בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
3382/07
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
העותר:
אורי בן חנן
נ
ג
ד
המשיבים:
1.בית הדין הארצי לעבודה
2.המוסד לביטוח לאומי
עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 1452/04 מיום 7.11.06
בשם העותר:
בעצמו
בשם המשיב 2:
עו"ד עירית אלטשולר
פסק דין
השופט ע' פוגלמן:
לפנינו עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.
1.
העותר נפגע בשתי תאונות עבודה. הראשונה ארעה ביום 28.3.00 והשנייה ארעה ביום 27.8.01 (להלן: תאונת העבודה הראשונה והשנייה, בהתאמה). בין העותר לבין המשיב 2 (להלן: המשיב) התעוררה מחלוקת בהתייחס לדרך חישוב הזכויות המגיעות לעותר בגין תאונת העבודה השנייה. המשיב חישב את ההכנסה לפיה יחושבו הזכויות המגיעות לעותר לפי השכר הממוצע במשק. העותר השיג על כך. טענותיו היו, בתמצית, כי יש לחשב את הזכויות המגיעות לו עקב תאונת העבודה השנייה, על בסיס שומת ההכנסה ששימשה לחישוב זכויותיו בגין תאונת העבודה הראשונה (היא השומה לשנת 1998), וזאת בהסתמך על הוראת תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות), הקובעת כי "אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו".
2.
העותר פנה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (ב"ל 3335/03). תביעת העותר נדחתה, וכך גם ערעור שהגיש לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 1452/04 – פסק דין מיום 7.11.06).
בית הדין הארצי קבע בפסק דינו, כי על מנת לקבוע את הכנסתו של העותר לצורך חישוב הזכויות המגיעות לו בגין תאונת העבודה השנייה, יש לפעול על פי הוראות תקנות 2(א)(1) ו-11 לתקנות, ולבחון מהן מקדמות דמי הביטוח בהן היה מחויב העותר עובר לתאונה. ההכנסה לפיה היו מחושבות המקדמות האמורות, היא שתהווה בסיס לחישוב זכויותיו. בית הדין קבע כי הבסיס לחישוב מקדמות הביטוח עבור התקופה שקדמה לתאונת העבודה השנייה היה צריך להיות השומה לשנת 1999, שכן השומה לשנת 2000 התקבלה אצל המשיב רק ביום 17.12.01 (וממילא ההכנסה לפי השומה לשנת 2000 נמוכה מן ההכנסה ששימשה בפועל לחישוב זכויותיו של העותר). בית הדין הארצי הדגיש, כי גם השומה לשנת 1999 נמוכה מן ההכנסה שנקבעה על ידי המשיב כבסיס לחישוב זכויות העותר כתוצאה מהתאונה (כאמור – השכר הממוצע במשק), ומכאן, כי החישוב שערך המשיב בפועל היטיב עם העותר (נראה כי הסיבה להכנסה הנמוכה לשנת 1999 יסודה בכך שבמהלך אותה שנה היה העותר במעצר בית במשך שבעה חודשים). בית הדין דחה את טענת העותר כי היה מקום להתייחס לשומה לשנת 1998 כבסיס לחישוב הכנסתו, הן נוכח הוראות התקנות הרלוונטיות, הן משום שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם תכלית תשלום הגמלה לנפגע בעבודה, שהיא "לשמור על הכנסתו של הנפגע בתאונה בעבודה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור הכנסתו עקב התאונה". בשולי פסק הדין, למרות שנדחה הערעור, חיווה בית הדין דעתו כי ראוי שהמשיב ישיב לעותר את ההוצאות שהושתו עליו בבית הדין האזורי.
3.
בעתירתו טוען העותר כי פסק הדין הוא ניסיון לקעקע את הוראת תקנה 11 לתקנות; כי נסיבותיו המיוחדות – שתי תאונות עבודה בפרק זמן קצר – מצדיקות התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. כן מלין העותר על משך הזמן שעבר מאז מועד הדיון בערעור ועד למועד מתן פסק הדין (כשישה-עשר חודשים) ועל החלטת בית הדין אשר ביקש מן המשיב להמציא מסמכים נוספים לתיק. עוד מלין העותר על קביעות עובדתיות שונות המתייחסות לחישוב סכום המקדמות אותו עליו היה לשלם למשיב.
המשיב מבקש את דחיית העתירה על הסף. לטענתו, העתירה אינה אלא בגדר ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ואינה מגלה עילת התערבות לבית משפט זה. המשיב מדגיש כי לעותר אושרו דמי ביטוח, למרות שלא היה רשום כעובד עצמאי אצל המשיב במועד הפגיעה, אלא נרשם בדיעבד. כן מדגיש המשיב כי כבסיס לחישוב דמי הביטוח נקבע השכר הממוצע במשק, הגבוה מהכנסות העותר בשנים שקדמו לתאונת העבודה השנייה. בנוסף לאלה מציין המשיב כי בימים אלה מתקיים בעניינו של העותר, ולבקשתו, הליך לצירוף נכויות על פי תקנות 12 – 12ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, ואם תתקבל בקשתו זו של העותר, ישמשו הכנסותיו משנת 1998 כבסיס לחישוב הגמלה, ובכך יינתן לו – הלכה למעשה – הסעד המבוקש בעתירה.
4.
אין עילה לעתירה. הלכה מושרשת היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהחלטותיו של בית-הדין הארצי לעבודה רק במקרים בהם נתגלתה בהכרעתו של בית-הדין טעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב את תיקונה ( בג"צ 1157/07 ברזילי נ' בית הדין
הארצי לעבודה (לא פורסם,
13.2.07);
בג"צ
840/03
ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז(6)
810 (2003); בג"צ 525/84
חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)) .
5.
העתירה שלפנינו אינה נמנית עם מקרים אלה. לעותר היה את יומו בפני שתי ערכאות. טענותיו לפנינו הינן טענות ערעוריות במהותן, המתייחסות לדרך יישומה של תקנה 11 על עניינו, ואינן מצביעות על טעות משפטית המצדיקה התערבותו של בית המשפט זה (ראו גם בהקשר יישומה של תקנה 11 הנדונה – בג"צ 9182/04 בשירי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 13.3.05)).
דין העתירה להידחות הסף וכך אנו מורים.
ניתן היום, ה' בתמוז
התשס"ז (21.6.07).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט