בג"ץ 7315/07 יפים שיסטיק נ. חברת השמירה בע"מ

השופט י' אלון:

1.

עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בו נדחה ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

העותר הועסק אצל המשיבה 1 ( להלן: המשיבה ) כשומר החל ב-1994. בשנת 2002 התנהלה בין העותר והמשיבה חליפת מכתבים במסגרתה הלין העותר על הרעה בתנאי עבודתו. ביום 10.9.2003 שלח העותר מכתב אל מנהל המשיבה, שבו הלין על כך שלא שולמו לו דמי חופשה והבראה וכן כי לא משולמות לו במלואן הוצאות נסיעה מביתו למקום העבודה. באותו יום נפגע העותר בתאונת דרכים, אושפז בבית-חולים ומאז לא שב לעבודתו אצל המשיבה.

בשנת 2004 הגיש העותר כתב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, ובו תבע תשלום של הפרשי דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי נסיעות ותשלום דמי מחלה. לאחר מכן החליף העותר את בא כוחו, והגיש כתב תביעה מתוקן, שבו נטען כי הוא זכאי גם לפיצויי פיטורים לאור מצבו הבריאותי ואובדן כושר עבודתו, וכן מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. בהמשך החליף העותר פעם נוספת את בא כוחו, והגיש כתב תביעה מתוקן בשנית, בו נטען בין היתר כי העותר התפטר מעבודתו אצל המשיבה ביום 8/6/04 – יום הגשת כתב התביעה השני בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים.

2.

בית הדין האזורי דחה את טענתו של העותר לפיה מתוך כתב התביעה השני, הכולל תביעה לפיצויי פיטורים ולפדיון חופשה, נלמדת כוונתו של העותר להתפטר. בית הדין הוסיף וקבע, כי גם לו היה מקבל את טענת העותר לפיה הודיע בכתב התביעה השני על כוונתו להתפטר, הרי שעליו הנטל להוכיח כי התפטרות זו היתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. כמו כן עליו גם החובה להעמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. בכל אלה, כך נקבע, לא עמד העותר, ודחה תביעתו לפיצויים.

בית הדין האזורי קיבל בחלקה את תביעתו של העותר בכל הנוגע לתשלום בגין שעות נוספות ועבודה בשעות מנוחה, פדיון ימי חופשה, הפרשי דמי נסיעה, דמי הבראה. תביעתו בגין הפרשה למבטחים, תוספת ותק ודמי אש"ל נדחתה.

3.

העותר ערער על פסק הדין בפני בית הדין הארצי לעבודה, אשר דחה את הערעור בהתבסס על תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בית הדין הארצי קבע, כי "קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, מעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה בפניו ונכונות המסקנות אשר הוסקו על ידו על פי התשתית העובדתית אותה קבע".

בית הדין הוסיף וציין, כי "עצם מחלתו של עובד אין בה כדי לגרום לניתוק הקשר בינו לבין מעבידו, כל עוד בעקבות אותה מחלה, לא החליט המעביד על פיטורי העובד, או העובד לא החליט על התפטרותו".

4.

העותר טוען בפנינו בעתירתו כי בפסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה, שאושרה בערעור, נפלו טעויות קשות. לטענת העותר מ דובר

בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רחבות, ובין היתר "האומנם סדרת הודעותיו של העותר על התפטרותו בשלבים השונים של הפרשה אינה נחשבת כהודעה אך ורק בשל כשלים צורניים וטכניים מסוימים? האם נדרשים צורה מסוימת או עיתוי מוגדר למסירת הודעה על התפטרות כדי שעובד יהא זכאי לזכויותיו…? מה אמורות להיות ההשלכות של היעדר הודעה מוקדמת על התפטרות…?"

העותר מוסיף וטוען, כי נימוקי העתירה הם משפטיים בעיקרם, שכן קיימת הסכמה על העובדות.

העותר מבקש גם כי בית משפט זה יידרש לשאלת פיצויי ההלנה בגין רכיבי השכר שנפסקו, מהם התעלמו לטענתו שתי הערכאות הקודמות.

5.

דין העתירה להידחות על הסף

הלכה מושרשת היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק נוהג ריסון רב בהתערבותו בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה, ואינו יושב כערכאת ערעור על הכרעות בית הדין. התערבות בהחלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה תיעשה רק מקום בו נתגלתה בהכרעתו של בית הדין טעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה (ראו לדוגמה בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 10.10.07); בג"ץ 1157/07 ברזילי נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 13.2.07); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)).

במקרה שלפנינו, מתבססים פסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי על הנסיבות הקונקרטיות בענינו של העותר, ואינם בעלי אופי עקרוני כפי שמנסה העותר לטעון. בית הדין הארצי והאזורי קבעו בנסיבות המקרה, כי העותר לא התפטר מעבודתו, ואף לא הודיע למשיבה על כוונתו להתפטר, ועל כן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. קביעותיו של בית הדין בסוגיות אלה אינן מהוות "טעות משפטית", לא כל שכן "טעות משפטית מהותית". לפיכך, על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, אין עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

למעלה מן הנדרש נעיר, כי שלא כטענתו של העותר, בית הדין האזורי דן בשאלת פיצויי ההלנה אותם תבע העותר, והעותר עצמו אף מציין זאת בעתירתו. לפיכך, לא ניתן לטעון כי בית הדין האזורי והארצי התעלמו משאלת פיצויי ההלנה, אלא הם הכריעו כי העותר אינו זכאי להם. הכרעה אשר גם בה, כאמור, אין מקום להתערבות ערכאה זו.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים.

העותר ישלם הוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.