בג"ץ 1157/07 נאוה ברזילי נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופטת ע' ארבל:

1.בנימין וימן (להלן: המנוח ) הלך לעולמו בשנת 1993, כאשר הוא מותיר אחריו אישה, המשיבה 2 (להלן: המשיבה ), וילד, שהם גם יורשיו בהתאם לצו ירושה שניתן. המשיבה החלה לקבל גמלת שארים המגיעה לה מכוח היותו של המנוח עובד אגף המכס, אך לאחר מספר חודשים הופסקה העברת הגמלה. הממונה על הגמלאות במשרד האוצר (להלן: הממונה ) הסבירה למשיבה כי קבלה תביעה לגמלה מטעם העותרת שהיתה ידועה בציבור של המנוח ולפיכך היא זו שזכאית לגמלה. לאחר חקירה שהתקיימה על ידי הממונה הוחלט כי העותרת והמשיבה יתחלקו בגמלה, כאשר כל אחת מהן זכאית ל-40% ממנה. הן העותרת והן המשיבה הגישו ערעור על החלטה זו לבית הדין האזורי לעבודה.

2.בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתה של העותרת וקבע כי המשיבה היא שארתו של המנוח, וכי העותרת לא היתה הידועה בציבור של המנוח. בית הדין קבע כי למנוח ולעותרת לא היו מגורים משותפים והם אף לא ניהלו משק בית משותף. מנגד קבע כי המנוח גר עם המשיבה. בית הדין קבע כי אמנם בין העותרת למנוח היה קשר משמעותי ממושך שהמנוח לא טרח להסתיר אותו, אך המנוח לא היווה מקור פרנסה של העותרת ולא ניהל איתה משק בית משותף בכל מובן שהוא.

3.העותרת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בבית הדין הארצי נחלקו הדעות. דעת המיעוט בחנה את העדויות שנשמעו וקבעה כי העותרת והמנוח היו ידועים בציבור, וכי המנוח ניהל חיי משפחה כפולים. לפיכך סברה דעת המיעוט כי החלטתה של הממונה היתה נכונה וכי על העותרת והמשיבה לחלוק ביניהן את הגמלה.

דעת הרוב בבית הדין קבעה כי יש לדחות את הערעור בהסתמך על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. דעת הרוב ציינה כי סעיף 4(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות ) דורש הוכחת מגורים משותפים על ידי ידועה בציבור לצורך הכרה בזכאותה לגמלה. עם זאת, דרישה זו אינה דווקנית, נחרצת וחד משמעית, ואין חולק כי יש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העיתים, ועל רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. בעניין דנן, בו הוכח כי המנוח התגורר עם המשיבה ולא עם העותרת, כי לא ניהל עם העותרת משק בית משותף, וכי העותרת לא היתה תלויה בו למחייתה, סברה דעת הרוב כי יש לדחות את הערעור.

4.העותרת טוענת כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ולקבוע כי העובדות במקרה זה מעידות על מגורים במשותף ועל ניהול משק בית משותף עם העותרת כמשמעותם בסעיף 4 לחוק הגמלאות. לטענתה, מדובר בעתירה עקרונית שכן בית הדין הארצי לעבודה יצר מהפך הלכתי בפסק דינו כאשר קבע כי רק מגורים במשותף הם ביטוי למהות היחסים ולכוונת הצדדים לחיות חיי שיתוף, בעוד שבילויים משותפים באירועים משפחתיים ובבתי מלון, ביקורים תכופים בדירת האישה ויחסי קרבה הין השניים, אין בהם כשלעצמם להעיד על מגורים במשותף ועל ניהול משק בית משותף כמשמעותם בסעיף 4 לחוק הגמלאות.

5.דין העתירה להידחות על הסף. הלכה ידועה היא כי התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין לעבודה מצומצמת למקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בהחלטה וכן הצדק מחייב את התערבות בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986)). איני סבורה כי מקרה זה מצדיק את התערבותנו. הן דעת המיעוט והן דעת הרוב בבית הדין הארצי לעבודה ביססו את החלטותיהן על ההלכה הקיימת בעניין זה, לפיה יש לבחון קיומם של מגורים משותפים וקיום חיים משותפים. אף הפרשנות של מושגים אלו היתה מקובלת על הכל בהתאם לפסיקות קודמות בעניין. ההבדלים בין דעת הרוב לדעת המיעוט נבעו ממחלוקות עובדתית ומהפרשנות שניתנה לעדויות שנשמעו בפני בית הדין האזורי לעבודה. מחלוקת זו ודאי אינה מצדיקה את התערבותנו בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בדעת רוב.

אשר על כן העתירה נדחית.