בג"ץ 10477/05 מירב רמה נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט א' רובינשטיין:

א.עתירה זו מופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעא"ח 79/05 מיום 11.10.05 (הנשיא אדלר, השופטים רבינוביץ וארד, נציג העובדים מר גוברמן ונציג המעבידים מר עמית) בו נדחה ערעורה של העותרת כנגד החלטת רשמת בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע 576/05 מיום 15.8.05, אשר קבעה כי ערעור שהוגש על ידי העותרת כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בבש"א 1575/05 מיום 30.6.05 (השופט אברהמי ונציג הציבור מר בן שעיה) הדוחה בקשה לביטול פסק דין, טעון רשות ערעור הואיל ומדובר ב"החלטה אחרת". כן מופנית העתירה כנגד החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא אדלר) בבר"ע 576/05 מיום 29.8.05, הדוחה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בבש"א 1575/05.

ב.(1) העותרת, אם לארבעה, קיבלה מהמשיב 1 (להלן: המוסד לביטוח לאומי) החל משנת 1998, גמלת הבטחת הכנסה. ביום 25.1.01 הודיע המוסד לביטוח לאומי על הפסקת תשלום הגימלה החל מחודש דצמבר 2000, בעקבות חקירה בה מסרה העותרת כי היא חיה עם אבי ילדיה. העותרת הגישה בחודש מאי 2001, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, כנגד הפסקת תשלום הגימלה ואי תשלומה בחצי השנה שקדמה למועד התביעה. בעקבות אי התייצבותה לדיון, נמחקה התביעה ביום 9.9.01.

(2) בחודש אפריל 2002, בעקבות פניה משותפת של העותרת ואבי ילדיה, הוחל בתשלום גימלה משפחתית ששולמה עד לחודש ספטמבר 2005, למעט חודשיים בשנת 2003 בהם לא התייצב בן זוגה של העותרת בשירות התעסוקה. נוכח הפסקת הגימלה במאי 2003 הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בגין הפסקת תשלום הגימלה. לבסוף שולמה הגימלה בגין החודשים בעטיים הוגשה התביעה, ואלה אינם עוד במחלוקת בין הצדדים.

במהלך הדיון בתביעה האמורה, העלתה העותרת טענות כנגד אי תשלום גימלה החל מדצמבר 2000 ועד חודש אפריל 2002.

(3) בית הדין האזורי דחה ביום 13.3.04 את תביעת העותרת מחמת התיישנות. העותרת פנתה לבית הדין הארצי לעבודה אשר קבע ביום 3.3.05 (הנשיא אדלר, השופטים רבינוביץ ווירט- לבנה, נציג העובדים מר יעיש ונציג המעבידים מר שחור) כי על העותרת היה לפנות בבקשה לביטול פסק הדין מיום 9.9.01.

(4) בקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 22.3.05. בית הדין האזורי, בהחלטתו מיום 30.6.05 (בש"א 1575/05) דחה את הבקשה שכן לא נמצאה הצדקה לאי התייצבותה לדיון, וכן כי לא הוכח כי קיים סיכוי לתובענה העיקרית שעניינה הפסקת הגימלה. כנגד החלטת בית הדין האזורי לעבודה הוגש ערעור לבית הדין הארצי.

(5) ביום 15.8.05 קבעה הרשמת גליקסמן כי החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. הערעור נדחה ביום 11.10.05 והחלטת הרשמת אושרה.

(6) במקביל, בעקבות החלטת הרשמת, הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה. ביום 29.8.05 נדחתה הבקשה (הנשיא אדלר) ונקבע כי לא היתה הצדקה לאי התייצבותה של העותרת לדיון בתיק, וכי לגופם של דברים "אין בטענות המבקשת יסוד מוצק המבסס את זכאותה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה".

ג.טוענת העותרת כי שגה בית הדין הארצי, בכך שאימץ את פסק דינו של בית הדין האזורי אשר קבע כי יש לבחון את זכאותה לגימלה יחד עם בעלה, שכן העותרת לא טענה לחריגים הקבועים בתקנות. לטענתה במקרה שבן הזוג אינו זכאי לגימלה, היא זכאית לה בין שהיא מתגוררת עמו ובין אם לאו. כן טוענת העותרת כי הואיל והבקשה לביטול פסק הדין אינה אלא בקשה להארכת מועד לדיון בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 וביטול פסק הדין נתבקש אגב אורחא, תקיפת ההחלטה היא על דרך ערעור בזכות.

ד.מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לא נפלה טעות משפטית מהותית, לא נקבעה בו הלכה והוא מתמקד בעניינים עובדתיים ופרוצדוראליים אשר נדונו בערכאות שונות במערכת בתי הדין לעבודה. עוד טוען המוסד לביטוח לאומי כי גם לגופם של דברים דין העתירה להידחות על הסף, שכן אין בטענות העותרת כדי לבסס זכאות לגימלת הבטחת הכנסה בגין התקופה שלא שולמה, ובכל מקרה יש אף קושי רב כיום, כחמש שנים לאחר הפסקת התשלום, לבדוק טענות עובדתיות הנוגעות למסגרת משפחתית שבה חלים שינויים מהירים מעת לעת.

ה.(1) כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בהחלטותיו של בית הדין הארצי, נעשית אך מקום בו מתגלית טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש תיקונה (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ (1) 673 (הנשיא שמגר); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז(6) 810 (השופט - כתארו אז - מצא)). לא זה המקרה שלפנינו, לא נמצא כי נפלה בהחלטותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבותנו. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, אשר אושר על ידי בית הדין הארצי, ממצאים עובדתיים, על סמך הראיות שהוצגו בפניו, ובהתייחס בהרחבה לטענותיה של העותרת.

(2) למעלה מן הצורך ייאמר, כי מקובלת עלינו עמדת בית הדין הארצי שהמדובר בבקשה לביטול פסק הדין ולא בבקשה להארכת מועד; על פי הפסיקה, בדין קבעה הרשמת גליקסמן כי ההחלטה לביטול פסק הדין היא "החלטה אחרת" הטעונה בקשת רשות ערעור, שכן החלטה הדוחה בקשת ביטול אינה פסק דין, הואיל וניתנה אחרי תום הדיון ועניינה המשך תוקפו של פסק הדין (ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7, בעריכת ש' לוין) עמ' 745 , סעיף 581; ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ

פ"ד מח(2), 43, עמ' 47 (השופט ד' לוין); ע"א 675/97 ממן דוד ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז דרום (לא פורסם)). גם אם הדבר אינו נטול בעייתיות, שהרי מדובר בהחלטה המסיימת את התיק, לא ראיתי במקרה זה מקום להתערבות ולעיסוק בשאלה זו בתיק הנוכחי על-ידי בית משפט זה. זאת, כיוון שהן בית הדין האזורי הן הנשיא המלומד בבית הדין הארצי ציינו את היעדרו של בסיס מוצק לתביעה לגופה, בין היתר מחמת קשיי ההוכחה לגופה, כתום שנים, ודבר זה מוסיף שיקולי מהות לשיקולים הפרוצדורליים; כך שנראה שהחלטותיהם הפרוצדורליות של בתי הדין לא פגעו פגיעה של ממש בעותרת בתחום המהותי.

ו.נוכח האמור אין בידינו להיעתר למבוקש.

אין צו להוצאות בהליך זה.