בע"מ 8500/12 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגנית הנשיאה א' קובו , כב' סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין וכב' השופטת ע' צ'רניאק ) בעמ"ש 1086-09-10 מיום 15.10.2012 בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסקי דין והחלטות ביניים שנתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' סגנית הנשיאה

ט' סיון ) בתמ"ש 48871/07, 48870/07, 95795/97 ובבש"א 11600/06 (תמ"ש 95796/97).

2.

חייהם המשותפים של המבקש ומשיבה 1 (להלן: המשיבה ) כידועים בציבור הסתיימו בשנת 1999 ולהם בת קטינה, ילידת 1996, משיבה 2 בהליך זה (להלן: הבת ). משנת 1997 מנהלים הצדדים הליכים בבתי משפט שונים אשר תשעה מהם הסתיימו עד כה, ורבים אחרים עודם תלויים ועומדים בערכאות שונות. הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי כלל מספר נושאים, אולם בהליך שלפניי צמצם עצמו לארבעה בלבד לגביהם מתבקשת רשות הערעור. שתיים מהסוגיות עניינן בדירה, סוגיה אחת עוסקת בשאלת המשמורת על הבת, והסוגיה האחרונה עניינה בהנפקת דרכון לבת. לשם בהירות התמונה אמקד מבטי בארבע הסוגיות בהן עוסקת הבקשה, ובהן בלבד, ואפתח בתיאור העובדות הנצרכות לעניין על סדר הסוגיות שהוצגו.

כבר בשלב זה יצוין כי בית המשפט המחוזי סמך את פסק דינו על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מכוחה דחה את כל ערעוריו של המבקש מטעמיו של בית המשפט לענייני משפחה. על כן יוצגו להלן נימוקי בית המשפט לענייני משפחה, בהתאם לאמור בתקנה 460(ג) הקובעת כי "ניתן פסק דין כאמור בתקנת משנה (ב), יראו לעניין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור".

פרשת הדירה -

תמ"ש 48870/07 ותמ"ש 48871/07

בשנת 1996, בסמוך לפרוץ המשבר בחייהם המשותפים, רכשו הצדדים דירה אשר נרשמה על שמה של המשיבה. בשנת 1999 עזבו המשיבה והבת את הדירה. לטענת המשיבה נקטה צעד זה בשל התנהגותו הקשה של המבקש וכחלק מהסכסוך אשר חלקים ראשונים ממנו החלו להתברר בבית המשפט לענייני משפחה כבר בשנת 1997. כאשר הבינה המשיבה כי לא תוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא כתבה לבנק (פעמיים בשנת 1999 ופעם נוספת ב-2004) כי היא מפסיקה את התשלומים וביקשה ממנו כי יממש את ההלוואה מתוך כספי מכירת הדירה. המבקש מצידו נותר להתגורר בדירה ומעת לעת כיסה את פיגורי תשלומי המשכנתא כערב. בשנת 2007 הגיש המבקש תביעה ובה עתר למתן פסק דין שיצהיר עליו כבעלים של מחצית הזכויות בדירה וכן שיצהיר כי המשכנתא תחול רק על חלקה של המשיבה (תמ"ש 48871/07). המשיבה מצידה הגישה תביעה לפינוי המבקש מהדירה הרשומה על שמה ולתשלום דמי שימוש בגין מגוריו בדירה (תמ"ש 48870/07).

