בג"ץ 3823/08 יהודה שפר נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט ח' מלצר:

1.

בפנינו עתירה נגד החלטת שופטת בית הדין הארצי לעבודה מתאריך 3.6.07 (בר"ע 193/07, כב' השופטת ל' גליקסמן ), שלא ליתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (ב"ל 4255/06, כב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה ), בגדרו נדחה ערעורו של העותר על החלטת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: הועדה ), אשר קבעה לעותר דרגת נכות בסך שלושים אחוזים.

יש לציין כי העותר הפנה את עתירתו ואת טענותיו כנגד המוסד לביטוח לאומי, אך למעשה מבקש הוא לבטל את החלטת שופטת בית הדין הארצי לעבודה, כאמור לעיל.

2.

העותר, חשמלאי במקצועו, נפגע בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים קבעה לו נכות יציבה בשיעור של עשרה אחוזים. במסגרת החלטתה נדרשה הועדה, בין היתר, לחוות-דעת שהגיש העותר. בחוות הדעת, עליה חתום ד"ר ערן לין , נאמר כי העותר סובל בקרסולו הימני ממצב, אשר " מקביל למצב הקליני של קשיון לא נוח ", ולפיכך סבר ד"ר לין כי עניינו של העותר בא בגדר סעיף 48(3)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות ).

העותר ערער על החלטת הועדה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (להלן: בית הדין האזורי ). בית הדין האזורי החליט להחזיר את עניינו של העותר לועדה, וזאת לאור חוסר בהירות בהחלטתה ביחס לדרך בה הבינה את חוות-הדעת ומידת אימוצה. לאחר שנתנה הועדה החלטה חדשה בנושא, ערער העותר גם על החלטה זו לבית הדין האזורי, והאחרון שב והחזיר את העניין לועדה לאחר שזו סטתה מהנחיותיו. עניינו של העותר הוחזר על-ידי בית הדין האזורי לועדה עוד שלוש פעמים מסיבות שונות. לאחר שהתקבל גם ערעורו הרביעי של העותר על החלטות הועדה, החליט בית הדין האזורי כי הפעם יוחזר עניינו של העותר לועדה בהרכב אחר. בית הדין האזורי קבע, כי הועדה "תבחן את מצב קרסול רגל ימין ותתייחס בין היתר לחוות הדעת של ד"ר לין" וכן חויב המשיב בהוצאות משפט.

3.

בהתאם להחלטת בית הדין האזורי נדון עניינו של העותר בועדה בהרכב אחר, וזו לשון החלטתה:

"הוועדה עיינה בפסק-הדין 611/05 ובחוות הדעת של ד"ר לין מ-14.9.01, 29.1.02 ו-15.11.12. בסך-הכל הוועדה מקבלת את הממצאים הקליניים, אבל מדובר בקרסול עם כף רגל פלנטיגראדית וקליעה מסוימת של הבהונות, ולדעת הוועדה המצב אינו מתאים לקישיון לא נוח אלא לקישיון נוח על כל המשתמע מכך, והנכות לפיכך 20% לפי סעיף 48(3)(ב) לצמיתות".

בנוסף, החליטה הועדה להפעיל את מלוא סמכותה לפי תקנה 15 לתקנות, ולהגדיל את דרגת נכותו היציבה של העותר במחצית. דרגת הנכות שנקבעה לעותר עומדת, איפוא, על שלושים אחוזים בסך-הכל.

4.

העותר ערער גם על החלטת הועדה הנ"ל בפני בית הדין האזורי, וזה דחה את הערעור. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה וכי היא לא סטתה מהנחיותיו והחלטתה ניתנה על-פי שיקול דעתה המקצועי, בו אין בית הדין האזורי רשאי להתערב. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה כאמור על-ידי שופטת בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי ), מבלי שנתבקשה תגובת המשיב, תוך שבית הדין הארצי מאמץ את מלוא הנמקתו של בית הדין האזורי. מכאן העתירה שלפנינו, הלוקה גם בשיהוי מכביד.

5.

העותר מפנה למעשה את טענותיו, כאמור, כנגד הועדה והחלטתה. לטענתו, הועדה טעתה טעות משפטית כאשר קבעה כי הקישיון ממנו הוא סובל הינו "קישיון נוח" לפי סעיף 48(3)(ב) לתוספת לתקנות, ולא "קישיון לא נוח" לפי סעיף 48(3)(ג) לאותה התוספת, כפי שסבר ד"ר לין (וכאן נעיר ונדייק שד"ר לין לא קבע שמדובר בקישיון לא נוח, אלא במצב מקביל לקישיון לא נוח). לאור זאת, לדעתו של העותר, היה על הועדה להעניק לו שלושים אחוזי נכות בגין הקישיון, ובסך-הכל ארבעים וחמישה אחוזי נכות, לאחר הפעלת הסמכות הקבועה בתקנה 15. כן הוא טוען כי הועדה שגתה, כאשר התייחסה לרגלו בשעה שהיה עליה לקבוע ממצא ביחס לקרסולו. בנוסף, העותר טוען כי כוונת ד"ר לין בחוות דעתו היתה ל"קישיון לא נוח" ממש, ולא למצב אחר ומקביל.

6.

דין העתירה להידחות . המסלול להגשת ערעור על החלטות הועדה קבוע בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ). על פי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, החלטת הועדה ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה. כמו כן, פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן לערעור לפני בית הדין הארצי לעבודה, אם נתקבלה רשות לכך מאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה או סגנו, או מאת שופט של בית הדין הארצי שמינה לכך הנשיא.

בענייננו, מיצה העותר את המסלול הערעורי הקבוע במיוחד לצורך כך, ובית המשפט הגבוה לצדק איננו מהווה, כמובן, מסלול ערעורי חלופי או נוסף. ככל שטענות העותר מופנות כנגד החלטת שופטת בית הדין הארצי, אשר סיימה אותו הליך ערעורי באי מתן רשות ערעור, הרי שמצב הדברים נופל בגדר הכלל שבית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה אלא במקרים חריגים, כאשר פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד כבאים נ' בית-הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז(6) 810, 815-814 (2003)). ענייננו אינו עומד בתנאים אלה, שכן לא נפלה כל טעות משפטית מהותית בהחלטת שופטת בית הדין הארצי לעבודה, אשר מחייבת את התערבותו של בית משפט זה.

יש להדגיש עוד כי הועדה הינה טריבונל עררים מקצועי-רפואי, אשר בקי בנתונים הרפואיים והעובדות הרלבנטיות, ותפקידו לנתח את הפגימות והליקויים שנמצאו ולתרגמם לאחוזי נכות (עיינו: בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי , פ"ד נז(4) 443, 464 (2003)). הערעור על החלטת הועדה מוגבל, לפיכך, כאמור, לשאלה משפטית בלבד (סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 הנ"ל), וכל סוגיה כזו לא הוצגה בעתירה.

7.

העולה מן המקובץ מלמד כי העותר לא הצליח להראות שנפל פגם כלשהו בהחלטת שופטת בית הדין הארצי לעבודה, אשר ראתה שלא ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. דין העתירה להידחות איפוא, שכן אין היא מגלה על פניה עילת התערבות כלשהי.