בג"ץ 7830/13 דוד בניאל באמצעות אביו , ויקטור נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט צ' זילברטל:

עתירה זו מופנית כלפי החלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 27.6.2012 בתיק בר"ע 61004-05-12, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (להלן: בית הדין האזורי ) אשר דחה ערעור שהגיש העותר על החלטת ועדת הערר הרפואית לילד נכה (להלן: ועדת הערר ).

1.

מהחלטות קודמות בעניינו של העותר (יליד 1994) עולה, כי, בהיותו קטין נדחו תביעותיו לקבלת קצבת ילד נכה עבור התקופות הבאות: מיום 1.5.2003 ועד ליום 14.8.2006 וכן מיום 1.2.2009 ועד ליום 31.8.2010. ערר שהגיש העותר לוועדת הערר נדחה אף הוא. העותר הגיש ערעור על החלטות ועדת הערר בעניינו, ובין היתר טען כי יש לפסול את אחד מחברי הוועדה (להלן: ד"ר ב' ). אבי העותר, אשר ייצג אותו בהליכים האמורים, ביסס את טענתו, בין היתר, על כך שבהליך שהתנהל בעניינה של אחות העותר, קיבל בית הדין הארצי את בקשתו כי ד"ר ב' לא ימנה על חברי ועדת הערר שתדון בעניינה. בפסק דינו מיום 13.11.2011 קיבל בית הדין האזורי את הבקשה והורה על החזרת הדיון בעניינו של העותר בפני ועדת הערר, שעל הרכבה לא יימנה ד"ר ב', ושלא יובאו לידיעתה החלטותיה הקודמות של ועדת הערר בעניינו של העותר. הובהר, כי לא נמצא פגם בהתנהלות ד"ר ב', אך הוחלט לקבל את הבקשה, בין היתר, מאחר שהמשיב הותיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית הדין האזורי כדי להפיג את "חששותיו הסובייקטיביים" של העותר ושל אביו.

2.

בהחלטתה מיום 27.12.2011 קבעה ועדת הערר, בהרכבה החדש, כי העותר אינו זכאי לקצבת נכות עבור התקופות הנזכרות לעיל ודחתה את עררו. קביעה זו התבססה, בין היתר, על חוות דעת פסיכיאטריות בעניינו של העותר בהן נאמר, כי הוא אינו מגלה סימנים פסיכוטיים או סימנים להפרעה אקטיבית מג'ורית. ערעור שהגיש העותר על החלטת ועדת הערר לבית הדין האזורי נדחה אף הוא. בפסק דינו מיום 19.4.2012 קבע בית הדין האזורי, כי בהחלטת ועדת הערר לא נפל פגם משפטי המצדיק התערבות. נאמר, כי ועדת הערר שמעה את אבי העותר, רשמה את תלונותיו ובחנה את המסמכים הרפואיים בעניינו של העותר ועל בסיס נתונים אלה התקבלה קביעתה הרפואית-מקצועית, שבה אין מקום להתערב. בית הדין דחה את טענת העותר, כי על הוועדה היה להתייעץ עם מומחה פסיכיאטר מן הטעם שאמנם בדיון אחר בעניינו של העותר הומלץ כי כך ייעשה, אך הדבר נותר לשיקול דעתה של הוועדה אשר מצאה שאין צורך בכך. עוד נדחתה טענה לפיה ועדת הערר התעלמה ממסמכים בעניינו של העותר מן הטעם שמדובר בטענה כללית והעותר לא הפנה למסמך רלבנטי שהוועדה לא נתנה דעתה עליו.

3.

בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על החלטת בית הדין האזורי נדחתה ביום 27.6.2012. בית הדין הארצי עמד על עיקרי קביעותיה של ועדת הערר ועל נימוקי פסק דינו של בית הדין האזורי, וקבע כי בהחלטות אלה לא נפל פגם המצדיק מתן רשות ערעור. בית הדין הארצי אף הוסיף וציין, כי מעיון במסמכים הרבים אשר "צירף המבקש [העותר בענייננו - צ.ז.] לא עלה תיעוד פסיכיאטרי שונה מפירוט התיעוד שהובא על ידי הוועדה בהחלטותיה".

4.