תביעות אלו התבררו בבית המשפט לענייני משפחה אשר דחה (מפי כב' סגנית הנשיאה ט' סיון ) את תביעת המבקש וקיבל את תביעת המשיבה. בית המשפט לענייני משפחה פרש בהרחבה את נימוקיו וקבע כי "הנכונות להחיל על הידועים בציבור את ההסדר הרכושי הכולל על בני זוג נשואים משקפת את המגמה לחזק מוסד זה, ולקרבו למוסד הנישואים, ואולם ייתכנו מקרים ובית המשפט העליון ציינם, בהם חזקת השיתוף של הידועים בציבור "חלשה" יחסית לזו של בני זוג נשואים" (עמ' 8 לפסק הדין). בנסיבות העניין מצא בית המשפט לענייני משפחה כי רישום הדירה על שם המשיבה נעשה בכוונת מכוון להבטחת עתידה של הבת הקטינה אשר נולדה בסמוך לרכישת הדירה, ובלא שהייתה לצדדים כל כוונת שיתוף באשר לדירה. למסקנה זו הגיע בית המשפט לענייני משפחה מניתוח הנסיבות ובייחוד לנוכח העובדה כי רכישת הדירה התבצעה בסמוך למועד הפירוד. בהתאם לכך נדחתה תביעת המבקש לסעדים ההצהרתיים. משנקבע כי הזכויות בדירה נתונות למשיבה פסק בית המשפט לענייני משפחה כי על המבקש לפנות את הדירה ולשלם למשיבה דמי שימוש על פי תחשיב שהוצג (עמ' 15 – 16 לפסק הדין). זאת בהתאם לפסיקה ביחס לבן זוג שנאלץ לעזוב את דירת מגוריו בעקבות אלימות פיזית או נפשית מצד בן זוגו, ולקביעה כי המבקשת אכן הייתה נתונה תחת אלימות נפשית. מצב זה אילץ אותה "למלט את נפשה" באמצעות עזיבת הדירה (עמ' 15 לפסק הדין).

פרשת המשמורת - תמ"ש 95795/97

תחילת הסכסוך בין המבקש למשיבה בעניין המשמורת על הבת בסמוך לפרוץ המשבר ביניהם. תביעת משמורת ראשונה הוגשה על ידי המשיבה כבר בשנת 1997 אולם זו נמחקה, ובשנת 1999 הוגשה תביעה עדכנית למשמורת. לאחר שעזבו המשיבה והבת את הדירה הגישה המשיבה ביום 23.8.1999 בקשה למשמורת זמנית במעמד צד אחד והבקשה התקבלה. בפסק דין מיום 22.3.2005 נקבעה משמורת בלבדית למשיבה לצד הסדרי ראיה מורחבים בין המבקש ובין הבת. על פסק דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ס' רוטלוי , כב' השופטת י' שטופמן וכב' השופט י' שנלר ) אשר בפסק דינו מיום 29.1.2006 (ע"מ 1180/05) קיבל את הערעור לנוכח השנים הרבות שחלפו בין מועד הגשת התביעה, מועד עריכת התסקירים (עת הייתה הקטינה כבת ארבע) ומועד מתן פסק הדין (מועד בו הייתה בת למעלה מגיל שמונה). בית המשפט המחוזי קבע כי "די בעובדות אלו אשר אינן שנויות במחלוקת, להורות על קבלת הערעור... מעת שהראיות נשמעו שנים לפני מתן פסק הדין, אין כל משמעות לראיות שנשמעו, ואשר היו יפות לשעתן. כך גם בכל הקשור להסתמכות על תסקיר שניתן בשנת 2000... במיוחד יפים הדברים בעת שבית משפט דן בעניין משמורת של קטינה, אשר חלוף הזמן הנו גורם מכריע שיכול ויהיה בו לשנות מצב קודם זה או אחר" (עמ' 5 – 6 לפסק הדין). לנוכח האמור הוחזר התיק לבית המשפט לענייני משפחה "על מנת שיקיים דיון בסוגיות השונות הנצרכות לאור עבור הזמן" (עמ' 10 לפסק הדין). בסופו של דבר, ביום 18.7.2010, כארבע וחצי שנים לאחר מכן, ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה אשר הכריע את שאלות המשמורת ובו נקבע כך: "בתביעתה של האם... כמבוקש על ידי התובעת, סדרי הראיה אשר הותוו ע"י בית המשפט בהסכמת הצדדים... ימשיכו ויתקיימו במתכונתם עד הגיע הקטינה לגיל 18... בתביעת האב... לאור עבור הזמן, ממועד הגשת התביעה, האמור בתסקירים, רצון הקטינה שקיבל ביטויו במפגשים ביחידת הסיוע, ומאחר והאב לא הראה כל טעם בדין לקביעת המשמורת אצלו, תמשיך משמורתה של הקטינה להיות אצל אימה עד הגיעה לגיל 18".

