בג"ץ 4627/06 אהרון הנדלמן נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

השופטת א' חיות:

עתירה זו עניינה בקשתו של העותר כי נורה על ביטול פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה שנפסק על דרך הפשרה, ונקבע לעותר פיצוי בגין פיטוריו מן המשיבה 2, (להלן: ההסתדרות הכללית ), תוך אימוץ התחשיבים שהגיש בענין זה לבית-הדין.

1.העותר הועסק כעובד של ההסתדרות הכללית משנת 1974 ובמקביל שימש כמזכיר הארצי של הסתדרות עובדי המדינה. בשנת 1999 ניהלה הסתדרות עובדי המדינה מאבק לגבי הסכמי השכר של עובדי המדינה והיא ביקשה לנהל מאבק זה באופן עצמאי ושלא במסגרת ההסתדרות הכללית. על רקע זה הציעו חברים בהסתדרות עובדי המדינה לפרוש מההסתדרות הכללית, ובעד הצעה זו הצביעו רוב החברים. במכתב מיום 25.5.1999, הציע העותר באותו הקשר כי דמי החבר ודמי הטיפול הארגוני-מקצועי ישולמו ישירות להסתדרות עובדי המדינה במקום להסתדרות הכללית. ההסתדרות הכללית ראתה בהצעתו זו של העותר משום מעילה באמון ולפיכך כחודשיים לאחר מכן, ביום 18.7.1999, הודיעה לו על פיטוריו. בעקבות כך פנה העותר אל רשות השיפוט של ההסתדרות במחוז תל-אביב והמרכז, וביקש כי תקבע שפיטוריו בטלים מעיקרם וכי נעשו ללא עילה בדין. ביום 10.1.2000 ניתן פסק בוררות בו נדחתה דרישתו של העותר, וביום 5.11.2000 נדחה גם ערעורו לרשות השיפוט הארצית של הסתדרות הכללית, אשר קבעה כי המכתב אותו שלח העותר יצר חוסר אמון כלפיו מצד ההסתדרות הכללית וכי מדובר במעשה חמור שיש בו ניסיון לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה.

2.בעקבות החלטות אלו הגיש העותר לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בקשה לבטל את פסק הבוררות שניתן בעניינו בטענה שרשות השיפוט של ההסתדרות לא הכריעה בעניינים שנמסרו להכרעתה (עילה לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות )) וכן בטענה שתוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור (עילה לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות). בקשת העותר נדחתה בהחלטת בית-הדין האזורי מיום 5.11.2002 והמבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית-הדין הארצי לעבודה. בדיון שהתקיים בפני בית-הדין הארצי ביום 17.2.2004 קיבלו הצדדים את המלצת בית-הדין לפיה יבוטלו החלטות רשות השיפוט של ההסתדרות הכללית ובית הדין ייקבע את הפיצוי לו זכאי העותר בגין פיטוריו מן ההסתדרות הכללית, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), על דרך הפשרה. בהתאם למוסכם הגישו הצדדים לבית-הדין טיעונים משלימים בשאלת סכום הפיצוי לו זכאי העותר כאמור וביום 6.3.2006 ניתן פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה אשר פסק לעותר פיצוי בסך של 120,000 ₪, בקובעו כי לצרכי פשרה יש להתחשב בכך שהעותר עבד בהסתדרות הכללית בנאמנות משך שנים רבות ופוטר סמוך לגיל הפרישה; כי נגרמה פגיעה לפנסיה של העותר ולשמו הטוב כתוצאה מפיטוריו וכי אלמלא היה מפוטר היה זכאי לפדיון ימי מחלה. עוד ציין בית-הדין כי הנימוק שניתן לפיטורי העותר (הפרת אמונים) אינו נקי מספקות, אך יחד עם זאת יש להביא בחשבון לצורך קביעת הפיצוי את העובדה שהעותר קיבל פיצויי פיטורין ומקבל פנסיה וכן את הזמן שחלף מאז פיטוריו.

