בג"ץ 10392/06בהגה חסון נ. בית הדין הארצי לעבודה

1.

בשנים 1996-1974 הועסק בהיג חסון ז"ל (להלן - המנוח) על ידי המשיבה 3, כנהג משאית. המשיבה 3 הינה חברה בת של המשיבה 2. ביום 12.3.96 פוטר המנוח מעבודתו, לאחר שסירב לבצע נסיעה. בעקבות הפיטורין הגיש המנוח לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה תובענה כנגד המשיבות 2 ו-3. למרבה הצער נפטר המנוח במהלך הדיון בבית הדין האזורי ואלמנתו, היא העותרת בעתירה שלפנינו, נכנסה לנעליו כחליפתו ויורשתו היחידה. במסגרת התובענה נתבקשו הסעדים הבאים: הכרזה על בטלותם של סעיפים מסוימים בהסכם הקיבוצי שנחתם בין המשיבה 3 לעובדיה, תשלום עבור שעות נוספות הנובע מבטלותם של הסעיפים הנ"ל, הפרשים בדמי ההודעה המוקדמת ופדיון ימי מחלה לא מנוצלים. לעניין נסיבות הפיטורין נטען בתובענה כי סירובו של המנוח לבצע את הנסיעה מוצדק היה, שכן לו יצא לאותה נסיעה היה מבצע עבירה פלילית של נסיעה מעבר למכסת השעות המותרת לנהיגה במשאית, לפי תקנה 168 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה). זאת ועוד, המנוח פוטר מעבודתו על אתר, בניגוד להסכם הקיבוצי הכללי בענף התובלה ומבלי שנערך לו שימוע. בגין נסיבות אלו כלל כתב התביעה גם דרישה לתשלום פיצוי מיוחד בשל פיטורין שלא בתום לב.

2.

בית הדין האזורי קיבל ביום 6.6.05 את התובענה ביחס לנסיבות הפיטורין, ופסק כי על המשיבות 2 ו-3 לשלם לעותרת בגין הפרת הסכם העבודה הקיבוצי, פיטורין שלא כדין ושלא בתום לב, פיצוי מיוחד בסך 50,000 ש"ח. כמו כן התקבלה התובענה גם לעניין ההפרש בדמי ההודעה המוקדמת שמגיעים למנוח. הבקשות לסעדים הנוספים - נדחו. המשיבות 2 ו-3 ערערו לבית הדין הארצי לעבודה, הוא המשיב 1 בעתירה שלפנינו. בפסק דינו מיום 4.9.06 קבע בית הדין הארצי, שלא הובאו כל ראיות ממשיות להוכחת הטענה כי אילו ביצע המנוח את אותה נסיעה ביום 12.3.96, היה עובר עבירה פלילית לפי תקנה 168 לתקנות התעבורה. נקבע, כי לא היה צידוק ענייני לסירובו של המנוח לבצע את הנסיעה, ולפיכך יש לראות בהתנהגותו משום הפרת משמעת. עוד נפסק כי הסכם העבודה הקיבוצי לא הופר הפרה ממשית המצמיחה זכות לפיצוי כספי. בכך נשמטה הקרקע תחת שני הנדבכים עליהם סמך בית הדין האזורי את פסק דינו, בכל הנוגע לנסיבות הפיטורין. אולם, מכיוון שסבר כי לא היה מקום לפטר את המנוח לאלתר, מבלי לשמוע את טענותיו ומבלי ליתן לו זכות טיעון, קבע בית הדין הארצי שהמשיבות 2 ו-3 הפרו חובה שביחסי עבודה כלפי המנוח. לפיכך, נקבע כי יש לראות באופן הפיטורין כמנוגד לחובת תום הלב. לאור כל אלה הפחית בית הדין הארצי את סכום הפיצוי המיוחד שקבע בית הדין האזורי, והעמידוֹ

על סכום של 18,000 ש"ח. עתירה זו מופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 4.9.06.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, ואינו נוהג להתערב בהחלטותיו כדבר שבשגרה. התערבות כזו נעשית רק במקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, טעות אשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693, בג"ץ 840/03 ארגון

הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז(6) 810). איננו סבורים שהמקרה דנא עונה על הדרישות האמורות. טענותיה של העותרת מופנות כנגד התערבותו של בית הדין הארצי בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ובמיוחד הקביעה לפיה עבר המנוח עבירת משמעת. לשיטתה, מדובר בטעות משפטית המצדיקה את התערבות בג"ץ. עוד מלינה היא על סכום הפיצויים שפסק בית הדין הארצי, ועל כך שחושב ללא קריטריונים ברורים. לא מצאנו כי נפלה טעות משפטית מהותית בהחלטתו של בית הדין הארצי, ודאי לא כזו שהצדק מחייב את התערבותו של בית משפט זה כדי לתקנה. מקרה זה אינו שונה ממקרים אחרים הבאים לעתים בפנינו בהם טוענים עותרים, שלא כהלכה, כי עניינם שלהם בא בגדר המבחן להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. בחינה של מקרה זה מלמדת כי מדובר בעניין פרטני, בו יש משקל מכריע לעובדות הקונקרטיות של המקרה.

4.

לפיכך, נדחית העתירה על הסף, בלא שהמשיבות 2 ו-3 נדרשות להגיב.