פרשת הדרכון - בש"א 11600/06 (תמ"ש 95796/97).

בשנת 2006 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב "בקשה דחופה במעמד צד אחד להורות למשרד הפנים להנפיק דרכון לקטינה על סמך חתימת הורה אחד" לצורך נסיעה משפחתית לחו"ל. ביום 15.8.2006 ניתנה החלטה אשר העניקה את המבוקש וציוותה על משרד הפנים להנפיק דרכון כאמור. לאחר כחודש וחצי הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 18.6.2008 הגיש המבקש בקשה למתן החלטה בעניין ולמחרת ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה ובה נאמר כי "1. לא מצאתי להזקק לבקשה כפי שהוגשה לאור הזמן (כמעט שנתיים) ובהתאם מכך שנתנה החלטה בבש"א זו ב-2.11.06 [החלטת ביניים אשר קבעה דיון בבקשה] . 2. לפיכך בקשה זו נדחית". ביוני 2010 הגיש המבקש הודעה לבית המשפט לענייני משפחה ובסעיף 4 להודעה נאמר: "האב מבקש להוסיף, כי הוא גם עומד על בקשתו שסומנה בש"א 11600/06 במסגרת תמ"ש 95796/97, שבמסגרתה הוגשו תצהירי הצדדים, הוצגו המוצגים ונחקרו בעלי הדין, אך טרם נפלה הכרעה". בית המשפט לענייני משפחה התייחס לסוגיה זו בפסק הדין בעניין המשמורת שנזכר לעיל מיום 18.7.2010 בקובעו "המבוקש בסעיף 4 נדחה, מאחר ובתיק זה ניתן פסק דין, כך שההחלטה בבש"א נבלעת במסגרת פסק הדין".

על ארבע הכרעות אלו ועל הכרעות אחרות הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי סקר בפסק דינו חלקים נרחבים מהתמונה העובדתית והמשפטית וסיכם את פסק דינו כך:

בנוסף, המערער הגיש ערעורים מרובים, ההליכים מתמשכים תקופה של כמעט 15 שנה בערכאות השונות. 20 הליכים פתח נגד המשיבה (לרבות ערעורים, בקשות רשות ערעור ושתי בקשות רשות ערעור לביהמ"ש העליון). בתי המשפט דנו לא אחת בכל הנושאים שנטענו ע"י המערער ואין מקום לפתוח את כל הסוגיות מחדש לפנינו. זוהי דוגמא לערעור בו ראוי לעשות שימוש בתקנה 460 ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, היינו דחיית הערעור מטעמים של ביהמ"ש קמא, וכך אנו עושות. כל הערעורים שהוגשו במסגרת הערעור הנדון, נדחים בזאת".

על פסק דין זה בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

3.

כדרך שהוצגה התשתית העובדתית על סדר הסוגיות, יוצגו טענות המבקש בכל סוגיה ותשובת המשיבה בצידן. יוער כי לצד הטענות הפרטניות והתשובות לגופן של טענות, מדגיש המבקש כי טענותיו – בייחוד אלו הנוגעות לדירה – מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי בשל סטייה נטענת מהלכות קודמות של בית משפט זה. המשיבה לעומתו טוענת כי אין בבקשה כל סוגיה בעלת היבטים משפטיים רחבים אשר איננה יישום גרידא של הלכות קודמות ומכאן שאין ליתן למבקש רשות ערעור בגלגול שלישי.

