בג"ץ 9189/07 איטה שטיין נ. המוסד לביטוח לאומי

עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 16.11.2000 בו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

העותרת עבדה במשך כ-15 שנים כלבורנטית בבית הספר לרפואה שליד בית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שעה שהתגלה כי היא חלתה במחלת הודג'קין ( Hodgkin’s lymphoma ).

העותרת הגישה למוסד לביטוח לאומי (הוא המשיב בעניננו) תביעה להכיר במחלתה כתאונת עבודה. התביעה נדחתה, והעותרת הגישה על כך תובענה לבית הדין האזורי לעבודה. בית הדין האזורי מינה מומחה מטעמו, ולאחר קבלת חוות הדעת פסק כי "המחלה בה לקתה [העותרת] היא בבחינת תאונה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי" וקיבל את התביעה.

המשיב ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, ונתמנה מומחה רפואי מטעם בית הדין. בתום דיון ממושך קיבל בית הדין הארצי את הערעור וקבע כי "לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של המשיבה לבין הופעת מחלת ההודג'קין בגופה. כמו כן, לא הוכחו פגיעות זעירות מצטברות, אשר מכוחן ניתן היה לבחון לענין זה את יישומה של דוקטרינת המיקרו-טראומה. בית הדין הארצי קבע איפוא כי לא הוכח קשר סיבתי בין העבודה למחלה וכי גם לא ניתן ליישם לענין זה את מבחן הקשר הסיבתי של המיקרו-טראומה.

חלפו להן שבע שנים, וביום 30.10.2007 הוגשה העתירה שבפנינו להתערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי. נטען כי, קיימת סבירות של למעלה מ-50% שתנאי עבודתה של העותרת הם שתרמו להתפרצות המחלה. העותרת מציינת כי נחשפה במהלך עבודתה לחומרים כימיים נדיפים, לחומרים רעילים נדיפים ולחומרים רדיואקטיביים, וניתן להניח בסבירות גבוהה כי האינטראקציה בין החומרים עלולה ליצור השפעות גופניות חדשות, דבר שפסק הדין לא דן בו.

על כן – מבקשת העותרת את התערבות בית משפט זה בממצאיו ובמסקנותיו של בית הדין הארצי.

את השיהוי בן שבע השנים שנפל בהגשת העתירה מבקשת העותרת (שאינה מיוצגת) להצדיק בכך שמצבה הנפשי לא אפשר לה להתמודד בגפה עם חוות הדעת ופסקי הדין.

דין העתירה להידחות על הסף.

ראשית, העתירה הוגשה בשיהוי כבד עד מאוד.

שבע שנים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. אין די בהסבר שנתנה העותרת על מנת להצדיק שיהוי זה, ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. (בג"ץ 10027/06 יוסף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.8.07); בג"ץ 6553/04 כהן נ' עיריית נהריה (לא פורסם, 8.8.04); בג"ץ 12029/04 קוממי נ' שירות התעסוקה (לא פורסם, 11.1.2005); בג"ץ 6312/05 באסל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, 10.7.2005)).

גם לגופו של ענין דין העתירה להידחות. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי הוא לא יתערב בהם אלא אם נתגלתה בהכרעתו של בית הדין טעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה (ראו לדוגמה בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 10.10.07); בג"ץ 1157/07 ברזילי נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 13.2.07); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)).

על פני הדברים, פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה עניינו בקביעת ממצאי עובדה וביישום דוקטרינת ה"מיקרוטראומה", כפי שנקבעה בפסיקת בית הדין הארצי ובפסיקת בית משפט זה, על נתוני העותרת ועל נסיבותיה הפרטניות (ר' לעניין זה בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' , פ"ד נג(2) 529 (1999)). גם אם נצא מנקודת הנחה, לצורך הטיעון בלבד, כי שגה בית הדין הארצי לעבודה ביישום דוקטרינת ה"מיקרוטראומה" בעניינה של העותרת, הרי שהמדובר בהשגה ערעורית מובהקת הנוגעות בפרשה הנדונה ואליה בלבד.

המקרה שבפנינו איננו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה את התערבותנו על פי אמות המידה שנקבעו לענין זה בהלכה הפסוקה.

אשר על כן, דין העתירה להידחות וכך אנו מורים.