רע"א 2946/09 שמואל דוד בעק נ. אפרים פולק

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא השופטת א' קובו, כבוד סגנית הנשיא השופטת מ' רובינשטיין וכבוד השופטת ע' צ'רניאק) בע"א 2959/06 מיום 17.11.2008 במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' טובי) בת.א. 219222/02 מיום 31.7.2006.

1.

העובדות העומדות ביסוד בקשה זו סבוכות וארוכות, ואעשה כמיטב יכולתי להבהירן ולהציגן בתמצית. המבקשים (ששה אחים), אח נוסף (יששכר בעק) ואמם (הרבנית מרים בעק) רשומים כבעלים במשותף של חלקה בבני ברק. כיום בנוי על החלקה בניין ובו תשע יחידות הכוללות, בין היתר, ישיבה ובית מדרש, דירות מגורים, מקווה טהרה ומשרדים. החלקה נרכשה על ידי אבי המשפחה המנוח ולאחר פטירתו ביקשו בני המשפחה להגשים את שאיפתו להקים על החלקה בניין שישמש לישיבה. אלא שלאחר שהחלה בניית הבניין אזלו כספי בני המשפחה, והבנייה הופסקה כשהבניין בשלב של גמר שלד.

2.

ביום 15.3.1993 נחתם הסכם שכותרתו "חוזה מכירה" בין אם המשפחה ויששכר (להלן: המוכרים ) לבין המשיב 1 (להלן: המשיב ) שלפיו התחייבו המוכרים למכור ולהעביר על שם המשיב בלשכת רישום מקרקעין שלוש דירות (מסוימות) בבניין ובתמורה התחייב המשיב להשלים את עבודות הגמר של הבניין כולו. עוד הוסכם כי המוכרים יהיו זכאים לרכוש חזרה מהמשיב את שלוש הדירות או אחת מהן, בתוך שלוש שנים, לפי ערך השוק של הדירה באותו זמן. עוד נאמר ב"הואיל" הראשון להסכם כי המוכרים הם בעלים של הבניין ומיופי כוח של כל הבעלים האחרים הרשומים בשטר המכר.

3.

מאחר שבין המוכרים לבין המשיב התגלעו חילוקי דעות בנוגע להסכם המכר, פנו הצדדים לבוררות לפני בית דין צדק, שבסופו של דבר נתן פסק בוררות וקבע כי שלוש הדירות בבניין שייכות למשיב וכי על המוכרים לעשות את כל הפעולות הנדרשות לרישום הדירות על שמו. יצויין כי עוד קודם לכן תפס המשיב חזקה בשלוש הדירות ושתיים מהן הושכרו למשיבים 2 ו-3. המוכרים לא עשו שימוש בזכות לרכישת הדירות. המוכרים עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) הגיע למסקנה כי המוכרים לא הוכיחו את עילות הביטול שנטענו על ידם. אשר לטענת המוכרים כי הסכם המכירה היה הסכם למראית עין בלבד וכי מהותו האמיתית הייתה הסכם הלוואה, אמנם בית המשפט המחוזי לא נכנס לגופה אולם ציין כי נראה כי אין בה ממש. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הבוררות ואישר את הפסק (להלן: פסק הדין בעניין הבוררות ). בקשת רשות ערעור שהגישו המוכרים נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כבוד השופט י' טירקל) ביום 4.6.1998.

4.

המבקשים פנו אף הם לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי שלפיו הסכם המכירה אינו מחייב אותם, הואיל והמוכרים לא הוסמכו לבצע עסקת מכר בשמם. עוד טענו כי הסכם המכירה הוא הסכם למראית עין בלבד. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל) קבע שהמוכרים לא היו מוסמכים להתקשר בהסכם המכירה עם המשיב בשם המבקשים ולפיכך הסכם המכירה חסר כל תוקף. יתרה מכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם המכירה היה הסכם למראית עין בלבד, כסות לעסקת הלוואה שנועד להתגבר על איסור הריבית, ולכן הוא בטל. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי משלא היה כלל הסכם מכר, אזי אין כל נפקות אופרטיבית לאמור בפסק הבוררות, וממילא הוא אינו מחייב את המבקשים שלא היו צד לו, לא ידעו אודותיו ולא הסמיכו כל גורם אחר להופיע בשמם בבוררות (להלן: פסק הדין ההצהרתי ). ערעור שהגיש המשיב על פסק הדין ההצהרתי נדחה לאחר שבהמלצת בית המשפט העליון חזר בו המשיב מהערעור. בפסק הדין שדחה את הערעור (ע"א 831/02) צויין כי "אם יש למערער זכויות כנגד מי מהצדדים למקור אחר, זכויותיו שמורות לו".