כלפי החלטת בית הדין הארצי הוגשה העתירה דנא. ככל שניתן להבין מן העתירה, העותר, שאינו מיוצג והגיש את העתירה באמצעות אביו, תוקף את החלטת בית הדין הארצי בטענה כי זה דחה את בקשת רשות הערעור "בנימוקים שטחיים", כלשונו. לטענתו, המותב שדן בעניינו בבית הדין הארצי החזיק בעמדה שלילית נגדו והחלטתו הושפעה מהחלטות של מותב אחד שדן בענייניה של משפחתו. העותר תוקף גם את ועדת הערר והחלטתה בטענה, כי הוועדה לא נתנה דעתה למסמכים רלבנטיים בעניינו, וכי ראוי היה שתתייעץ או תכלול בהרכבה מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בעתירה ובנספחיה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. העותר הגיש עתירה זו באמצעות אביו, אשר הגיש אף הוא לאחרונה עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 7823/13) שגם בה הועלתה טענה שלפיה המותב שדן בעניינו מוטה נגדו. בפסק הדין בג"ץ 7823/13 הנ"ל הובהר כי "כ כל שהעותר סבור שהיה מקום לפסול מי מחברי המותב שדן בעניינו היה עליו לפעול על-פי הוראות סעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ". מעיון בעתירה זו נראה כי גם במקרה זה העותר לא פעל על-פי הוראות הדין ולא העלה טענותיו זה במסלול הדיוני המתאים, וברי כי אין מקום לדון בהן במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

6.

באשר ליתר טענות העותר נראה כי גם הן אינן מצדיקות את התערבותנו. ראשית, כפי שניתן להבין מן האמור לעיל רבות מטענות העותר מופנות כלפי ועדת הערר ואופן עבודתה. על-פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ) המבקש לערער על החלטת ועדת הערר בעניינו של ילד נכה, רשאי להגיש ערעור, בשאלה משפטית בלבד , לבית הדין האזורי לעבודה. פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ניתן לערעור לפני בית הדין הארצי לעבודה רק אם נתקבלה רשות לכך (ראו בעניין זה סעיפים 213-212 ו- 222-221 לחוק הביטוח הלאומי, וכן את תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (ועדות עררים לשירותים מיוחדים ולילד נכה), תשנ"ה - 1995). הנה כי כן, בחוק נקבע מסלול ברור להשגה על החלטת ועדת הערר. בענייננו, לאחר שהעותר מיצה מסלול זה הוא הגיש את העתירה דנא אף שנקבע בעבר ש" בית המשפט הגבוה לצדק איננו מהווה, כמובן, מסלול ערעורי חלופי או נוסף" בעניינים כגון דא (השוו: בג"ץ 3823/08 שפר נ' המוסד לביטוח לאומי ( 17.12.2008)).

בכל הנוגע לטענות העותר כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בבג"ץ 7812/13 הנ"ל הובהר כי " בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת בתי הדין לעבודה והוא יתערב בה רק במקרים של טעות מהותית, בשים לב לחשיבותה הכללית הציבורית של הבעיה, וכאשר הצדק מחייב זאת "

(בג"ץ 2198/06 מועצה אזורית באר טוביה נ' בית הדין הארצי לעבודה , וההפניה שם (12.3.2006)). אינני סבור, כי במקרה זה עלה בידי העותר להוכיח כי עניינו נמנה על המקרים המצדיקים התערבות. מעבר לכך ש טענות העותר אינן חורגות מעניינו הפרטי-קונקרטי, נראה כי גם אין ממש בטענה כי העתירה נדחתה "בנימוקים שטחיים". בית הדין הארצי, אף שלא מצא נפל כי פגם בהחלטת ועדת הערר או בפסק דינו של בית הדין האזורי, ראה לנכון לבחון את כלל המסמכים בעניינו של העותר, ובכללם גם את המסמכים שהגיש העותר עצמו, וקבע כי אין במסמכים אלה כדי לבסס מסקנה שונה מזו של ועדת הערר או של בית הדין האזורי.

סיכומם של דברים, העותר מלין על כך שתביעתו לקצבת נכות נדחתה. תחילה הלין העותר על הרכב ועדת הערר שדנה בעניינו. אף שלא נמצא פגם בעבודת הוועדה, וכדי להפיג את חששותיו, הוחלט על השבת הדיון בעניינו של העותר לוועדת ערר, אשר תקיים את דיונה בהרכב שונה. לאחר שזו קיימה דיון מחודש בערר, קביעתה הרפואית-מקצועית של ועדת הערר נותרה כי העותר אינו זכאי לקצבת נכות עבור התקופות האמורות. על החלטה זו הגיש העותר ערעור ולאחריה בקשת רשות ערעור, ובכך מיצה את הליכי ההשגה כלפי ועדת הערר והחלטתה. בבחנם את השגות העותר על החלטת ועדת הערר, הן בית הדין האזורי, הן בית הדין הארצי, מצאו כי טענותיו אינן מצדיקות התערבות. טענות העותר כלפי קביעותיהן של ערכאות אלה אף הן אינן מצדיקות התערבות באשר הן אינן מעלות סוגיה בעלת חשיבות כללית או ציבורית וגם לא עולה מהן כי בהחלטות בעניינו של העותר נפלו טעויות מהותיות המצדיקות התערבות.

נוכח האמור, דין העתירה להידחות.