בג"ץ 8514/06 מרי עינצ'י נ. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע''מ

השופט א' רובינשטיין:

א.העותרת עבדה במשרד התקשורת (להלן המשרד ) החל משנת 1965, ועם הקמת המשיבה 1 בשנת 1984 עברה לעבוד במסגרתה. המשיבה 1 התחייבה לשמור על זכויות עובדי המשרד שעברו לעבוד במסגרתה, כפי שנצברו עד לתקופת המעבר. בשנת 1977, בהיותה עובדת המשרד, עברה העותרת להתגורר ולעבוד בסיני, ומסיבה זו היתה זכאית, כנטען, לתוספות שכר מסוימות. במסגרת פינוי סיני זכו עובדי המשרד שהמשיכו לעבוד בשירות המדינה (ובכללם העותרת) להטבות מסוימות, ובהן "תוספת שטחים" (שסימנה 808). בשנים 1989-1982 שולמה לעותרת התוספת האמורה. בשנים 1994-1989 קיבלה העותרת, במקום התוספת, שתי תוספות אחרות (תוספת שטחים מיוחדת א' (שסימנה 630), תוספת שטחים מיוחדת ב' (שסימנה 853)). החל מפברואר 1994 חזרה העותרת לקבל "תוספת שטחים" רגילה. עם פרישתה מעבודה בשנת 1998, דרשה העותרת לקבל מהמשיבה 1 הפרשי שכר בגין שלילת תוספת שטחים ב' שלא כדין החל משנת 1994. כן נתבעו זכויות נוספות, שכנטען הובטחו לעותרת במסגרת הסכמי הפינוי.

ב.ביום 3.6.04 דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב את תביעת העותרת (ע"ב 301384/98). נקבע כי במועד הקובע (13.4.78) לא עבדה העותרת בסיני, ולפיכך מלכתחילה לא היתה זכאית להטבות הנזכרות. העותרת אף הודתה כי קיבלה הודעה מפורשת בעניין עוד בשנת 1982. מעבר לכך נקבע כי גם, אילו היתה זכאית העותרת לתוספת שטחים, נעשה התשלום בשנים 1994-1989 בכל מקרה בטעות; והוא הופסק בעקבות הבהרת החשב הכללי, שהורה על הפסקת התשלומים וחידוש "תוספת שטחים" במתכונתה הראשונה. דהיינו, נקבע כי גם אם היתה העותרת זכאית לתוספת שטחים, לא היתה היא, כמותה כשאר העובדים במעמדה, זכאית לתוספת שטחים מיוחדת ב', אלא אך ורק לתוספת הרגילה ששולמה לה לאורך כל התקופה. ביחס לטענת העותרת כי הובטחה לה העלאה בשתי דרגות, נקבע כי הטענה לא הוכחה. עוד צוין כי בהסכם בו הוסדרו זכויות העובדים (שכאמור אינו חל על העותרת) לא הובטחה העלאה בדרגה. בית הדין התייחס לעובדה שעילות התביעה ישנות ביותר, ומסיבה זו - אף מבלי להתייחס לסוגיית ההתיישנות, שכנטען נזנחה ברשימת הפלוגתאות - יש להניח כי העותרת היתה מודעת לחולשת טענותיה.

ג.כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי (ע"ע 1345/04), בו הועלו טענות לגופו של עניין, וטענות כלפי גישה שלילית, שכנטען, הפגין בית הדין האזורי כלפי העותרת. נטען כי אין לפרש את השהיית הטענות בדבר ביטול התוספת בשנת 1994 כויתור, בפרט שהתביעה טרם התיישנה. עוד נטען כי העותרת עבדה בסיני תקופה ארוכה, ולפיכך בדין שולמו לה ההטבות לאחר הפינוי. נטען כי גם בית הדין האזורי התייחס לשאלת ההתיישנות, על אף שזו נזנחה, וסירב לבקשת העותרת לקבוע מועד דיון נוסף על מנת להעיד מטעמה את אחד מחברי ועד העובדים. נטען כי בשל הגישה שננקטה כלפי העותרת יש להורות על השבת התיק להרכב אחר בבית הדין האזורי.

ד.ביום 15.12.05 דחה בית הדין הארצי את הערעור. בית הדין הארצי אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו (לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991). מעבר לכך הוסיף בית הדין הארצי, כי עם פרישתה זכתה העותרת לתנאי פרישה "העולים על זכאותה על פי דין. בחתימתה על הסכם הפרישה ויתרה המערערת (העותרת - א"ר), למעשה, על טענותיה בדבר זכויות נוספות המגיעות לה לטענתה מתוקף הבטחה בעל פה". כלפי פסק דין זה הוגשה העתירה שלפנינו. בעתירה חוזרת העותרת על טענותיה בערעור. נטען עוד כי לעותרת לא היה יומה בבית הדין, וכי נעשה לה עוול. עוד נטען כי עם החתימה על הסכם הפרישה הודיעה העותרת בכתב מפורשות שאין היא מוותרת על זכויותיה הנטענות (נספח ד' לעתירה).

ה.אין בידינו להיעתר לעתירה. דין העתירה להידחות. "כידוע, הלכה היא, כי בית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, אינו מתערב בפסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק-הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה" (בג"צ 831/06 אלון צדוק נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם) - השופט ג'ובראן; ראו גם בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד כבאים נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז (6) 810; בג"צ 2542/06 אינטרפייס פרטנרס אינטרנשיונל לימיטד נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם)). המדובר בנושא המצוי בליבת סמכותם של בתי הדין לעבודה, והוא נדון כדבעי בשתי ערכאות. לא למותר לציין כי גם לגופו של עניין פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק, ונקבע בו כי התוספת הנדרשת עתה, שולמה בטעות, ושעצם הזכאות לתוספת כלשהי היא למצער בספק.

ו.כאמור, לא נוכל להיעתר לעתירה.