באשר לפסיקה בעניין הזכויות בדירה טוען המבקש כי שגו ערכאות קמא בדחיית התביעה לסעד הצהרתי חרף הקביעה כי הצדדים חיו כידועים בציבור מספר שנים. לשיטתו "לאחר למעלה מארבעה עשורים בהם בית המשפט העליון נוטע ומשריש את הלכת הידועים בציבור – לא נס ליחה של ההלכה לפיה משנקבע על ידי הערכאה הדיונית כי בידועים בציבור מדובר, הרי על מי המבקש להחריג דירת מגורים, נכס משפחתי מובהק, מהלכת השיתוף – הנטל". המשיבה מצידה טוענת כי על פי הפסיקה, החלת הלכת השיתוף על ידועים בציבור היא לעולם תוצאה של בדיקת נסיבות כל מקרה לגופו. לשיטתה, לנוכח הנסיבות שפורטו בערכאה הדיונית גרסת המשיבה באשר להיעדרה של כוונת שיתוף הוכחה כדבעי באופן שאף אינו מצריך דיון בשאלת הנטל.

באשר להכרעה בדבר פינוי מהדירה ותשלום דמי השימוש טוען המבקש כי יציאת המשיבה מהבית נעשתה מרצונה החופשי ומדגיש כי אף לא ניתן לה כל צו הגנה. לשיטתו "אם מאסה המשיבה במערער ניתנה לה האפשרות ליחד חדר לעצמה בדירה". משכך, שגו לשיטתו ערכאות קמא בחייבן אותו בתשלום דמי שימוש ראויים. עוד טוען המבקש לקיומה של סתירה בין דחיית תביעתו ואי ההכרה בו כשותף בדירה, לבין חיובו בדמי שימוש משל היה שותף. טענות המשיבה בסוגיה זו הן כי חיוב המבקש בדמי שימוש נבע מהעובדה כי עשה שימוש בלבדי בדירה בניגוד לרצון בעליה. ההשוואה למנגנון החיוב של שותפים במקרקעין נעשתה כגזירה שווה, לנוכח ההתחשבנות בתשלומי המשכנתא אשר שולמו על ידי המבקש. בתשובה לטענה כי יציאתה מהדירה נעשתה מבחירה חופשית מזכירה המשיבה כי מדובר בדירת 3 חדרים בגודל של 52 מ"ר וטוענת כי הציפייה להמשך מגורים משותפים בדירה זו בהתחשב בכך שלא חפצה עוד בקשר הזוגיות איננה מתקבלת על הדעת.

טענתו של המבקש בעניין המשמורת היא כי הקביעה לפיה "תמשיך משמורתה של הקטינה להיות אצל אימה" הינה לקונית ואינה עולה בקנה אחד עם העובדה שפסק דינו הקודם של בית המשפט לענייני משפחה בעניין המשמורת בוטל בערכאת הערעור והוחזר לערכאה הדיונית "על מנת שיקיים דיון בסוגיות השונות הנצרכות לאור עבור הזמן", כלשון פסק הדין. דיון שכזה, לשיטת המבקש, לא התקיים בהתחשב בהיעדרו של תסקיר עדכני ובלא שנשמעו סיכומים בטרם מתן פסק הדין. גם את טענה זו מבקשת המשיבה לדחות הואיל ומפסק הדין של ערכאת הערעור משתמע כי על בית המשפט קמא לשקול את הסוגיה "לפי שיקול דעתו לאור הזמן שעבר". על פי קו זה, "לא נדרשו בהכרח שוב תסקיר סעד, לא נדרשו שוב דיונים והוכחות". המשיבה בתשובתה טענה כי "עשה המבקש כמיטב יכולתו כדי לקעקע את מערכת היחסים שלו עם בתו המתבגרת" עד כדי סירובה לפגוש בו. בעקבות זאת הורה בית המשפט לענייני משפחה על קיום המפגשים במסגרת יחידת הסיוע תוך שסגנית הנשיאה מעורבת באופן אישי ופוגשת את הקטינה ואת הוריה באופן שהביא ל"הצלת הקשר שבין הקטינה לאביה". לשיטת המשיבה, על רקע מעורבות זו ומאמצים אלה יש להבין את פסק הדין של הערכאה הדיונית ואין מקום להתערב בו.

