בג"ץ 9583/04 זיוה אברג'ל נ. ביה"ד הרבני האזורי בחיפה

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו עתירה כנגד בתי הדין הרבניים האיזורי והגדול וכנגד משיב 3, בעלה לשעבר של העותרת, שעיקרה השגה על החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי בתי הדין, אשר דחו את בקשתה של העותרת לבטל פסק גירושין שניתן בינה לבין משיב 3 על פי הסכם גירושין שנכרת בין בני הזוג.

2.העותרת ומשיב 3 היו נשואים זה לזו מאז שנת 1982 ולהם ארבעה ילדים. הם התגרשו זה מזו על בסיס הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 17.1.00. לאחר חלוף כשלוש שנים, ביום 1.1.03 הגישה האשה תביעה לביטול פסק הגירושין אשר אישר את הסכם הגירושין, בטענה כי היא נאלצה לחתום על ההסכם מתוך אילוץ וכפייה, וכי הונעה לדבר בעקבות מסכת יסורים שעברה היא וילדיה מידיו של המשיב 3. בית הדין האיזורי דחה את התביעה לביטול פסק הגירושין בפסק דין מיום 20.7.03. לאחר חלוף כארבעה חודשים, בחודש נובמבר 2003, הגישה העותרת ערעור על פסק הדין לבית הדין הגדול, ובקשה הארכת מועד להגשתו עקב האיחור הרב שחל במועד הגשת הערעור. בית הדין הגדול דחה ביום 18.11.03 את הבקשה להארכת המועד, ובכך נסתם הגולל על הערעור שהוגש. כשנה לאחר מכן הגישה העותרת עתירה זו שתכליתה לקבל סעד מבית משפט זה בביטול החלטות הערכאות הרבניות הדוחות את הבקשה לביטול פסק הגירושין, ובמתן צו המביא לביטול פסק הגירושין והסכם הגירושין בין בני הזוג מטעמים של פגיעה בדין ובעיקרי הצדק.

3.לא מצאנו עילה להיענות לעתירה, ואני דוחים אותה. העותרת לא הצביעה על עילת התערבות כלשהי הנתונה לבית המשפט הגבוה לצדק באשר להחלטות השונות אשר ניתנו על ידי הערכאות הרבניות המוסמכות לאורך השנים.

פסק הגירושין ניתן, כאמור, עוד בינואר 2000 על יסוד הסכם גירושין שאושר כדין בבית הדין הרבני כהסכם תקף. רק שלוש שנים לאחר מכן פתחה העותרת בהליכים לבטל את פסק הגירושין, ובין הדין האזורי לא השתכנע באמיתות טענותיה בדבר פגמים שנפלו, כביכול, בכריתת הסכם הגירושין. העותרת לא הצביעה בפנינו על עילה ממשית שבגינה ניתן וצריך להתערב בהחלטת הערכאה הרבנית הדיונית אשר שמעה את טענות העותרת ולא ראתה לקבלן. אין גם עילה להתערב בהחלטת בית הדין הגדול לדחות את בקשת האורכה להגשת ערעור, מקום שהבקשה אליו הוגשה באיחור ניכר של מספר חודשים בלא טעמים טובים ומשכנעים לאיחור.

למעלה מן הצורך ייאמר כי אולי עדיף היה אילו נימק בית הדין האזורי בפירוט את מסקנתו לפיה אין לקבל את תביעת האשה לביטול פסק הגירושין, שלגביה הפנה לפסק דין בפסקי דין רבניים ב' 330; (ראו גם תקנה קטו' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג וכן רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף (טרם פורסמה). אולם, בנסיבות הענין, דבר זה אינו יורד לשורשו של ההליך ולו מן הטעם כי היתה פתוחה בפני העותרת הדרך לערער בזמן על הפסק של בית הדין האזורי בפני בית הדין הגדול ולהעלות, בין היתר, גם נימוק זה; חרף זאת היא השתהתה זמן רב, ואיבדה זכות דיונית זו. בנסיבות אלה, לא ניזקק גם אנו לטענה זו.

על יסוד האמור, אין מקום למתן סעד בערכאה זו, מה גם שלא השתכנענו כי הסדר הגירושין לגופו היה כרוך במעשה קיפוח ועוול לעותרת.

העתירה נדחית.