3.בעתירה שבפנינו טוען העותר כי יש להורות על ביטול פסק-דינו של בית הדין הארצי ועל ביטול הסכמתו למתן פסק-דין מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לחלופין מבקש העותר כי בית משפט זה יורה להשיב את הדיון לבית-הדין הארצי על מנת שישמע טיעונים לעניין גובה והיקף הנזק שנגרם לו. העותר טוען כי לא התקיימו בענייננו התנאים הדרושים לקיומה של סמכות עניינית למתן פסק-דין על דרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לשיטתו אין בית המשפט רשאי לקנות לעצמו סמכות ליתן פסק דין על דרך של הפשרה בעניין שלא הובא בפניו מלכתחילה. במקרה דנן, כך טוען העותר, הערעור אותו הגיש לבית-הדין לא עסק כלל בשאלת סכום הפיצוי לו הוא זכאי עקב פיטוריו ולכן בית-הדין לא היה רשאי לפסוק בשאלה זו. העותר מוסיף וטוען, כי בית-הדין הארצי סתם את הגולל על זכותו להגיש תביעה עצמאית ונפרדת בגין הנזקים שנגרמו לו ובכך נפגעה זכותו החוקתית לפנות לערכאות. כן הוא טוען כי בדיון שהתקיים בפני בית-הדין ניתנה לו התחושה כאילו הוא מחוייב להסכים להצעה שיינתן פסק-דין על דרך הפשרה. העותר מדגיש בטיעוניו כי מתן פסק-דין על דרך הפשרה נועד לקצר הליכים ולהחיש את פתרון הסכסוך, ואילו בענייננו ממועד הדיון ועד למועד מתן פסק-הדין חלפו כשנתיים. טוען העותר, כי חלוף הזמן מעקר את פסק-הדין מתוכנו, נוכח שינוי הנסיבות שאירע במהלך תקופה זו. עוד טוען העותר, כי התוצאה אליה הגיע בית-הדין בסופו של יום הינה בלתי סבירה באופן קיצוני ולפיכך, גם אם פסק-הדין ניתן בסמכות הרי שדינו להתבטל. בהקשר זה מציין העותר כי השלמות הטיעון שהגישו הצדדים לבית-הדין מלמדות כי הצדדים העריכו וציפו כי בית-הדין יפסוק סכום גבוה מאוד, וכי פסק-הדין פגע באופן קיצוני באינטרס ההסתמכות שלו. העותר מוסיף וטוען כי בנסיבות אלה החלטת בית-הדין אף עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. העותר ער לכך שככלל אין בית משפט זה נוהג להתערב בהחלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, אלא שלדעתו המקרה דנן הוא מקרה חריג נוכח העובדה שבית-הדין חרג מסמכותו ונוכח הטעות המשפטית המהותית שנפלה בפסק-הדין, אשר הביאה לפגיעה קשה בזכויותיו החוקתיות. בנסיבות אלה, כך נטען, מוצדקת התערבותו של בית משפט זה בפסק-הדין למען הצדק. כן טוען העותר כי עולה במקרה דנן שאלה משפטית כללית בדבר גבולות סמכותו של בית-הדין לפסוק על דרך הפשרה וכי בנסיבות העניין אין בהסכמתו לפסיקה על דרך של פשרה כדי לחסום את דרכו לערער על תוצאות ההליך.

4.דין העתירה להידחות. כפי שציין העותר בטיעוניו הלכה היא מלפנינו כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטות אלה מוגבלת לאותם מקרים שבהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב התערבות בה בנסיבות העניין (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד כבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נז(6) 810). במקרה דנן לא מצאנו כי בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה נפלה טעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. העותר הביא לפתחו של בית-הדין שאלות הנוגעות לפיטוריו מן ההסתדרות הכללית ואין פסול בכך שבית-הדין ביקש לסיים את הסכסוך כולו על דרך הפשרה ולהכריע במסגרת זו במכלול ההשלכות של הפיטורין, לרבות שאלת הפיצוי בגין הנזק שנגרם לעותר בנסיבות העניין. העותר נתן את הסכמתו לכך שבית-הדין יפסוק על דרך הפשרה בשאלת סכום הפיצוי המגיע לו כאמור, והוא אף הגיש לבית-הדין טיעונים משלימים בסוגיה זו. העובדה שבית-הדין פסק לעותר סכום הנמוך באופן משמעותי מזה שציפה לו, אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

העתירה נדחית.