בהקשר לסוגיית הדרכון טענת המבקש היא דיונית בעיקרה ולפיה שגה בית המשפט לענייני משפחה בקובעו כי "ההחלטה... נבלעת במסגרת פסק הדין" שהרי בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד אינה יכולה להיבלע בהחלטה שביטולה מתבקש. על סוגיה זו טוענת המשיבה כי מדובר בשימוש לא ראוי בהליכי בית המשפט בהתחשב בעובדה כי מדובר בעניין זניח שהפך ממילא תיאורטי לפני שנים לא מעטות.

דיון והכרעה

4.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך כאמור על תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. הנשיא מ' שמגר עמד על ההיגיון העומד מאחורי תקנה זו באומרו כי "דעת מתקין התקנות היא - ודעתי היא, עם כל הכבוד, כדעתו - כי אין כל הכרח בכך שבית-משפט, החייב לשרת את כל המתדיינים שלפניו, ישוב

וינסח במלותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על-ידי ערכאה שיפוטית אחרת, אם הוא מסכים עמה באותה מידה

ובאותם הגבולות שהותוו" ( רע"א 478/88 דוד בקר נ' רונית שטרן , פ''ד מב(3) 679, 680 - 681 (1988) (להלן: עניין בקר )). הגבולות האמורים נתחמו בדרישות המצטברות הקבועות בגוף התקנה ולפיהן ייעשה בה שימוש כאשר מצא בית המשפט כי (1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו; (2) ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית; (3) לא נפלה טעות שבחוק.

לנוכח עובדה זו, ובהתאם לתקנה 460 (ג) יש לראות את פסק הדין של בית המשפט המחוזי כאילו החלטות בית המשפט לענייני משפחה הן חלק ממנו. בפרספקטיבה זו תיבחן אם כן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

הסוגיות שעניינן בדירה

5.

כידוע, בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. על המבקש להראות קיומה של עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור מקום שהדין אינו מחייב זאת. בגלגול שלישי, כבמקרה שלפנינו, גבוהה המשוכה אף יותר וגובהה כגובה התנאים שהוצבו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), ולפיהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי במקום בו מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אף נפסק כי ככלל אין מקום ליתן רשות ערעור מקום בו השאלה העולה הינה אך ורק באשר ליישומה של הלכה משפטית קיימת (רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 221 (1993)). כמובן, עסקינן בכלל שלצידו יוצא מן הכלל. למשל, יש מקום לשיקול נוסף במקרה בו הסטייה עולה בבירור ופוגעת בצורה ממשית בזכויות המהותיות של הצדדים. ברם, ככל שהדברים נוגעים להכרעותיהן של ערכאות קמא בסוגיית הדירה נראה שהכלל של אי מתן רשות ערעור חל בענייננו.

תחולת חזקת השיתוף על ידועים בציבור היא אכן סוגיה משפטית נכבדה אולם בתי המשפט קמא לא הלכו בעניין זה בקרקע בתולה כי אם סמכו עצמם על פסיקה נרחבת אשר הכירה בכך שלכלל המחיל את חזקת השיתוף על ידועים בציבור ישנם גם יוצאים מן הכלל בהתאם לנסיבות הקונקרטיות ולקיומה או אי קיומה של כוונה לשתף:

כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "...מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן , פ"ד לח(1) 443, 457; כן ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון , פ"ד מג (1) 431, 438; עע"מ 4614/05, 6626 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דיני). עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי , פ"ד נא (1) 337, פיסקה 14). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית - המפורשת או המשתמעת - בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש' ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח' , פ"ד נח (2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק).

הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור (בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים , פ"ד סב(1) 235, פסקה 7 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש (2006) ).

