רע"א 2866/05 חביב דודפור נ. עיריית באר שבע

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 1070/05 (סגן הנשיא טימור והשופטים הנדל ודברת) מיום 16.12.04, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת"א 3785/01 (השופטת בהט) מיום 10.4.03.

ב.ביום 22.4.01 הגישה המשיבה כנגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר בגין דמי חכירה אשר לטענתה נמנע המבקש מלשלם לה, בעבור חנות שחכר ממנה המבקש. בהמשך, קיבל בית המשפט את בקשת המבקש למחיקת הכותרת של סדר דין מקוצר, והמשיבה הגישה כתב תביעה מתוקן. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבה. נקבע, כי בהסכם בו קנה המבקש את זכויות החכירה מבעלת זכויות אלה באותה עת ("ההסכם"), קיבל המבקש על עצמו את כל חובותיה של המוכרת כלפי המשיבה, ובכלל זה תשלום דמי החכירה. בית משפט השלום דחה את טענותיו של המבקש בדבר פגמים בהסכם, וקבע כי המבקש לא העמיד תשתית ראייתית לטענותיו. יתר על כן, כך נקבע, המבקש שילם במהלך השנים חלק מדמי החכירה, ובעובדה זו יש כדי ללמד על ידיעתו בדבר חובתו לשלמם. עם זאת התקבלה באופן חלקי טענת המבקש בדבר התיישנות, ונקבע שזו חלה על כל הסכומים הנתבעים לתקופה שקדמה ליום 22.4.94. לעניין סכום החיוב נקבע, כי המבקש לא סתר את הסכומים עליהם הצהיר עד המשיבה בתצהירו, ולפיכך חויב המבקש בדמי חכירה על פי סכומי הקרן שצוינו בחשבונות שהגישה המשיבה בצמוד לתצהיר, בתוספת ריבית והצמדה.

ג.ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי המערער לא הצליח להראות כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי את טענות המבקש בדבר קיפוח, יוכל להפנות המבקש למבקר המדינה שאליו כבר פנה, וזאת מבלי להביע עמדה לגופו של עניין.

ד.בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי בעת שחתם על ההסכם לא ידע קרוא וכתוב ולא נאמר לו כי ההסכם מחייבו בדמי חכירה ועל כן אין להסכם, כנטען, תוקף משפטי מחייב. עוד טוען המבקש כי הסכום בו חויב, שהוא כנטען 74,108 ש"ח, נקבע מבלי שהמשיבה הגישה תחשיב כלשהו להוכחת הסכום הנטען, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיו. עוד חוזר המבקש וטוען לאפליה בינו לבין בעלי חנויות אחרים בבאר שבע.

ה.לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין הקודמים הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לה. ראשית, בקשה זו מתוחמת היא למחלוקות שבין הצדדים ואינה חורגת למחוזות משפטיים שמעבר להם ובעלי אופי רחב יותר (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123). יסוד זה די בו כשלעצמו. שנית, עיקר טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ובכלל זה כנגד קביעת בית המשפט כי לא הוכח קיומם של מצג שווא או הטעיה בעת חתימת ההסכם משכבר, ואף לא הוכח כי המבקש לא היה מודע לכך ששילם דמי חכירה חלקיים במהלך השנים. ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים, וכל שכן בגלגול שלישי, ולא מצאתי מקום לחרוג מן הכלל בענייננו. למעלה מן הצורך אוסיף, כי באשר לסכום בו חויב המבקש, נקבע בפסק דינו של בית משפט השלום כי המשיב לא הגיש תחשיב נגדי לסתירת החשבונות שהוגשו על ידי המשיבה, ומשכך, בדין קבע בית המשפט את סכומי החיוב בהתאם לחשבונות המשיבה. אין לומר כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיו של המבקש; הוא אמנם קיצר בהחלטתו ונימק אותה כאמור, אך רשאי היה אף לאמץ כלשונה את הכרעת בית משפט השלום, כפי שמתירה לו תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. (ראו: רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , (טרם פורסמה), רע"א 882/05 מ.ו. השקעות בע"מ ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' , (טרם פורסמה)); אין אני מוצא איפוא פגם בהחלטתו. טענתו של המבקש בדבר אפליה לא הובהרה כל צורכה, וככל שיש למבקש טענות לעניין זה, בידיו, כדברי בית המשפט המחוזי, לשוב ולפנות למבקר המדינה, והדברים נאמרים כמובן מבלי לקבוע עמדה ביחס לטענותיו.

ז.כאמור, אין בידי להעתר לבקשה, ובכללה אף לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לאחר שהוגשה הבקשה לרשות ערעור.