5.

עוד בטרם ניתן פסק הדין בערעור על פסק הדין ההצהרתי הגישו המבקשים את התביעה נשוא הבקשה שלפניי לבית משפט השלום, ובה עתרו להורות על סילוק ידם של המשיבים משלוש הדירות, להורות על מתן חשבונות בגין ההכנסות מדמי השכירות שגבה המשיב מהמשיבים 2-3 וכן עתרו לחייבו בתשלום דמי השכירות שנגבו על ידו. יצויין כי בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו לא יישמעו הוכחות, אלא הצדדים יסכמו בכתב את טענותיהם המשפטיות, על בסיס חומר הראיות שלפני בית המשפט.

6.

בית משפט השלום (כבוד השופט ח' טובי) ציין כי לכאורה נראה שלפנינו שני פסקי דין חלוטים - פסק הדין בעניין הבוררות ופסק הדין ההצהרתי - הסותרים זה את זה. אולם בית משפט השלום סבר כי למעשה אין סתירה בין פסקי הדין וניתן ליישבם בנקל, הגם שהקביעות שבהם סותרות. לדברי בית משפט השלום, זכויותיו של המשיב בשלוש הדירות, ביחסיו עם המוכרים , אינן מוטלות בספק, נוכח פסק הבוררות ופסק הדין בעניין הבוררות. בית משפט השלום דחה את טענת המבקשים כאילו פסק הבוררות אינו יוצר השתק פלוגתא עובדתי בין המוכרים לבין המשיב. דינו של פסק בוררות ככל פסק דין אחר והוא יוצר השתק עילה ופלוגתא בין הצדדים לו. במיוחד כאשר בית המשפט המחוזי שדן בבקשה לביטול פסק הבוררות בחן את הראיות ושמע עדויות. לפיכך, קבע בית משפט השלום, כי פסק הבוררות אשר הפך חלוט, מחייב את הצדדים לו - המשיב והמוכרים - כך שהמשיב זכאי לשלוש הדירות שנמכרו לו בהסכם המכירה ועל המוכרים לפעול להעביר על שמו את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. יחד עם זאת, קבע כי פסק הבוררות אינו מחייב את המבקשים, זאת נוכח האמור בפסק הדין ההצהרתי. ביחסים שבין המבקשים למשיב הסכם המכירה אינו מחייב. בית משפט השלום דחה את טענת המבקשים כי פסק הדין ההצהרתי איין את פסק הבוררות גם באשר ליחסים בין המשיב למוכרים.

בית משפט השלום הוסיף כי משנקבע בפסק הדין ההצהרתי כי הסכם המכירה אינו תקף כלפי המבקשים, הרי שעסקת המכר נעשתה אך על ידי חלק מהבעלים, שלהם 7/16 חלקים ביחידות שבבניין. נוכח הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשנ"ט-1926 הקובע כי אין לשום שותף חלק מסוים במקרקעין ומשהבניין טרם נרשם כבית משותף, הרי שאין תוקף להסכם המכר כלפי המבקשים בדירות הספציפיות, הואיל ומדובר בעסקה בחלק מסוים במקרקעין. עם זאת, בעל משותף במקרקעין חופשי לבצע עסקאות בחלקו, ללא הסכמת השותפים האחרים. פועל יוצא הוא כי למשיב זכויות במושע - יחד עם המבקשים והמוכרים - בכל היחידות בבניין, בהתאם לחלק היחסי של שלוש הדירות לשטחן של כלל היחידות בבניין. בית משפט השלום קבע כי ניתן לממש את פסק הבוררות על דרך של פירוק שיתוף בין בעלי הזכויות בבניין (באמצעות רישומו של הבניין כבית משותף) בין השותפים כולם.

לבסוף קבע בית משפט השלום כי נוכח המסקנה שלפיה למשיב זכויות קנייניות בדירות וביתר יחידות הבניין במשותף יחד עם המבקשים והמוכרים, אין מנוס מדחיית התביעה לסילוק ידו של המשיב מהדירות המוחזקות על ידו. משנשמט הבסיס לסילוק ידי המשיב מהדירות המוחזקות על ידו, הרי שיש לדחות אף את הסעדים האחרים שלהם עתרו המבקשים.

7.

המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורם. בית המשפט המחוזי ציין כי נסיבות המחלוקת נבחנו על ידי מספר ערכאות שביססו את החלטותיהן על שמיעת עדויות ועל ראיות, ואין זה המקום להתערב בממצאים שמצאו ערכאות אלה. סירובו של בית משפט השלום לדון בממצאים אלו ולפתוח אותם מחדש היא מסקנה נכונה, ואין בה טעות שבחוק. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. משכך, המחלוקת מתמצה בסוגיית היחס בין פסקי הדין השונים שניתנו בעניינם של הצדדים, ובית המשפט המחוזי קבע כי גם בסוגיה זו לא מצא כל מקום להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית. ההבחנה שקבע בית משפט השלום - כי פסק הדין ההצהרתי ניתן לעניין מערכת היחסים החוזית בין המבקשים לבין המשיב ואילו פסק הדין בעניין הבוררות ניתן ביחס למערכת היחסית החוזית בין המשיב לבין המוכרים - הייתה מקובלת גם על בית המשפט המחוזי שמצא כי היא עולה בקנה אחד הן עם הנסיבות העובדתיות והמשפטיות והן עם ההנחה שלפיה אין זה הגיוני שבית המשפט העליון ייתן שני פסקי דין הסותרים אחד את השני.

8.

בבקשת רשות הערעור שלפניי טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי כלל לא דן בטענותיהם, אלא חזר על קביעותיו של בית משפט השלום. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי חייב היה להיכנס "לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית" שכן ההכרעה במחלוקות אלה הן לב לבו של הערעור. עוד טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט לקבוע כי רק פסק הדין ההצהרתי מחייב את הצדדים ואילו פסק הדין בעניין הבוררות אינו מחייב עוד. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי התעלם מההלכה שלפיה אין השתק פלוגתא אלא אם בשתי הערכאות נוהגים על פי דיני ראיות דומים בעיקרם, להבדיל מענייננו. לפיכך, טוענים המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הטענה כי קביעתה של השופטת גרסטל, שלפיה המוכרים עמדו בנטל להוכיח שההסכם נחתם למראית עין, מאיינת את הקביעות שבפסק הבוררות. לטענת המבקשים, קביעה זו מחייבת גם בין המוכרים לבין המשיב ומבטלת כל קביעה קודמת. לטענת המבקשים, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מכיל סתירות פנימיות ומבוסס על עובדות שגויות (יוער כי המבקשים מצביעים על אי דיוקים עובדתיים שוליים למדיי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי). המבקשים מוסיפים כי יכולים להיות פסקי דין סותרים של בית המשפט העליון ובית המשפט לא היה צריך ליישב "בכוח" את הסתירה ביניהם. לבסוף טוענים המבקשים כי הקביעה שלפיה בעלותו של המשיב היא בחלק בלתי מסוים מהנכס מנוגדת להסכם המכר שלפיו הוא קיבל שלוש דירות מסוימות.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, ומשכך אין היא מגלה הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, במקרה דנן נוצרה סיטואציה שאינה שכיחה (כך יש לקוות) שבה שני פסקי דין בנוגע לאותה מסכת עובדתית קבעו קביעות סותרות. בית משפט השלום יישב את הסתירה, בהתחשב בנסיבות העובדתיות של המקרה וכן בהתבסס על פסקי הדין הסותרים עצמם, ובית המשפט המחוזי לא מצא בהכרעתו כל פגם - עובדתי או משפטי. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותה של ערכאה שלישית.

יוער כי בית המשפט המחוזי לא חייב היה לדון בפרוטרוט בכל אחת מטענותיהם של המבקשים, שכן ערכאת הערעור רשאית לאמץ את הכרעתה של הערכאה הדיונית (תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בתנאים הקבועים בתקנה) ולהסתפק בהנמקה תמציתית או אף ללא הנמקה כלל [ראו: רע"א 882/05 מ.ו השקעות בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 19.4.2005); רע"א 2866/05 דודפור נ' עיריית באר שבע (לא פורסם, 17.5.2005); רע"א 2786/07 לופטיג נ' בן יעקב (לא פורסם, 11.11.2007); רע"א 986/09 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 24.2.2009)]. הוראת תקנה זו נועדה להקל במעט על העומס השורר בבתי המשפט, ומאפשרת לערכאת הערעור, במקרה המתאים לפי שיקול דעתה, לתת הנמקה קצרה ולאמץ את ההחלטה נשוא הערעור "על קרבה וכרעיה". במקרה דנן, ציין בית המשפט המחוזי במפורש כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, כי הממצאים הללו תומכים במסקנה המשפטית וכי לא נמצאה בפסק הדין טעות שבחוק. משכך, רשאי היה בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו ולאמץ את פסק דינו של בית משפט השלום. העובדה שלא ציין כי הוא עושה שימוש בתקנה 460(ב) האמורה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה [ראו: רע"א 7809/05 הלשכה הגדולה למדינת ישראל של בונים חופשיים, קדמונים ומקובלים נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 25.12.2005)].

10.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.