עינינו הרואות אם כן כי הבחינה הקונקרטית של כל מקרה לנסיבותיו, על ההבחנה שבין ידועים בציבור "אוניברסאליים" לידועים בציבור "תוצרת ישראל" (שחר ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה 98 – 101 (2005)),

מעוגנת היטב בפסיקה ונסמכת אף על דברי מלומדים בעניין. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית , פ"ד נט(1) 665 (2004) סיכם זאת השופט א' רובינשטיין בהקשר דומה באומרו כי "בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי".

בענייננו, בית המשפט קמא אשר התייחס מפורשות לפסיקה הקודמת בעניין, לא סטה אם כן מההלכה הנהוגה כי אם יישם אותה במקרה הקונקרטי שלפניו. די בנתון זה כדי להוליך למסקנה שאין להעניק רשות ערעור בסוגיה זו, אולם בבחינת למעלה מן הצורך יוער כי הקביעה בדבר היעדרה של כוונת שיתוף נראית אכן משכנעת לנוכח הנסיבות אותן פירט בהרחבה בית המשפט לענייני משפחה ובהן מועד הקרע והנתונים בדבר הנהגת הפרדה רכושית קיצונית בחייהם המשותפים של הצדדים. בראייה רחבה של בחינת הנסיבות הקונקרטיות אין למצוא פסול אף בכך שבית המשפט לענייני משפחה התייחס להשכלתו המשפטית של המבקש אשר נשא במשרה שיפוטית בתקופה הרלוונטית ואשר הצורך בעיגון פורמאלי של זכויות איננו זר לו. הרלוונטיות היא בחינת כוונת המבקש ומודעותו באותה העת.

כך הוא המצב גם בכל הנוגע לקביעות בדבר פינוי הדירה ופסיקת דמי שימוש. בית המשפט לענייני משפחה סקר בהרחבה את הפסיקה המכירה באפשרותו של בן זוג לעזוב את דירת המגורים בעקבות אלימות נפשית מבלי שהדבר יפגע בזכויותיו. על פי הממצאים שהיו לפניו קבע בית המשפט לענייני משפחה – ובקביעות הממצאים אינני מוצא מקום להתערב – כי "מתוך שמיעת הראיות, לרבות התביעות אשר בוררו והן כולן היו בפני, עולה כי האישה לא יכלה עוד להיוותר עם האיש תחת קורת גג אחת הן כדי לשמור על בריאותה הנפשית והן לאור גילה הרך של הקטינה" (עמוד 14 לפסק הדין). בנסיבות אלו, העלאת האפשרות על ידי המבקש כי המשיבה יכולה הייתה להיוותר לגור עימו בדירה שכזכור אין בה אלא 3 חדרים – היא לפחות מתמיהה. גם באשר לסתירה לכאורה עליה הצביע המבקש בין הקביעה כי מלוא הזכויות בדירה נתונות למשיבה ובין השימוש בדיני מקרקעין משותפים לעניין חישוב דמי השימוש, נראה כי אין כאן אלא סתירה מדומה הואיל ובית המשפט לענייני משפחה עמד על העניין בעצמו והבהיר כי החלת דינים אלה נעשית על דרך ההשאלה, חרף קביעת הזכויות, ומתוך נסיבותיו של המקרה בלבד (עמוד 13 לפסק הדין).

סוגיות הדרכון והמשמורת

6.

לעומת כל האמור בנוגע להכרעה בסוגיות הנוגעות לדירה, שונים הם הדברים באשר לסוגיית המשמורת וסוגיית הדרכון. חובת ההנמקה של פסק דין בערכאה המבררת מעוגנת בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה "פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה". על חובה זו נאמר כי " ההנמקה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מפסק הדין, אשר נועדה לסייע לשופט לבחון את טענות הצדדים ולגבש את החלטתו, לאפשר לצדדים להבין את היסודות עליהם עומד פסק הדין וכן לאפשר לבית המשפט שלערעור לבקר את פסק הדין, במידת הצורך" (רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, מפרק של חברת י. זקן מפעלי בניה בע"מ (2.6.2008) וכן ההפניות שם). באשר לפסק דין בערכאת הערעור הובהר בפסיקה כי בנסיבות המתאימות, שימוש בתקנה 460 (ב) עשוי למלא אחר חובת ההנמקה. הוסבר כי:

