בג"ץ 819/12 חברת סופר סקיוריטי בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

השופט

י' דנציגר:

לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי המופנה אל המשיבים והמורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטות ו' וירט ליבנה , ל' גליקסמן , השופט א' סופר ונציגי הציבור ה"ה ש' חבשוש ו מ' אורן ) בעש"ר 57737-11-11 מיום 10.1.2012.

1.העותרת הינה חברה העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה, לטענתה מזה שנים ארוכות. בהתאם לסעיף 137 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, היה על חברות הנותנות שירותים להגיש בקשה לרישיון לא יאוחר מיום 1.1.2010. העותרת הגישה את בקשתה לקבלת רישיון לפי סעיף 10 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, התשנ"ו-1996 ביום 14.3.2011, ובסופו של יום, מבלי לפרט את השתלשלות האירועים השונים, דחתה מנהלת אגף ההסדרה במינהל ההסדרה והאכיפה במשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (להלן: המנהלת ) את בקשתה של העותרת, במסגרת החלטותיה מיום 28.11.2011 מיום 30.11.2011 ומיום 1.12.2011. דחיית הבקשה התבססה על כך שהעותרת מסרה מידע כוזב בקשר לניהול החברה על ידי הגברת אלינור וג'ימה, כאשר בפועל מנהל אותה מר' יואל וג'ימה, בעלה, שהורשע בפלילים ונמצא בהליכי פשיטת רגל ואילו לגברת וג'ימה אין נסיון ניהולי או עסקי. כנגד החלטות אלה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

2.בערעורה טענה העותרת כנגד כל אחת מקביעותיה של הממונה. בית הדין הארצי בחן את הראיות שהובאו לעיונה של המנהלת וקבע כי על רקע התשתית העובדתית שהונחה לפניה אין לומר כי החלטתה אינה סבירה. בית הדין הארצי נתן דעתו גם לטענה בדבר השיהוי שחל במתן החלטת המנהלת וסבר כי קיים הסבר סביר לשיהוי וכי השיהוי היה גם מנת חלקה של העותרת. בעתירה שלפנינו שבה העותרת ומעלה טענות דומות לאלה שהועלו בבית הדין הארצי כאשר העותרת טוענת כנגד כל פרט ופרט בתשתית העובדתית שהיוותה את הבסיס להחלטתה של המנהלת, וכן את מסקנותיה של המנהלת, תוך שהיא טוענת כי אין מקום להעניש את גברת וג'ינה נוכח קשריה המשפחתיים וכי גברת וג'ימה היא המנהלת את העותרת ויש לה ניסיון ניהולי ועסקי מספיקים.

3.לאחר שעיינתי בעתירה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף.

4.כידוע, הלכה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ואינו מתערב בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, וכן כי הצדק מחייב את תיקונה [ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ (1) 673, 693 (1986); בג"ץ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית-הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 21.8.2001); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז (6) 810, 814 (2003)]. מעיון בעתירה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה כל טעות בפסקי הדין של של בית הדין הארצי לעבודה. פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניינה של העותרת מנומק ומפורט כדבעי ולא נפל בו כל פגם. העתירה מעלה טענות ערעוריות בלבד בכל אותם נושאים עובדתיים שנדונו והוכרעו על ידי בית הדין הארצי לעבודה שבחן את סבירות החלטתה של הממונה. לא נוכל להיזקק לטענות ערעוריות אלה שכן ערעורה של העותרת מיצה עצמו לפני בית הדין הארצי לעבודה. העותרת קיבלה את יומה הן לפני הממונה והן בבית הדין הארצי לעבודה, טענותיה נשמעו, נבחנו והוכרעו ואין מקום להיזקק להן שוב בבית משפט זה.

5.אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין התייתר הצורך לדון בבקשת העותרת למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.