יצחק בזאז נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט ד' חשין :

1.לפני כעשור תבע העותר מהביטוח הלאומי תשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה, שאירעה לטענתו ביום 2.6.1995, עת נפל מסולם. הביטוח הלאומי דחה את תביעתו ביום 12.6.1996, בקובעו כי לא הוכח שארעה לעותר תאונת עבודה תוך כדי עיסוקו, וכי מחלתו נובעת "ממחלה טבעית" (על פי התעודה הרפואית מיום 5.6.1995 דובר בפגיעה בברך). העותר פנה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בתביעה נגד הביטוח הלאומי, וביקש להכיר בתאונת העבודה שאירעה לו לטענתו. ביום 12.10.1999 דחה בית הדין את תביעתו של העותר (להלן – פסק הדין ). בית הדין, שאימץ את חוות דעתו ותשובותיו של המומחה הרפואי, החליט "בדוחק רב ומחמת הספק" כי אירע לעותר "אירוע חריג" בעבודתו, אך קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע לבין מחלת העותר. יצוין, כי העותר היה מיוצג בהליך בפני בית הדין האזורי.

העותר לא פנה לבית הדין הארצי לעבודה, אלא כעבור כמעט 4 שנים. ביום 23.12.2003 דחה בית הדין הארצי (כבוד הרשמת רנה איש שלום ) את בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. בהחלטה קבע כי נדרש טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד המבוקשת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באיחור רב, וכי אי ידיעת החוק וסדרי הדין אינה מהווה טעם מיוחד כזה. ביום 4.2.2004 הגיש העותר ערעור על החלטה זו. הערעור הוחזר לו על ידי מזכירות בית הדין (ביום 9.2.2004) בשל האיחור שבהגשתו (ערעור על החלטת רשם בית הדין הארצי יש להגיש תוך 7 ימים מההחלטה; תקנה 79 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991). ביום 3.5.2004 הגיש העותר לבית הדין הארצי בקשה להארכת מועד, הפעם כדי שיוכל להגיש ערעור על החלטת הרשמת. בית הדין הארצי (כבוד הרשמת לאה גליקסמן ) דחה את הבקשה. היא קבעה כי העותר לא נתן טעם מיוחד שיצדיק את איחורו בהגשת הבקשה שלפניה (ביום 3.5.2004), כאשר כבר ביום 9.2.2004 הובהר לו כי איחר.

2.העותר טוען כי בית הדין האזורי טעה כשקיבל את טענת הביטוח הלאומי ואת חוות דעתו של המומחה, לפיהן הפגיעה בברכו היא תוצאה של תחלואה טבעית. הוא טוען, כי האיחור בהגשת הערעור לבית הדין הארצי לא ארע באשמתו, שכן לא נאמר לו דבר בקשר למועד הקצוב בדין – לא בפסק הדין של בית הדין האזורי, ואף לא מפי באת כוחו, שייצגה אותו אז. לטענתו, במהלך השנים הגיש פניות לגורמים שונים, כמו שר המשפטים, פרקליטות המדינה, הלשכה לסיוע משפטי ועוד, בבקשת עזרה להגשת הערעור, אך הדבר לא הסתייע. העותר מוסיף, כי חלה החמרה משמעותית בפגיעה בברכו, כי הדבר מקשה עליו מאוד וכי רופא המליץ לו על ניתוח משום שמתחיל להיגרם נזק לברך השנייה בעקבות הלחץ המופעל עליה.

3.דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה היא, כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטות של בתי הדין לעבודה, אלא כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה לאור נסיבותיו של העניין (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, בעמ' 693, מפי הנשיא שמגר ; וראו לאחרונה בג"ץ 3810/05 בארי נ' בית הדין הארצי לעבודה , ניתן ביום 6.7.2006, פסקה ה, מפי השופט רובינשטיין ובג"ץ 593/06 אברהם נ' בית הדין הארצי לעבודה , ניתן ביום 19.6.2006, מפי השופט ג'ובראן ).

במקרה שלפנינו אין הצדקה להתערבות מעין זו. העותר אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית, אלא מבקש לערער על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. העותר הגיש בקשה להארכת מועד כדי שיוכל לערער בפני בית הדין הארצי, אך בקשה זו הפנה לבית הדין הארצי רק כעבור כמעט 4 שנים. רשמת בית הדין הארצי לא מצאה טעם מיוחד להארכת המועד, ואף בעתירתו בפנינו לא נמצא טעם כזה. העובדה שפסק הדין של בית הדין האזורי לא ציין במפורש את המועד להגשת ערעור, כמו גם העובדה שבאת כוחו של העותר לא ציינה מועד זה בפניו, אין בהן כדי להוות טעם מספיק להארכת מועד, בעבור כמעט 4 שנים מיום מתן פסק הדין (השוו בג"ץ 8418/05 מלח נ' בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש ובאזח"ע , ניתן ביום 10.10.2005, מפי השופט גרוניס ).

צר לנו על העותר, אשר סובל מפגיעה בברכו, ואולי ייזקק אף לניתוח. ברם, כאמור, עתירתו אינה מגלה עילה להתערבותנו בפסק הדין של בית הדין האזורי, כמו גם בהחלטות של בית הדין הארצי.

העתירה נדחית.