פסק-דינו של בית-משפט שלערעור אכן חייב להיות מנומק... אך הנמקה אין ביטויה דווקא בחזרה על כל פרטי העובדות והטעמים המשפטיים שכבר נדונו בפסק-דינה של הערכאה אשר על דבריה מערערים.

הנמקה יכול שתהיה מפורטת ויכול שתפנה למקורות משפטיים, בהם כבר הובא הפירוט הראוי; עיקרו של דבר, ההפניה יכול שתלבש צורת אימוץ דעתו של בית המשפט בהליך אחר ויכול שתלבש צורת האימוץ של דברי הערכאה אשר עליה מערערים....

בעל הדין וערכאת הערעור אמנם זכאים

לדעת את טעמיו

של פסק הדין, אך אלה יכולים לעלות גם מן ההפניה המפורשת אל המקור המשפטי האחר, אשר את דבריו ראה בית המשפט לאמץ ( ע"א 668/89 יוסף פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ , פ''ד מד(4) 693, 696 (1990) (להלן: עניין פאר )).

יישום תקנה 460 (ב) אינה בהכרח עניין למקרים חריגים בלבד אך השימוש בה צריך להיעשות במקרים מתאימים על פי נסיבותיהם (עניין בקר ; עניין פאר , עמוד 697; וראו גם דברי השופט א' רובינשטיין ב רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ''ד נט(5) 17 , 22 – 24 (2004)). תקנה 460 (ב) קובעת כאמור שלושה תנאים לעשיית שימוש בה, אולם מעל כל אלה מרחף מטבע הדברים תנאי סף והוא שפסק הדין של הערכאה הראשונה מילא בעצמו אחר חובת ההנמקה. שאם לא כן, כיצד יסמוך בית המשפט שלערעור על נימוקי בית משפט קמא כשאלה אינם בנמצא?

במקרה שלפנינו, בניגוד לדיון הנרחב שנערך בסוגיית הדירה, הנמקת הערכאה הדיונית בסוגיית המשמורת והדרכון קצרה ביותר. לנוכח עובדה זו, נראה כי לא היה זה נכון מצד בית המשפט המחוזי – אשר ודאי ירד לגופן של טענות – לבסס את דחיית הערעור מכוח תקנה 460 (ב). אף על פי כן, לא מצאתי מקום להורות על קבלת הבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי בסוגיות אלו לנוכח העובדה כי כפי שעולה מפסקי הדין ומסיכומי הצדדים, גם סוגיות אלו לא מעוררות שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, ואף באשר לצדדים עצמם – ספק רב האם יש בהתדיינות נוספת כדי להביא לתוצאה מעשית שונה, לנוכח ההודעות שהוגשו. כך נכון לגבי שתי הסוגיות – כל אחת מכיוון אחר. לאמור, באשר לסוגיית המשמורת התדיינות נוספת עלולה להיות כרוכה בהשלכות מעשיות לא רצויות, כפי שיוסבר. באשר לסוגיית הדרכון, ההתדיינות הנוספת היא מיותרת מבחינה מעשית. ברקע, אופייה של הבקשה למתן רשות ערעור שמעניק שיקול דעת רחב לבית המשפט, לרבות התחשבות בשיקולים מעשיים.

7.

באשר למשמורת על הבת ראוי להזכיר כי ההליכים בסוגיה זו החלו לראשונה בהיותה בת שנה ואילו כיום היא כבר בת למעלה מ-17. המבקש מלין בטיעוניו על התמשכות זו של ההליכים. שני פנים לתשובה לטענה זו. האחד, אף בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 29.1.2006 ביקר התארכות זו בבטלו את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שהונח לפניו, אך זאת תוך ציון והענקת משקל גם למחדליו של המבקש בהקשר זה (וראו עמ' 10 לפסק

הדין). הפן השני הוא כי גם המבקש מודע לקושי המעשי בהמשך דיון במשמורת בתו בשלב זה. יוזכר כי שני הצדדים הגישו תביעה למשמורת בלבדית על הבת. בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי, תביעת המבקש נדחתה בעוד תביעת המשיבה התקבלה. בבקשתו הנוכחית מציין המבקש כי "נוכח השלב בו נמצאים אנו, אינה מועלית בקשה לרשות ערעור הנוגעת לתביעת המבקש למשמורת בלבדית". כמובן, רשאי המבקש לוותר על תביעתו למשמורת בלעדית ולהתרכז במשמורת הבלעדית בה זכתה המשיבה, אך נראה כי ההיגיון המעשי נגד פתיחת ההליך מחדש פועל בשני הכיוונים. זאת ועוד. עיקר תלונתו היא על ההיבטים הדיוניים אשר הובילו את בית המשפט לענייני משפחה לפסק הדין בלא השלמת שלב הראיות ובלא שהוגשו סיכומים לטענתו. ברם, מהחומר עולה שבניגוד לנחזה מטענות המבקש, בית המשפט לענייני משפחה לא שקט על שמריו ואף נכנס לעובי הקורה בכל הנוגע למערכת היחסים שבין המבקש, המשיבה והבת בעיצוב הסדרי הראיה בהסכמת הצדדים ובפיקוח יחידת הסיוע. בהתחשב בנתון זה, בעובדה כי המבקש ממילא אינו עומד עוד על תביעתו – שנדחתה – למשמורת, ובהתחשב גם בנקודת הזמן בה אנו עומדים בסמוך למעבר הבת לגיל הבגירות, אינני מוצא מקום להיזקק לטענותיו של המבקש במסגרת גלגול שלישי. כמובן, טובת הקטינה שלא להיות מעורבת בהליך נוסף שסופו הדיוני יתקרב במצב הטוב להיותה בגירה, בעלת משקל רב במסגרת בקשה זו. אין בכך לסתור שדעתי אינה בהכרח נוחה מכל ההיבטים הדיוניים בסוגית המשמורת בהיבט לוחות הזמנים בערכאה המבררת, ובהיבט של היקף ההנמקה בערכאה זו ובערכאת הערעור.

ואם בשאלת המשמורת המסקנה היא כי רב הנק על התועלת מבחינה מעשית, הרי בסוגיית הדרכון ניתן לומר שהנזק והתועלת שווים בערכם האפסי. השאלה שמעורר המבקש בנושא הדרכון לא רק שאיננה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, כי אם איננה בעלת השלכות מעשיות כלל וכלל ולו לצדדים עצמם. גם המבקש בטענותיו אינו מתייחס כלל להיבטים המעשיים כי אם קובל על היבטים דיוניים כאלה ואחרים. מדובר בדרכון שהונפק לפני כשש שנים במעמד צד אחד על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. יוזכרו בהקשר זה דברי המשיבה בתשובתה ולפיהם ביני וביני הונפק לבת דרכון נוסף וכי הדרכון עצמו מצוי בידי המבקש. עיון בבקשה מלמד כי טענות המבקש הן אכן דיוניות מראשיתן ועד סופן, וכניסוחו "החלטה שניתנה במעמד צד אחד אינה יכולה להבלע בהחלטה שביטולה מתבקש". אינני נכנס לגופה של טענה זו ולשאלה האם פירש המבקש נכונה את החלטת בית המשפט לענייני משפחה בהקשר זה. די אם אסכם ואומר כי בהיעדר כל היבט מעשי וכל עניין בתוצאה האופרטיבית אין מקום לדון בסוגיה לגופה.

8.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין המבקש יישא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסך 6000 ש"ח.